מדוע כיום עוקפים את איסור התורה בכל מיני היתרים? כגון: שמיטת כספים באמצעות פרוזבול, ריבית באמצעות היתר עיסקא. בנוסף גם העניין של היתר מכירה לגויי בשביעית, הרי אם תמכור את הקרקע או לא, עדיין הקרקע תהיה שייכת לעם היהודי לעולם. כי זה שטח של עם ישראל וכל הפירות או או כל דבר אחר הגדלים בשביעית יהיו אסורים, איך אפשר להגיד שהיות ומכרתי את הקרקע לגוי יהיה לי מותר לאכול בפירות הללו (להפקיע מקדושת שביעית)?

לשואל, שלום וברכה! 1. לא ברור לי מדוע ציינת "כיום", כאילו מדובר בתופעה חדשה. הפרוזבול התחדש על ידי הלל הזקן, לפני למעלה מאלפיים שנה; היתר עיסקא מקובל מזה מאות בשנים; היתר המכירה הוא אכן חידוש של העת החדשה, מאז תחילת ההתיישבות החקלאית בארץ לפני כמאה ושלושים שנה. 2. בשאלה עקרונית זו עוסק רבי יהודה הלוי בספר הכוזרי (מאמר ג, נ-נא), שנשאל על ידי "מלך כוזר" כיצד התירו חכמים טלטול על ידי עירוב, שהוא "תחבולה קלה ופחותה" בלשונו. והשיב על כך "החבר", שבדרך כלל מגמת חכמים להחמיר ולעשות סייג לתורה, והעירוב שאמרו חכמים מועיל למה שמן התורה אינו נחשב כלל כרשות הרבים, ובאו חכמים ואסרו את הטלטול בו, ואת מה שהם אסרו באו והתירו על ידי העירוב. 3. תשובה זו נכונה גם לגבי הפרוזבול: חכמים למדו מן התורה שחיוב השמיטה מדאורייתא חל רק בתנאים מסוימים, כאשר רוב עם ישראל נמצא בארצו (וכל שבט יושב במקומו, ואין כאן המקום להאריך בפרט זה). לפיכך בימי בית שני, וכן בימינו לפי שעה, חיוב השמיטה הוא רק מדרבנן, ולכן יכול היה הלל הזקן לתקן את הפרוזבול (כך דעת אביי בגמרא בגיטין לו ע"א, ולדעת הרמב"ם, הלכות שמיטה ויובל פ"ט הט"ז, דעתו קיימת גם לפי מסקנת הסוגיה. לדעת הראב"ד שם מסקנת הסוגיה אחרת, שמאחר שמדובר בדיני ממונות היו חז"ל יכולים לעקוף את הדין מדאורייתא מכח "הפקר בית דין הפקר"). 4. הוא הדין לגבי היתר המכירה בשמיטה: הוא מבוסס על ההנחה שהשמיטה בימינו היא מדרבנן. הקביעה שהארץ בכללה שייכת לעם ישראל אינה מבטלת את העובדה שקרקע מסוימת זו נמכרה לגוי; הרי ברור שמי שמכר אדמה לגוי אינו רשאי אחר כך לגוזלה ממנו. וחידשו חכמים, שלגבי דברים שאינם אסורים מן התורה אלא רק מחומרת חכמים, קניינו של הגוי חל לא רק בדיני ממונות אלא גם מפקיע את חלות הדינים על הקרקע (עיין גיטין מז ע"א ו'שבת הארץ', מבוא, פרק יא). כאשר החיוב בשמיטה יחזור להיות מן התורה, היתר המכירה יתבטל לאלתר. מלבד שיקול הלכתי פורמלי, שחידשו חכמים יכולת עקיפה לחומרות חכמים, יש כאן גם הגיון מעשי. כל עוד אחיזתו של עם ישראל בארצו אינה מבוססת מספיק, קיום דיני השמיטה כהלכתם מקשה מאוד ועלול היה אף למוטט את ההתיישבות היהודית בארץ (זה היה המצב לאשורו לפני כמאה שנה, כפי שמתאר בפירוט בכתבי הרב קוק ואחרים). כאשר רוב העם בארצו, קיומו מספיק מבוסס כדי לעמוד בקושי הכלכלי של קיום דיני השמיטה במלואם, וגם השראת השכינה בישראל היא בדרגה אחרת לגמרי, ומתקיים הפסוק "וצויתי את ברכתי לכם בשנה הששית ועשת את התבואה לשלש השנים". 5. היתר עיסקא חורג מכלל זה, שכן מדובר על עקיפה של איסור דאורייתא. להבנת עניינו יש לעמוד על שתי נקודות: א. "היתר עיסקה" איננו נוסחת-קסם שפותרת כל שאלה של ריבית. מובנו של ההיתר, שאנו מגדירים את ההלוואה כהשתתפות בעיסקה מסחרית והריבית היא חלוקת רווחים מפירותיה הצפויים של העיסקה. כאשר מדובר בהלוואה לצורך קיום שוטף, אי אפשר להגדיר זאת כהשתתפות מסחרית. ברם, הלוואה לצורך רכישת נכס, למשל, היא סוג של עיסקה מסחרית. ב. בימי קדם הכלכלה לא הייתה מבוססת על הלוואות. הלוואה הייתה צורך חריג לאדם עני, ופשטות לשון המקרא שאיסור הנשך פירושו שאין לנצל את מצוקתו של העני לעשיית רווחים מההלוואה לו. כך עולה מכמה פסוקים: "אִם כֶּסֶף תַּלְוֶה אֶת עַמִּי, אֶת הֶעָנִי עִמָּךְ, לֹא תִהְיֶה לוֹ כְּנֹשֶׁה, לֹא תְשִׂימוּן עָלָיו נֶשֶׁךְ" (שמות כב, כד). "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ וּמָטָה יָדוֹ עִמָּךְ - וְהֶחֱזַקְתָּ בּוֹ... אַל תִּקַּח מֵאִתּוֹ נֶשֶׁךְ וְתַרְבִּית וְיָרֵאתָ מֵאֱ-לֹהֶיךָ וְחֵי אָחִיךָ עִמָּךְ. אֶת כַּסְפְּךָ לֹא תִתֵּן לוֹ בְּנֶשֶׁךְ, וּבְמַרְבִּית לֹא תִתֵּן אָכְלֶךָ" (ויקרא כה, לה-לז; ועיין גם יחזקאל יח, יז; משלי כח, ח). לעומת זאת בימינו הלוואה היא כלי מרכזי בכלכלה, והעשירים הגדולים ביותר הם הלווים הגדולים ביותר. אמנם להלכה אין כל חילוק באיסור ריבית בין עני לעשיר (רמ"א יו"ד סי' קס ס"א, וכפי שעולה מפשטות כל המשניות והגמרות בעניין זה), אך זהו מעין סייג שעשתה התורה בדבר זה (שו"ת שאלת יעבץ ח"א סי' קמח; טענה זו אינה פשוטה לגמרי, מפני שיש נימוקים נוספים לאיסור ריבית שמתאימים גם להלוואה לעשיר, עיין 'כלי יקר' ויקרא כה, לו). מכל מקום, מבחינת רוח ההלכה יש משמעות רבה להבחנה זו בין עני לעשיר. ולא רק מבחינת רוח ההלכה: אמנם באיסור ריבית יש איסור מוחלט מן התורה גם בעשיר, אבל יש הבדל משמעותי בחובה להלוות ללא ריביית: לעני יש מצווה מן התורה להלוות ללא ריבית, ואילו לעשיר המבקש הלוואה לפיתוח עסקיו אין חיוב להלוות. לכן כתב בשו"ת עשה לך רב (ח"א סי' ס), שאסור לעשות היתר עיסקא בהלוואה לעני, או לעשיר שנקלע למצוקה ממשית, מפני שההלוואה בריבית בסיוע היתר העיסקא מבטלת את המצווה להלוות לו בלא ריבית, ורק בהלוואה לאדם מבוסס שלווה כסף לפיתוח עסקיו מותר לערוך היתר עיסקא. נמצא שהיתר העיסקא, שלכאורה מנצל "פירצה בחוק", הולם למעשה את "רוח החוק" המקורית. 6. בסופו של דבר, אין ספק שהיתרים אלה הם אילוץ פרי לחצי המציאות. זהו כוחה של התורה שבעל פה, להתוות את חיי התורה לעם ישראל באופן שיאפשר את קיום התורה, לעיתים באופן שאינו לכתחילה. על מנת לשנות זאת ולשוב למסלול של קיום התורה לכתחילה יש לעשות שני דברים: להתפלל לה' ולעשות לכך שהמציאות תהיה נוחה יותר לקיום התורה באופן אידיאלי; וגם להתחזק בעצמנו בנכונות לקיים את התורה כלשונה וכרוחה. מי שמעלה שאלות כגון אלה שהעלית, ישאל נא את עצמו האם הוא מוכן "לשלם את המחיר". קל מאוד לשבת בבית ולשאוף לכך שרק החקלאים יחמירו, ואנו הצרכנים נאכל כאשתקד מיבול נכרים מהארץ ומחוצה לה. האם אנחנו מוכנים גם להסתפק במועט ולוותר על אכילת ירקות בשנת השמיטה?