למדנו בשיעור תורה שאדם שנולד עם מום מסויים אינו יכול לשרת במקדש..אני חייב לומר שזה קצת לא מובן- למה הקב"ה צריך שרק אנשים "מושלמים" יעבדו אותו?! מה זה אשמת האדם שנולד נכה והוא לא יכול ללכת ובגלל זה הוא לא יכול לשרת את הקב"ה בעבודה כזאת נעלה? איך התורה יכולה באופן כזה נחרץ להוציא את האנשים המסכנים הללו מהדבר הכי קדוש?! יש אנשים נכים כ"כ צדיקים וטובים וזה לא פייר שרק בגלל שהם נולדו בלי רגליים הם לא יוכלו לשרת במקדש..מה זה מפריע לקב"ה?מה, הם גורמים שיהיה פחות כבוד ל-ה´? זה לא קצת אבסורד?!? להפך, איזה לימוד ענק זה היה בשבילנו אם היה ציווי שכולם-כולל האנשים בעלי המוגבלויות-היו יכולים לעבוד במקדש.. תודה רבה ובשורות טובות :)

בתורה אין זלזול בשום דבר. בודאי שאין זלזול באנשים שיש בהם מום אולם אין גם זלזול בדברים חיצוניים. גם דברים חיצוניים עושים רושם על אנשים. לשם מה מפארים את מקום המקדש ביופי והדר? המקדש הוא מקום שהכל שם צריך להופיע בצורה של שלמות. כמו שבמתן תורה חז"ל אומרים שכולם התרפאו כך גם המפגש עם המקדש צריך להיות המפגש עם הצד השלם והמתוקן שבמציאות. מי שהוא בעל מום אינו אשם בכך שבצד החיצוני מתגלה בו חסרון. ראשית, זה רק חסרון חיצוני. שנית, במקרים רבים החסרונות החיצוניים לא נובעים מחסרון במדרגה האישית של בעל המום אלא בחסרון כללי שיש בעולם שבא לידי ביטוי אצל חלק מן האנשים. לפעמים דווקא הקב"ה בוחר אנשים בעלי מעלה שיהיה בהם מום. הם יוכלו לשאת את המום שלהם ולנצל זאת בצורה בונה. אולם הפגישה עם המקדש צריכה לעורר בנו את האידאל העתידי, את העולם שיש בו שלמות. לכן יש הלכות רבות שיוצרות את המקדש כמקום מיוחד "כאי" שהוא לא חלק מן הווה אלא מקום שאור העתיד השלם מתגלה בו.