לכבוד הרב שלום וברכה במהלך לימודנו את נושא אוצר בית דין, התקשינו מאוד באופן שבו מיושם אוצר בית הדין בימינו. מקורו של אוצר בית דין ידוע מן התוספתא (שביעית ח’ א’-ב’), מעבר למחלוקת על פסיקתה של תוספתא זו להלכה (רדב"ז פ"ז ה"ג, רש"ס שביעית פ"ט ה"ד, ובפסקים וכתבים להרב הרצוג עמ’ רס"ח, אגרות הראי"ה ח"א שי"ד), ישנן כמה בעיות בפער שבין אוצר בית הדין המתואר במשנה ובין יישומו בפועל: א. היתר הקצירה – היכולת של בית הדין לקצור מעבר לכמות המותרת לאדם פרטי טעונה בירור. יש מן הראשונים שהגדירו את בית הדין כשלוחם של העניים, ולדבריהם חלוקת הפירות צריכה להיות לעניים בלבד (שו"ת הרשב"ש רנ"ח, וכך פסק למעשה הגרשז"א במעדני ארץ ז’ ד’). לעומת זאת האחרונים נטו להסביר את ההיתר בכך שאיסור קצירה מרובה נאסר משום שהיא ’דרך בעלים’, אך כאשר היבול נקצר על ידי בית הדין הוא נעשה ב’דרך הפקר’ (ספר השמיטה עמ’ כ"א ג’, וחוות בנימין ח"ג צ"ח). קשה לקרוא לקצירת אוצר בית הדין הנהוגה בימינו כ’דרך הפקר’, כאשר היא מתבצעת על ידי החקלאי עצמו, בלי שום שינוי ניכר משאר השנים, ובלי שניכרת התערבותו וחותמו של בית הדין בתהליך הקצירה. משמעות היותו שליח בית הדין מסתכמת בהחתמתו ומינויו כשליח בתחילת השמיטה. גם לשיטת החזון איש (י"א ז’) הסובר שאין איסור קצירה כלל בשדה שאינה שלו (ונדחו דבריו במעדני ארץ שם), ישנו טעם לפגם כאשר הבעלים עצמם הוא שליח בית הדין, וקצירתו היא ’כדרך בעלים’. ב. היתר סחורה – בתוספתא מבואר שהפירות היו מחולקים בחינם לכל בית אב, ככל הנראה בית הדין היה משלם את שכרם של הפועלים מתקציבו השוטף. הראשון שחידש את היכולת לגבות את שכר הפועלים ממקבלי הפירות היה מרן הרב קוק, אך הוא לא סמך על היתר אוצר בית הדין לבדו, אלא רק צרף זאת לרווחא דמילתא להיתר המכירה (אגרות ראי"ה שם). ברור שעל מנת שהתשלום לא יהיה על הפירות אלא על טירחת שליחי בית הדין, צריך שתהיה דעת המוכר והקונה ערה ומודעת לכך. קשה ביותר להגדיר את האופן שבו נעשה התשלום בימינו כתשלום שכר הטירחה, כאשר המכירה מתבצעת באופן ובמקום שבו היא מתבצעת בשאר השנים, כאשר היא מופיעה בחשבונית כחלק מן הקניה הכוללת, ופעמים רבות אף נעשית לאחר כמה שנים כשהמודעות לשמיטה אינה קיימת כלל (למשל בבקבוקי יין). כל זה מעבר לבעיה של המחירים הגבוהים מעבר לשכר פועלים, וכן שינוי המחירים בהתאם להיצע והביקוש בשווקים. גם ההתנהלות אל מול שלוחי בית הדין, אינה תואמת התנהלות רגילה מול פועלים, כאשר שכר החקלאי והספק אינו קצוב מראש אלא תלוי במחירים בהם נסחרים הפירות. קשה מאוד לראות כיצד התשלום שמשלם הספק לחקלאי הוא הלוואה על חשבון בית הדין, שאותה פורע החנווני כמלווה גם הוא לבית הדין, וכיצד מתבצעת פריעת החוב על ידי הקונים. ג. מיהו בית הדין - הרדב"ז (שם) בהסברו מדוע הרמב"ם השמיט תוספתא זו כתב "שאינה אלא בראשונה שהיו שם בי"ד...". כאמור, היתר הקצירה מתבסס על כך שקצירת בית הדין נראית כהפקר. כיום אוצרות בית הדין אינם מתבצעים על ידי בתי דין רשמיים אלא באמצעות בתי דין פרטיים. קשה מאוד לומר שכל שלשה ת"ח שיתאגדו יחד יוכלו לקצור פירות כדרכם, אלא נראה שצריך גוף רשמי ממלכתי שקצירתו ניכרת לצורך הכלל וכדרך הפקר. בנוסף, היתר הסחורה והיכולת לגבות את דמי הטירחה מפירות אלו המוגדרים כהפקר, לכאורה אינה נתונה אלא לבית הדין כחלק מסמכויותיו על בני העיר (שהרי מסתבר שאדם פרטי שיטרח בעבור פירות הפקר לא יוכל לתבוע ולגבות את שכר טרחתו). קשה להבין כיצד כל גוף פרטי המקים בית דין יוכל להטיל מס שכזה על הציבור לממן את שלוחי בית הדין. לכאורה באופן שבו מתנהל אוצר בית הדין כיום, פתרון היתר המכירה עדיף בהרבה, משום שהוא בוודאות מבוסס על דעות ראשונים וגדולי הפוסקים המתירות את הפירות והמסחר, לעומת אוצר בית הדין המתנהל כיום המבוסס על הנחות הלכתיות, שאינן מבוססות ומעוגנות בפוסקים. תודה רבה

מה שאתה מעורר זו באמת שאלה כבדת משקל, לאלה שאומרים לעשות אוצר בית דין, צריכים להתיר כל מיני הלכות וזה לא חלק. לשמור שביעית כמו שצריך בלי היתר מכירה זה יותר קשה. נכון שבמכירה נמנעים מהרבה דברים, אבל מי שממש רוצה לשמור שביעית אז זה דורש זהירות גדולה. הדוגמא הקלאסית זה באוקמי פירא, אסור לעשות פעולות, אך כל פעולה שמטרה לשמר על האילן הקיים מותר, ויש אומרים שגם בשביל פירות שביעית מותר. מי שמסתמך על היתר מכירה ועושה מכירה, אין לו בעיה במלאכות שאסורות ע"י זה. כל איסורי דרבנן מותר בישראל אחרי מכירה, כי שביעית בזמן זה דרבנן.