- משפחה, ציבור וחברה
- הלוואה
298
שאלה
שאלני יהודי שהולך לפי פסקי הרמב"ם [תימני] שחברו [גם תימני] חייב לו 1000 ש"ח ומשתמט למרות שיש לו. האם מותר לו לקחת חפץ מחברו שודאי ששוויו קרוב לסכום הזה [מדובר שאין סיכוי שהוא ירגיש]? לדעת הרמב"ם [בניגוד לשאר הראשונים] יוצא שמתיר (סנהדרין, ב, יב).
מה דעתכם בדין זה?
תשובה
שלום וברכה,
הנוהג כפסקי הרמב"ם יכול לתפוס מחברו חפץ בשווי ממון שחייב לו מחוב שמקורו אינו הלוואה, ולא זקפם עליו במלווה, כשעושה זאת ללא הכאה ואלמות, כדיני עביד איניש דינא לנפשיה, כשיכול להוכיח הדבר בבי"ד, ואם תופס ללא שיראו זאת עדים יכול לעשות זאת אף אם אינו יכול להוכיח דבריו בבי"ד. אין זה משנה אם חברו שתופס ממנו נוהג גם הוא כפסקי הרמב"ם או לא. התופס יכול לשמור החפץ אצלו כמשכון, ואם רוצה לגבות אותו, עליו לגשת לבי"ד ולשום את אותו.
פירוט הדברים:
נחלקו הראשונים האם מותר לאדם לתפוס מממון חברו מדין 'עביד איניש דינא לנפשיה' רק כשתופס את החפץ המבורר שלו, או אף כשתופץ חפץ אחר במקום שלו.
המרדכי ונמוק"י צמצמו את יכולת התפיסה רק למקום שהחפץ מבורר שהוא שלו,
ולעומתם הריב"ש מרחיב את יכולת התפיסה ומאפשר לתפוס בכל ענין, כשווי החפץ שלו,
מסתימת הרמב"ם בהל' סנהדרין פ'ב הל' יב, משמע כדעת הריב"ש, וז"ל:
"יש לאדם לעשות דין ה לעצמו אם יש בידו כח הואיל וכדת וכהלכה הוא עושה אינו חייב לטרוח ולבוא לבית דין, אף על פי שלא היה שם הפסד בנכסיו אילו נתאחר ובא לבית דין," אמנם היה אפשר לדחוק שהביא את לשון הגמרא ולא פרט את הצמצום כיוון שאינו מפורש בגמ', אך זה קשה, ועוד שמדבריו בהלכות מלוה נראה לא כן וכפי שיבואר להלן.
מקור דברי המרדכי לצמצם את יכולת התפיסה הינה מהגמרא בברכות, עיי'ש,
ואלו המקור של הנמוק"י הוא מסתירה בין הל' מלווה שם אסור למלוה לתפוס מהלווה, ואלו בדיני עאדל"נ מצינו שאפשר? ולזה חילק בין חפץ מבורר שהוא שלו שאפשר לתפוס, ואלו כשאינו חפץ שלו אסור.
דבריו צריכים עיון הלא במלווה יש איסור תפיסה אף לשליח בי"ד (מתוך ביתו של הלווה) וא"כ מוכח שהאיסור הוא מיוחד למלווה ולא שייך במקומות אחרים? אלא שלמד שמאיסור תפיסה מהלווה מוכח שאין דין עאדל"נ כשתופס חפץ לא מבורר, שאלו היה, התורה לא הייתה אוסרת הדבר, וודאי שיש איסורים מיוחדים במלווה, אך בכל אופן למדנו משם שאין דין עאדל"נ באופן שאינו חפץ מבורר שלו.
עוד קשה שמפורש בברייתא בב"מ קטו שאפשר לתפוס ממון שאינו מבורר כשאינו מלווה, אלא שכר שכיר או מערב וכדו', וז"ל
"לביתו אי אתה נכנס, אבל אתה נכנס לשכר כתף, לשכר חמר, לשכר פונדק, לשכר דיוקנאות. יכול אפילו זקפן עליו במלוה - תלמוד לומר משאת מאומה."
וכן פסק הרמב"ם, וכן הטוש"ע בסימן צז סעיף יד וז"ל השו"ע "במה דברים אמורים שאסור למשכנו הוא בעצמו, ושאסור ליכנס לביתו למשכנו אפילו שליח ב"ד, ללוה אבל לערב, מותר למשכן בזרוע שלא על פי בית דין, וליכנס לביתו ליטול המשכון... אלא אם כן הוא ערב קבלן, שאז דינו כלוה. וכן מי שיש לו שכר אצל חבירו, בין שכר עצמו בין שכר בהמתו או כליו או שכר ביתו, מותר למשכנו שלא על פי ב"ד, וליכנס לביתו למשכנו ואם זקף עליו השכר בהלואה, אסור."
הסמ"ע תרץ על שאלה זו, שגם המרדכי ונמוק"י מודים שאפשר לתפוס חפץ שאינו מבורר כל עוד אינו עושה זאת באלמות, ומה שאסרו לתפוס חפץ שאינו מבורר הוא דווקא כשתופסו באלמות, שבכגון זה נזקקים לדין עאדל"נ שלא נתחדש כשאינו חפץ מבורר, אך לתפיסה ללא הכאה אין צורך לדין עאלד"נ ויכול לתפוס כל עוד אינו מלווה.
(דבריו מתיישבים טוב בלשון הברייתא שם, וכן עם השו"ע שהזכירו והרמ'א שלא השיג שם, אך דחוקים בלשון הראשונים הנ'ל והרמ'א בסימן ד, ויש להקשות עליו ממהלך הנמוק"י שבא ליישב בין דיני מלווה לעאדל"נ, ולדבריו גם באופנים שמותר לתפוס מדין עאדל"נ אסור לתפוס מהלווה, ויש ליישב כדברינו לעיל שלמרות שיש דינים מיוחדים למלווה למדנו משם שאין דיני עאדל"נ כשאינו חפץ מבורר)
הט"ז תירץ שראשונים אלו יעמידו את הברייתא באופן שתופסים את שכר השכיר או מהערב ברשות בית דין, וללא רשות בית דין אסור לתפוס, (ובישוע"י תרץ באופן דומה)
בדעת הרמב"ם והשו"ע מוכח שלא למדו כט"ז כיוון שכתבו היתר סתמי לתפוס שכר שאינו מלווה, אלא שיש להסתפק שמא למדו כראשונים המגבילים את התפיסה, וכביאור הסמ"ע, ולכן סתמו שמותר לתפוס ממון שאינו מלווה, כמו כן יש לדון בדעת הרמ"א שכוונתו כביאור הסמ"ע ולכן לא העיר דבר בסימן צז, או שלמד כט"ז ולא נקט שיטה זו לעיקר ולכן לא העיר דבר בסימן צז.
לאור הדברים יוצא שמותר לפוסק כרמב"ם לתפוס ממון שאינו הלוואה, (ולא זקפם עליו במלווה) ואפשר שגם לפוסקים כשו"ע ורמ"א יכולים לנהוג כן.
אם תופס חפץ עבור גבייה, צריך ללכת ולשומו בבית דין, כדברי הריב"ש סימן שצו.
(הריב"ש שם מבאר את דעת ר"ת המתיר לתפוס מאת הלווה שאינו מוכן לשלם כשתופס לשם גבייה ולא למשכון, שכוונתו שתופס כדי לגבות הדבר, וישום אותו בבי"ד, קצוה"ח (צז, ס'ק ב. ושנט ס'ק ב) חולק וסובר שאין אפשרות כזו, אלא תפיסה כזו מוגדרת כתפיסת משכון עד שבי"ד ישומו הדבר, האמרי בינה סי' י ואולם המשפט יישבו שכיוון שניגש עם הדבר מיד לבי"ד ומקבל עליו שמזה ייגבה חובו אף אם יארע לדבר אונס נחשב לגבייה למרות שתופס כדי לשום הדבר בבי"ד. נמצא שנחלקו האם תחילת התפיסה מוגדרת לתפיסת גבייה למרות שעדין נזקקים לשומת בי"ד, או שהיא תפיסת משכון עד שישומו בבי"ד, אך לכו"ע צריך שומת בי"ד)
בדיני תפיסה, אין זה משנה מהו מנהגו של מי שתופסים ממנו, טענת קים לי קיימת רק בפסיקה בה מכריחים את הנתבע לשלם, אך כשתופסים ממנו, מספיק שלתופס מותר לתפוס מצד מנהגיו כדי שיהיה לו מותר לתפוס.
כל טוב,
הרב מרדכי גרוס.
