שלום וברכה, ידועות ציטטות רבות מדברי רבנים גדולים שטרם הלכו לעולמם ביקשו שילמדו לעילוי נשמתם משניות דווקא. מדוע הדגישו את ענין המשניות הרי ידוע סגולות רבות בלימוד גמרא או תנ"ך או מוסר? והאם הלימוד של משניות דווקא בגלל ענין אותיות הנשמה והאם לימוד גמרא לא יועיל לזכרם כמו לימוד משניות? ישר כח ותזכו למצוות

לשואל, שלום! 1. באופן כללי כל לימוד מועיל לעילוי הנשמה, כמו שכתב בשו"ת ישכיל עבדי (ח"ו יו"ד סי' כח אות ה): "הדבר ברור שכל מין לימוד יועיל לנשמה, כל שיאמר לפני הלימוד: אני לומד פרק זה או משנה זו לעילוי נשמת פלוני בן פלוני". 2. בסדר העדיפות, מובא בשם האר"י ז"ל שלימוד משניות מועיל לנשמת האדם (גם בחייו!) מפני ש'משנה' אותיות 'נשמה' (באר היטב, סימן א ס"ק ו; ומקורות נוספים ללימוד המשניות לעילוי נשמה ב'שער ראובן' עמ' תמד). אך יש שהעדיפו את לימוד הגמרא וההלכה: הגאון המקובל רבי אליהו גוטמכר (מתלמידי רבי עקיבא איגר, בספרו 'סוכת שלום' עמ' 86-88) כתב שיש כמה דרגות בעשייתם של החיים לזכות הנפטרים, וביניהן: "ללמוד תורה ולפחות משניות, ואם אפשר בגמרא ופוסקים בו ביום - ודאי אשרי לו, ואז מעלה את הנשמה בלימוד הלכה פסוקה לגמרי. ועל כל פנים ללמוד משניות עם המפרשים המרמזים מיד ההלכה הפסוקה". לאידך גיסא, לנוהגים על פי הסוד, כתב בשו"ת ישכיל עבדי הנ"ל ש"לפי דעת המקובלים לימוד הקבלה והזוהר יש בו תועלת לנשמה יותר משאר לימודים, כי לכן נקרא 'זוהר', שהוא מזהיר הנשמה", בפרט בשבת קודש. 3. יש הבדל בין לימוד בזמנים קצרים לעיתים רחוקות, כגון מישהו ששואל מה ללמוד בשעה אחת שהוא מקדיש לכך ביום השנה לפטירה, לבין לימוד ממושך במשך תקופה. במקרה השני, החשוב יותר הוא הלימוד שמקדם את הלומד עצמו לפי מצב גידולו בתורה (ורמז לכך בישכיל עבדי שם). זאת, משתי סיבות: בסדר העדיפות מבחינתך, יש קדימות ללימודים הנצרכים לך על פני לימוד לעילוי הנשמה; וגם מבחינת עילוי הנשמה, אין זכות גדולה יותר לנפטר מאשר שזרעו מתגדל בתורה. 4. על דרך הפשט, מסתבר שהמנהג המקובל ללמוד משניות נובע מכך שהמשנה שווה לכל נפש ובלימודה ניתן לתפוס עניין שלם בזמן קצר. יש להדגיש, שלימוד מעט משניות בהבנה טובה עדיף מקריאת הרבה משניות ללא הבנה (עיין בישכיל עבדי שם). מכל מקום, כאשר מדובר על לימוד משפחתי, וכבר יש הרגל מסוים שהתקבל במשפחה לגבי סדר הלימוד, עדיף מפני השלום להסתדר עם מה שיש ולא לעורר ויכוחים. 5. בשולי הדברים: כתבת גם "לזכר" וגם "לעילוי נשמה". אלו מטרות שונות: האחת - להשאיר את חותמו של הנפטר בעולמנו זה, והשניה - לעשות נחת רוח לנשמתו בעולם האמת. לצערי פעמים רבות מוקדשת תשומת הלב בעיקר למטרה הראשונה, כביכול ניתן להנציח בעולמנו את מה שאינו נצחי, והיה נכון יותר להעמיד במרכז את המטרה השניה. יש לכך השלכות שונות על אופי המעשים שנעשים על ידי קרובי הנפטר ועל דרך פרסומם, ודי לחכימא.