שלום הרב, בשבת האחרונה ’קפץ’ החשמל בביתי, באמצע הסעודה, ונקטתי כדלהלן. רציתי לברר את הנחותי אחת לאחת והאם צדקתי בפסק ההלכה. א. התפללתי במניין מוקדם, חזרתי ושרנו שלום עליכם ואז קפץ החשמל. הנחתי היא כי מבחינתי היא שבת לכל דבר. מבחינת בני הבית, השעה הייתה כמה דקות אחרי שקיעה. האם יש הבדל בתוך י"ג דק’ אחרי השקיעה, והאם אפשר לסמוך עד י"ח דקות? ב. כיוון שמדובר בצורך מצווה, ובהפסד מרובה, ניסיתי למצוא כל היתר. בתחילה ניסיתי ע"י התינוק שלנו, המתקרב לגיל שנתיים (ואיננו מבין כלל בשבת וכד’). הוא לא הצליח. ג. ניסיתי ע"י גוי (שבות דשבות לצורך מצווה) אבל הפיליפינית בבית סמוך לא הייתה בשבת. ד. לאחר מכן ניסיתי ע"י ילדתי בת השבע וחצי. הנחותי הן שחשמל הוא דרבנן ודלא כחזו"א; אמירה לילד בדרבנן מותרת לדעת הרשב"א ולדעת חלק מהאשכנזים, אף כי רק במקרה שהילד פועל לצורכו. כאן היא פעלה לצורך בני הבית כולם. אולם עדיין ניסיתי להקל בהסתמך על כך שהיא עשתה את זה בשינוי ראוי (בשתי אצבעות משתי ידיים שונות), וכן בהסתמך על דעת שו"ע הרב שסובר שמותר לצורך מצווה בכה"ג. כמו כן צירפתי את זה שיש תינוק בן פחות משנתיים העלול לפחד בחושך (האם זה מצטרף?) ושמדובר בסעודת כל השבת, ובעגמת נפש מרובה. האם בהסתמך על כך ניתן היה להקל בשבות דשבות? האם הזמן - בה"ש- בכל זאת מוסיף קולא, למרות שקיבלתי שבת? ה. האם היה עדיף לקחת את בני בן החמש ולא את בתי, בהסתמך על כך שהוא עדיין לא הגיע לגיל חינוך? מאידך, היא הבינה מה שהסברתי לה אח"כ, מדוע זה היה מותר לטעמי, והוא לא היה מבין כ"כ. מה עדיף? תודה רבה

אחרי שקיעה זה כבר שבת, ומותר לומר אז רק לגוי. היית צריך לומר לגוי. וגם לדעת הרשב"א, מותר רק אם הילד עושה את זה לצורך עצמו, ופה הוא עשה את זה לצורך שלך. ולכן אין להגיד לילד במקרה כזה, אם הוא היה עושה את זה מעצמו לא היית צריך למנוע ממנו אבל לא להגיד. בטח שלא להגיד לילד גדול שמבין מה הוא עושה.