ישנה הגמרא בבבא בתרא על רב יוסף שסבל ממקיזי הדם. ההלכה שנלמדת מזה היא שזה נחשב כעשן או כמו ריח רע משירותים. כמו כן, יש תופעה נפוצה וידועה של רעש של ערבים שכנים בכל שעות היום. בחתונות, מסיבות, עם זיקוקים, יריות ומוסיקה רעשנית מאוד. האם הלכה זו שהזכרתי גם שייכת לרעש שכנים? האם יש הבדל אם הם שכנים ערבים? מה ניתן לעשות במקרה כזה? תודה רבה

לשואל, שלום! אני מניח שהשאלה לא נשאלת כדי לקבל פסק הלכה למעשה אלא לקבלת התייחסות עקרונית על פי ההלכה לנזקי רעש. אענה ברוח זו, אבל הכרעה מעשית צריכה לקחת בחשבון שיקולים נוספים כגון: מה אומר החוק הישראלי (בדיני שכנים יש משמעות רבה ל"דינא דמלכותא" ומנהג המדינה), האם מעורבים כאן מניעים ושיקולים פוליטיים, ועוד. א. בנזקי רעש, יש לשכנים זכות למחות כנגד רעש חריג (בווליום ובשעה) שאין בו צורך אלמנטרי למגורים ופרנסה וכדומה, ובפרט אם יש חולים בין נפגעי הרעש. ב. כאשר מדובר על שתי קבוצות אוכלוסיה הגרות באותו מקום ויש להן הרגלים שונים, כגון שכנים ערבים שרגילים לעשות אירועים רועשים בשעות מאוחרות, נראה שיש ללכת אחר הרוב: מיעוט ערבי בקרב אוכלוסיה יהודית יצטרך להתאים את עצמו לשקט המקובל אצל הרוב, ואילו מיעוט יהודי שבא להתגורר בקרב אוכלוסיה ערבית יצטרך לקבל את מנהגי הרוב. ג. כאשר מדובר על שני ישובים נפרדים שהוקמו זה לצד זה, ורעש מיישוב אחד מגיע לשני ומפריע לו, חובה על היישוב המרעיש למנוע נזק מהיישוב השכן. הרחבה: 1. נזקי רעש נדונו במשנה בבבא בתרא כ ע"ב: "חנות שבחצר, יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן מקול הנכנסין ומקול היוצאין; אבל עושה כלים, יוצא ומוכר בתוך השוק, ואינו יכול למחות בידו ולומר לו: איני יכול לישן לא מקול הפטיש ולא מקול הריחים ולא מקול התינוקות". הראשונים התחבטו בשאלה: מדוע השכנים יכולים למחות על הרעש מבני אדם הנכנסים ויוצאים, ולא על רעש הפטיש, שיכול להיות חזק יותר? על כך בראשונים שתי תשובות עיקריות: האחת, שזכות המחאה במקרה הראשון איננה משום הרעש, אלא מחמת נוכחות זרים בחצר ונזקים אחרים הנגרמים מכך (רמב"ן רשב"א ריטב"א ר"ן ורמ"ה). השניה, שניתן למחות על כל נזק של רעש, אבל המשנה מדברת על מי שכבר יש לו חזקה להרעיש כי לא מחו בו, ובקול הפטיש יש לו חזקה, כי הוא אחיד כל הזמן, ואילו קול הנכנסים והיוצאים מתחדש ואין בו חזקה (רמב"ם הל' שכנים פ"ו הי"ב וביאור המגיד משנה). בשולחן ערוך (חושן משפט סי' קנו ס"ב ונתיבות המשפט ביאורים סק"א) פסק כרמב"ם, שניתן למחות על כל נזקי רעש, אבל אם החזיק ברעש מסוים ואחיד - חזקתו מועילה. ואילו הרמ"א פסק כרמב"ן וסיעתו, שאין זכות מחאה על רעש הפטיש שהאדם עושה בביתו. 2. לכאורה לפי שיטת הרמ"א מותר להרעיש ללא הגבלה, אולם המפרשים מסבירים שההיתר נובע מהצורך של האדם להתפרנס, ורק רעש מסוג זה הותר מחוסר ברירה (שו"ת מהרלב"ח סי' צז, הוזכר בש"ך סק"ב ובחתם סופר המובא בפתחי תשובה שם סק"א). וכך מצינו כבר בראשונים, שנזקי רעש מהשכן עצמו מותרים כשזו אומנותו (ר"י קרקושא), ומשום שהכאת פטיש בתוך הבית היא דבר מקובל, ואילו מכירה נעשית בדרך כלל בשוק (מאירי). סייג נוסף כתב הרמ"א, שמי שמסיבות בריאותיות הרעש מפריע לו במיוחד הרי זה כ"קוטרא ובית הכסא", שרשאי למחות (על פי תשובת הריב"ש סי' קצו). 3. אם כן, לכל הדעות רעש חריג מחתונות ומסיבות וכו' אינו קביל. מדובר ברעש שאין בו צורך של פרנסה, וגם לצורך החתונה ניתן היה לצמצם אותו ולהגבילו בעוצמה ובזמן ובמרחב; וניתן גם להניח שהרעש המגיע לאוזני אלפים פוגע בבריאות של מקצתם. בחתונה יהודית היה מקום לכאורה לומר שלדבר מצוה של שמחת חתן וכלה מותר להרעיש יותר (על פי השו"ע חו"מ סי' קנו ס"ג, שכל דבר מצוה דינו כמלמד תינוקות שרשאי להרעיש). אך גם לדבר מצוה יש גבול של רעש, עיין רש"י בבא בתרא כא ע"א ד"ה בסופר מתא: "ויש שם קול גדול", ובלבוש חו"מ סי' קנו ס"ג על דבר ש"אין דעת רוב העולם סובלתו". 4. מקום שמנהגו להרעיש: בטור חו"מ סי' קנז הביא מחלוקת לגבי היזק ראיה, האם כשיש מנהג בעיר שלא לגדור יכולים בני החצר לתבוע זה מזה לגדור, וברמ"א שם ס"א הכריע שאין ללכת בזה אחר המנהג. בטעם הדבר כתב הסמ"ע (סק"ב), שכאשר ההיזק ברי ותדיר אין הולכים אחר המנהג; ולפי טעם זה מסתבר שהוא הדין לנזקי רעש כבדים ותדירים. אולם בתשובת הרשב"א (ח"ב סי' רסח) כתב טעם אחר, שבהיזק ראיה יש גם עניין של צניעות ובין אדם למקום: "אם נהגו שלא להקפיד כלל על היזק ראיה שעל הבתים וחצרות, מנהג בטעות הוא, ואינו מנהג. שאין מחולה ההקפדה אלא בממונות, שאדם רשאי ליתן את שלו או ליזוק בנכסיו, אבל אינו רשאי לפרוק גדרן של ישראל ושלא לנהוג בצניעות, וכגורם להסתלק שכינה מלישראל הוא". לפי זה בנזקי רעש וכדומה מועיל מנהג המקום. אם כן נראה שיהודים שבאו להתגורר ביישוב ערבי אינם יכולים לטעון על נזקי רעש כגון יריות בחתונות וכדומה, מאחר שזהו "מנהג המקום" ועל דעת כן באו. 5. שני יישובים זה לצד זה, צריכים לוודא שלא יזיקו זה לזה. דוגמא לכך בתפארת ישראל (בבא בתרא פ"ב מ"ט, 'יכין' אות עג), לגבי ההלכה שיש לקבוע מפגעי ריח בצד המזרחי של העיר כדי שהרוח לא תביא את ריח רע לעיר, שחובה על בני העיר לוודא גם שהריח הרע לא יגיע לעיר הסמוכה. היה מקום אולי לטעון שכאשר עיר אחת הוקמה אחרי חברתה, ובני העיר החדשה ידעו על הרגליהם של בני העיר הישנה, אינם יכולים למחות על נזקים שיבואו מהם, וכדין מי שבנה את ביתו בקרקע של הפקר, שאם בא אחריו מישהו ותפס שטח לצידו אין לשני זכות למחות על נזקים מקרקעו של הראשון (רמ"א סי' קנה סל"ו). אבל אדמות מדינה אינן הפקר, והקצאת שטח להקמת יישוב איננה משחררת את מקימי היישוב מהחובה למנוע נזקים משכנים עתידיים. בפרט משום מצוות יישוב ארץ ישראל, לא מסתבר שמי שמקים יישוב יוכל להרעיש בצורה כזו שכל מי שמחפש שקט יצטרך להתרחק ברדיוס כמה ק"מ וישאיר את הארץ שוממה. לעניין זה יש לציין שבנזקים אסתטיים לעיר מצינו מקרים מסוימים שאפילו כאשר כל בני העיר מסכימים לכך אין להם רשות לכער את העיר משום שאין זו תפארתה של ארץ ישראל (רשב"א בבא בתרא כד ע"ב).