שיטת הרי"ף בנאמנות המוכר | הרב מרדכי הוכמן | בית המדרש

משנה וגמרא
בבא מציעא

קטגוריה משנית

ספריה
בבא מציעא - פרק ראשון

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אודט בת טורקיה

9 דק' קריאה

במשנה בתחילת מסכת בבא מציעא נאמר:

"שנים אוחזין בטלית, זה אומר: אני מצאתיה, וזה אומר: אני מצאתיה. זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי. זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ויחלוקו..."

בסוגיה מבואר שהמשנה מדברת בשני מקרים, תחילתה מדברת במציאה וסופה מדברת במקח וממכר. הסוגיה מבררת מדוע שלא נשאל את בעל המקח מי מבין שני בעלי הדין נתן לו את דמי המקח; והרי"ף מביא את מהלך הסוגיה בהלכותיו:

"למה לי למיתנא ... ליתני חדא? אמר רב פפא ואיתימא רב שימי בר אשי רישא במציאה וסיפא במקח וממכר. מקח וממכר; ולחזי זוזי ממאן נקט! - לא צריכא, דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה, ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה. הילכך זה ישבע שאין לו בה פחות מחציה וזה ישבע שאין לו בה פחות מחציה, ופלגי לה לטלית ופלגי להו לדמי. ... אבל מקח וממכר - בדאיתיה בידא דמוכר הוא כדקתני בברייתא, ומשום הכי אמרינן ' לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה' הא ידע מהימן."

הרי"ף גורס בסוגיה 'ולא ידע'. ומגירסתו עולה שאם המוכר היה יודע מי נתן לו את המעות בהסכמתו, המוכר היה נאמן לומר שהוא התרצה למכור לו, ולהכריע במחלוקת שבין בעלי הדין. בהמשך דבריו הרי"ף מוסיף שמכיוון שהמקח נמצא בידי שני בעלי הדין - והוא כבר יצא מתחת יד המוכר - לא יתכן שהמוכר יהיה נאמן. ולכן הרי"ף מעמיד את משנתנו שה'מקח' נמצא ביד המוכר, ומה שנאמר במשנה "שנים אוחזין בטלית" מתייחס רק למצב של 'מציאה'.
אולם הרא"ש אמר ששיטת הרי"ף היא קשה. אין זה מובן, מדוע בעל הסוגיה גורס ' ולא ידע ' ומעמיד את המשנה באוקימתא הדחוקה הזו - שמוציאה את לשון המשנה מפשטותה.

מחלוקת הרי"ף ורש"י במקור הנאמנות
כדי להבין את שיטת הרי"ף צריך להקדים ולומר, שיש מחלוקת בראשונים מהיכן נובע - דין נאמנות בעל המקח.
במאמר הקודם "שיטת רש"י בנאמנות המוכר" התבאר שרש"י סבור שיש מחלוקת בין התוספתא בבבא מציעא לבין הברייתא במסכת קידושין ביחס לנאמנות המוכר. לפי התוספתא בבבא מציעא הנאמנות מוגבלת לזמן שהמקח 'יוצא מתחת ידו' של המוכר. לשון זו משמעותה - שהמוכר אוחז במקח; ולשיטתה אם המוכר אינו אוחז במקח - הוא אינו נאמן עוד. אולם לשיטת הברייתא בקידושין המוכר נאמן אפילו כשהוא אינו אוחז ממש במקח - אלא שבעלי הדין נמצאים בסמוך לו, ומצב זה נקרא בברייתא באופן מושאל 'שהמקח בְּיָדוֹ'.
לשיטת רש"י, חכמים התקינו למוכר - נאמנות מיוחדת, והם דימו את התקנה הזו לנאמנות המיילדת. ולכן רש"י מדגיש בסוגיה בקידושין שנאמנות בעל המקח היא המשך הברייתא שדיברה על נאמנות המיילדת.

הרי"ף חולק על שיטת רש"י. לשיטת הרי"ף, התורה גילתה שלדיני ממונות צריך שני עדים. ואמנם, התורה גילתה לנו בלידת פרץ וזרח שמיילדת נאמנת על עומדה; אבל בדיני ממונות - הצריכים שנים מן התורה - מדוע שנאמין לעד אחד. לשיטת הרי"ף, כאשר רק שני בעלי הדין אוחזים בטלית - יש להם מוחזקות מסוימת בטלית; ואסור לפגוע במוחזקות הזו באמצעות עדות המוכר, שהוא נאמן כעת רק כעד אחד. לשיטת הרי"ף נאמנות המוכר נלמדת ממקור אחר, וכדלקמן.

הסוגיה שהרי"ף בנה
לפני שהרי"ף מקשה על הסוגיה - הוא מקדים ו"בונה סוגיה" בתוך הלכותיו. לשם כך הרי"ף מביא את התוספתא שבמסכת בבא מציעא בלשון 'תנו רבנן':

"תנו רבנן: הודאת בעל דין כמאה עדים דמי, אימתי בזמן שטענו והודה לו, אבל אם הודה מפי עצמו - יכול הוא לחזור בו שהפה שאסר הוא הפה שהתיר:
הודאת בעל דין כמאה עדים דמי. והשליש נאמן משניהם, זה אומר כך וזה אומר כך והשליש אומר כך השליש נאמן; אימתי בזמן שהשלישות יוצא מתחת ידו אבל אין השלישות יוצא מתחת ידו, הרי הוא ככל אדם.
נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי אימתי בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו , אבל אין המקח יוצא מתחת ידו הרי הוא ככל אדם."

לאחר מכן הרי"ף מביא את גרסתו 1 בסוגית התלמוד במסכת קידושין, שדנה בברייתא דומה בעניין נאמנות בעל המקח:

ואמרינן עלה 'ונחזי זוזי ממאן נקט? לא צריכה דנקט מתרוויהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כורחאי'.

הרי"ף מביא בפנינו את סוגית נאמנות המוכר במסכת קידושין. ואמנם, הסוגיה בקידושין הקשתה את קושייתה על ברייתא אחרת שמתייחסת לנאמנות בעל המקח, ולא על התוספתא בבבא מציעא. אולם הרי"ף סבור שלמרות שלשון התוספתא בבבא מציעא אינה שווה ללשון הברייתא שבמסכת קידושין - אין מחלוקת בינן. ולפיכך, קושיית הסוגיה במסכת קידושין והתירוץ שלה - מתייחסים גם לתוספתא בבבא מציעא.

קושיית הרי"ף
לאחר כל ההקדמה הארוכה הזו, הרי"ף מביא את קושייתו:

"ושמעינן מינה דהיכא דאין המקח יוצא מתחת ידו של מוכר - אינו נאמן לומר מהאי נקיטנא מדעתאי ומהאי נקיטנא בעל כורחאי. וקשיא לן הא דגרסינן הכא 'ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה' מכלל דאי ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה נאמן ואע"ג דאין המקח יוצא מתחת ידו, - דהא שנים אוחזין בטלית קתני.

בתחילה, הרי"ף מסכם שלפי מסקנת הסוגיה בקידושין - המוכר אינו נאמן כשהמקח 'אינו יוצא מתחת ידו'. לאחר מכן הרי"ף מדגיש, שלפי גרסתו - הסוגיה בבא מציעא הקשתה קושייה דומה לקושיית הסוגיה בקידושין - אולם היא תירצה תירוץ אחר. לפי גרסת הרי"ף הפיסקה ' ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה' נמצאת רק בתירוץ של הסוגיה בבבא מציעא. אולם הרי"ף מקשה על הפיסקה הזו.
במשנה מבואר ששני בעלי הדין מחזיקים במקח, ולא המוכר. ובתוספתא מבואר שכאשר 'אין המקח יוצא מתחת ידו' של המוכר - המוכר אינו נאמן. ואם כך מדוע הסוגיה תירצה - שמדובר במקרה שהמוכר ' אינו יודע' למי הוא התרצה למכור. והרי כשהמקח אינו יוצא מתחת ידו - אפילו ידע - הוא אינו נאמן.

תרוץ הרי"ף
לאחר מכן הרי"ף מביא את הבנתו בסוגיה:

"ומסתברא לן דהא דקתני 'שנים אוחזין בטלית' לאו אכולה מלתא קתני, אלא אמציאה בלחוד קתני. אבל מקח וממכר - בדאיתיה בידא דמוכר הוא כדקתני בברייתא, ומשום הכי אמרינן ' לא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה' הא ידע מהימן. אבל ליתא בידא דמוכר - אלא שניהן אדוקין בו - אין בעל המקח נאמן לחודיה לומר 'לזה מכרתי ולזה לא מכרתי' עד דמצטרף אחרינא בהדיה כשאר עדויות דעלמא."

הרי"ף מתאים את המציאות של המשנה למציאות של התוספתא, והוא מחדש שלמרות שבמשנה מוזכר 'שנים אוחזין', צריך לומר שהלשון הזו מתייחסת רק למקרה שבעלי הדין חולקים בינם לגבי מציאה. אולם כאשר בעלי הדין חולקים בינם לגבי מקח, מדובר שהמקח נמצא ביד המוכר.

אלא שאם המקח נמצא רק בידו של המוכר, הוא עדין שייך לו; והוא יכול לעשות בו כרצונו. ומדוע הסוגיה צריכה להוסיף שהוא אינו יודע למי התרצה?
כדי להבין את עומק כוונת הרי"ף צריך להוסיף הסבר לשיטתו.

הסבר שיטת הרי"ף
התוספתא שהרי"ף הביא מזכירה שלוש נאמנויות. 1. נאמנות בעל דין לחייב את עצמו; 2. נאמנות הַשָּׁלִישׁ לחייב את בעלי הדין שהפקידו בידו; 3. נאמנות המוכר לחייב את הקונים.
מהתוספתא משמע, שנאמנות הַשָּׁלִישׁ היא בשורשה - סניף של צד ההתחייבות שקיים בהודאת בעל דין. כאשר בעלי הדין הפקידו דבר מסוים בידו של הַשָּׁלִישׁ, הם הראו במעשיהם שהם מאמינים לו; ויש כאן הודאת בעל דין שהַשָּׁלִישׁ נאמן עליהם. 2

נאמנות המוכר בנויה על נאמנות השליש. השליש נאמן דווקא על החפץ שנמסר לו; אך המוכר נאמן גם על מה שנמסר לו - וגם על תמורתו. כלומר, הקונה שמסר מעות למוכר בלא שני עדים, הראה במעשיו שהוא מאמין למוכר, שהמוכר לא ישקר ויחסרו ממון. וכגון, שהאמין שהמוכר לא יטען שהמעות אלו הן תמורת מכירה מאתמול - ולא ייתן לו את המקח. 3 וכאן באו חז"ל ואמרו, שלא מסתבר שהנאמנות הזו תפקע באופן מיידי. וממילא המוכר נאמן על המקח (ששווה סכום זה) - גם כשאינו ברשותו. דהיינו, המוכר נאמן לחייב את הקונה ולומר - שהוא לא מכר לו את החפץ. 4
אך מאידך, למרות שנתינת המעות מראה על מסירת נאמנות; הקונה יכול לטעון - שהוא האמין על עצמו את המוכר - רק לזמן הקצר שהיה נצרך לו, ולא כשהמקח כבר בידו של הקונה. ובאו חכמים והכריעו, שהטענה הנגדית הזו של הקונה - לא תתקבל; כל זמן שלא הסתיים לגמרי תהליך הקנין. ונמצא שכל עוד המוכר אוחז אף הוא בחפץ, ונמצא שגם הוא שומר על החפץ; לא תתקבל הטענה שזכרונו של המוכר נפגם. ולפיכך, המוכר יהיה נאמן אז לחוב את אחד הצדדים.

ברם, מאחר והנאמנות מקורה במסירת המעות, המוכר יכול לחוב רק את בעל הדין שהאמין על עצמו את המוכר. כלומר, המוכר נאמן רק כנגד הצד שמסר לו מעות לפני שקיבל את החפץ. אולם אם הצד שלא נתן מעות יאמר, שהוא קנה את החפץ בקנין משיכה, ושהוא רוצה לתת כעת את המעות; המוכר לא יוכל להעיד נגדו, - שהרי הצד הזה לא האמין על עצמו את המוכר!!

ההבנה הבסיסית הזו מסבירה את מהלך הסוגיה בקידושין. הסוגיה במסכת קידושין שואלת - "וניחזי זוזי ממאן נקט?". לשיטת הרי"ף הקושיה היא על תחילת הברייתא - שאמרה שהמוכר נאמן כשהמקח בידו. ממשמעות לשון הברייתא עולה שהמוכר נאמן נגד שניהם בשווה, ולפיכך הסוגיה במסכת קידושין שואלת - "וניחזי זוזי ממאן נקט?"; דהיינו, שרק נגדו יהיה נאמן!
הרי"ף אינו גורס בתרוץ הסוגיה בקידושין את התוספת שנמצאת בגירסת 5 רש"י. ולשיטת הרי"ף, הסוגיה תרצה , שהברייתא מדברת כשנקט כסף משניהם. ולפיכך, מכיוון ששניהם האמינוהו עליהם - המוכר יכול להעיד נגד שניהם. 6

הצורך בנאמנות כשהמקח יוצא מתחת ידו
לשיטת הרי"ף, הצורך בנאמנות המוכר אינו בזמן שהמקח בידו כפשוטו - אלא בזמן הביניים, כשגם הקונים אוחזים בו; ונמצא ש"מקחו בידו" הוא "לישנא קלילא". לשיטת הרי"ף לשון "יוצא מתחת ידו" שבתוספתא - אין כוונתה שהמקח בידו לגמרי, שהרי אין אז צורך בנאמנות. אלא כוונתו לזמן הביניים - להווה המתמשך; וכפי שמקובל בלשון חז"ל לתאר מצבי ביניים. למשל בשבת דף מ"ד ע"א - "ורבי אליעזר ברבי שמעון אומר: מסתפק מן הנר הכבה " - השימוש בזמן הווה נועד שם לתאר זמן ביניים, וכמבואר מפירוש רש"י שם וז"ל: "דכיון דכבה והולך לא מחייב תו משום מכבה".
ואף כאן, כוונת התוספתא - לשלב הביניים; שהקונים אוחזים במקח, וגם ידו של המוכר אוחזת בו. דהיינו, ששלשה אוחזין בחפץ, וכפי שמרמז הרי"ף.

שיטת הרי"ף בסוגייתנו
הרי"ף כתב:

"ומסתברא לן דהא דקתני 'שנים אוחזין בטלית' לאו אכולה מלתא קתני אלא אמציאה בלחוד קתני; אבל מקח וממכר בדאיתיה בידא דמוכר הוא - כדקתני בברייתא "

הרי"ף מבאר, שתחילת המשנה - "שנים אוחזין בטלית, זה אומר אני מצאתיה, וזה אומר אני מצאתיה" - דן במצב ששניים אוחזין בחפץ; ואז אנו משערים שמדובר במציאה. אבל המשכה - "זה אומר: כולה שלי, וזה אומר: כולה שלי" - דן במקח-וממכר, ואפשר שהוא ידון במצב של הברייתא, שגם ידו של המוכר אוחזת בחפץ. ונמצא ששלשה אוחזים בו, שני בעלי הדין וגם המוכר.
הרי"ף נקט "בידא דמוכר הוא כדקתני בברייתא ", כדי לבאר שלשון - "בזמן שמקחו בידו" שבסוגיה בקידושין 7 שווה ללשון - "בזמן שהמקח יוצא מתחת ידו " 8 שבברייתא. דהיינו, שאין הכוונה שכולו בידו, אלא לשלב הביניים; שידי שני הקונים אוחזות בו אך גם יד המוכר.
ומשום כך הסוגיה הקשתה: מדוע המשנה לא הביאה את הפתרון שמובא בברייתא (שהיא התוספתא על משנתנו). הסוגיה שאלה בלישנא קלילא - 'ונחזי זוזי ממאן נקט'; וכוונתה היתה שמן הסתם יש קשר בין התוספתא (הברייתא) לבין המשנה; ומדוע המשנה לא מביאה את הפתרונות של התוספתא. בתוספתא מבואר שנאמנות המוכר בנויה על הודאת בעל דין, והמוכר נאמן להעיד נגד זה שמסר לו את המעות. ואם כך - 'ונחזי זוזי ממאן נקט'? 9
ותרצה הסוגיה - "לא צריכא, דנקט מתרוייהו, מחד מדעתיה ומחד בעל כרחיה; ולא ידע מי הוא מדעתיה ומי הוא בעל כורחיה". דהיינו, הברייתא מבארת את הדין כאשר המוכר יודע למי נתרצה, והמשנה מבארת את הדין כשאינו יודע.

^ 1 וזו לשון הרי"ף שם בהלכותיו למסכת קידושין (דף לא, א מדפי הרי"ף): "נאמן בעל המקח לומר לזה מכרתי ולזה לא מכרתי, במה דברים אמורים בזמן שמקחו, בידו אבל אין מקחו בידו אינו נאמן. ונחזי זוזי ממאן נקט! לא צריכא דנקט מתרוייהו ואמר חד מדעתאי וחד בעל כרחאי. נאמן דיין לומר לזה זכיתי ולזה חייבתי, במה דברים אמורים בזמן שבעלי דינין עומדין לפניו, אבל אין בעלי דינין עומדין לפניו אינו נאמן".
^ 2 ועיין ברש"י בב"מ דף ג' ע"א - "...אלא אם כן האמנתיו מתחילה להפקיד אצלו או להתנות עמו". ועיין בתוס' ד"ה "שליש נאמן" בגיטין דף ס"ד ע"א, שנאמנות זו מועילה אף לדבר שבערווה.
^ 3 וכן להיפך, אם המוכר מסר לקונה את החפץ קודם שהוא קיבל מעות; הרי שהמוכר האמין עליו את הקונה. וכגון, שהקונה לא יטען שהמוכר נותן לו את המקח תמורת מעות שנתן לו משכבר.
^ 4 וסיוע להבנה זו יש מגרסת הרי"ף בסוגיית - "אמר לחנוני: תן לי בדינר פירות" שבשבועות דף מ"ח ע"א. וכן יש סיוע משיטת הרי"ף בשפה הערבית שמובאת בסוף הרי"ף בשבועות. ומבואר שם, שמעשה מסירה של אחד הצדדים מהווה מסירת נאמנות לידי הצד השני; שכל עוד לא הסתיים הקנין ע"י הגעת המקח לסימטא, יהא השני נאמן על הצד הממוני של הוויכוח שבינם.
^ 5 רש"י נזקק לתוספת שבגרסתו, מפני שלפי שיטתו - קושיית הסוגיה היתה על סיומה של הברייתא, שאמרה שהמוכר אינו נאמן כשהמקח אינו בידו כבר. והתוספת מסבירה מדוע הוא נחשב אז למי ש"אינו יודע" כבר.
^ 6 אמנם הבית יוסף כתב ב"בדק הבית" להיפך מסברה זו, וזו לשונו בחו"מ סימן רכ"ב: - "[בדק הבית] ועל מ"ש הרא"ש דלהרי"ף אפילו נקט זוזי מחד ואומר לאחר נתרציתי נאמן יש לתמוה מנין לו לומר כן לדעתו? ...הילכך נראה לי דלהרי"ף כי נקט זוזי מחד אע"פ שמקחו בידו אינו נאמן לומר לאחר נתרציתי דאנן סהדי דלאותו שנתן מעות נתרצה! ...". אולם למרות שהבית יוסף חלוק על הסברה הזו, הוא עצמו מעיד שהרא"ש הבין כך בשיטת הרי"ף. ולפי מה שהתבאר - סברה זו היא הבסיס להבנת שיטת הרי"ף.
^ 7 וז"ל הסוגיה בקידושין דף ע"ג ע"ב: - "נאמן בעל מקח לומר לזה מכרתי ולזה אין מכרתי; במה דברים אמורים - בזמן שמקחו בידו, אבל אין מקחו בידו - אינו נאמן."
^ 8 ועיין גם בלשון הסוגיה בברכות דף כ"ג ע"א: - "... התקינו שיהא אוחזן בידו ונכנס. אמר רבי מיאשא בריה דרבי יהושע בן לוי: הלכה, גוללן כמין ספר ואוחזן בימינו כנגד לבו. אמר רב יוסף בר מניומי אמר רב נחמן: ובלבד שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח". ובלשון רמב"ם בהלכות תפילין פרק ד' הלכה י"ז: - "...חולץ תפיליו ברחוק ארבע אמות וגוללן בבגדו כמין ספר תורה ואוחזן בימינו כנגד לבו, ויזהר כדי שלא תהא רצועה יוצאת מתחת ידו טפח, ..."
^ 9 ואע"פ שלשון זו שימשה בסוגיה בקידושין כשאלה אחרת, הרי שכאן כוונתה שונה. ומצאנו מקרים רבים בש"ס, שלשון אחת משמשת למשמעויות שונות; ואכמ"ל.

בבא מציעא - פרק ראשון

בבא מציעא