בית המדרש

  • מדורים
  • תורה בכותרות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

עמרם בן סולטנה ז"ל

8 דק' קריאה
בשבוע שעבר פורסמה רשימה של אדם שהיה מספר שנים בישיבות והוא מספר בהם את חוויותיו שהיו בדרך כלל חוויות שליליות. באופן כללי אין היוצא מהכלל מעיד על הכלל. וצא ובדוק שבכל מוסד חינוכי נמצא את האדם שמתקשה להיקלט ועובר תהליכים הרסניים במקום תהליכים בונים. בכל אופן מאמר זה פותח צוהר לבאים מבחוץ המנסים לתאר את עולמו של בן התורה בהיותו בישיבה.
רבים הם ההבדלים שבין חיי האדם מתוך עולמה של תורה לאדם שחיי מתוך השפעה של התרבות הכללית. אחד מן ההבדלים הבולטים זה היחס אל הזמן.
אין ספק שהתרבות המערבית שממנה מושפעת תרבותנו מחשיבה את הזמן כנכס של האדם שיכול לעשות איתו ככל העולה על ליבו. האם התרבות היהודית בנושא זה מנסה להתוות כיוון כנגד הזרם?
האם הזמן הוא של האדם ובידו לעשות איתו ככל העולה על רוחו. נכון שיש מצוות בתורה אולם הם מתייחסות לחלק קטן מזמנו של האדם. או שמא התורה ממלאה את כל הזמן של האדם.
שאלה זו קשורה לאוירה שצריכה להווצר במוסדות החינוך. האם האוירה הינה אוירה של נינוחות ופניות ללא גבולות של כל אחד לצרכיו. יתכן שזה מאד "כיף" אבל כך אדם לא יכול להגיע רחוק. או שלפחות בשנות הישיבה צריך ליצור רף גבוה של מתח רוחני שחלקו קשור ליחס לזמן.

במקורות שלפניכם הבאנו מספר התייחסויות לענין.

הכוונה ללימוד המקורות
1. עיינו במקור מספר 1 - העולה מפרשת שמע ישראל היא מחויבות בכל עת ובכל זמן ל"דברים האלה"! האם מדובר רק נאמנות לאמונה היהודית או לעיסוק מתמיד בכל הפניות של האדם ל"דברים האלה"?
2. עיינו במקור מספר 2 - האם יש כאן חיוב או מידת חסידות?
3. עיינו במקור מספר 3.
4. מאידך נראה שהתלמוד קובע שאדם יכול להפטר בחיובו כלפי שמים בדקות ספורות ביום בקריאת שמע שחרית וערבית כפי שאנו רואים במקור מספר 4.
5. עיינו במקורות 5-6 - מצאנו שני ראשונים שמסייגים את הגמ'. כל אחד מסייג זאת בדרכו.
6. שני ראשונים אלו מפנים אותנו לסוגיא במסכת מנחות – עיינו במקור מספר 7. לכאורה בגמ' כאן אנו מוצאים מחלוקת בין דעות התנאים. מחד ר' ישמעאל אומר לבן אחותו שאין הזמן בידו. כל רגע פנוי משועבד ללמוד תורה. לעומת זאת דעת ר' שמעון בן יוחאי מביא כפי מה שראינו במסכת נדרים שיוצאים ידי חובה בקריית שמע שחרית וערבית.
מעניין לבדוק האם הברייתא שהובאה בסוף הסוגיא בשם דבי רבי ישמעאל היא דעה שלישית המציעה מחד מחויבות ומאידך אי אפשר להפטר. ואולי כוונתו שלהבטל ללא שום תועלת יש איסור. על כך חז"ל אמרו שבטלה מביאה לידי דברים שליליים. אולם לצורך מוגדר גם אם הוא לא צורך קיומי והוא עיסוק בדברי הרשות כגון תחביב שיש לאדם אין איסור להתפנות אליו.
האחרונים שאלו על דעת רבי שמעון בר יוחאי ממאמרו במסכת ברכות – מקור מספר 8.
בדעת רבי ישמעאל לכאורה אין סתירה. למרות אמירתו במסכת מנחות שבהם אמר לבן אחותו שלא לעסוק בחכמה יוונית הוא סובר שמה שנצרך לצורך פרנסה ודאי שהותר.
בדעת רבי שמעון בן יוחאי כתב בספר שדה חמד שבתחילה סבר רשב"י כדבריו במסכת ברכות שאין ערך לחיי שעה. אולם לאחר יציאתו מהמערה ולאחר שהקב"ה גער בו על כך שזילזל בחיי שעה שינה דעתו. סתירה זו נידונת בדברי תוס' רא"ש במקור מספר 9.
ובאופן פשוט נראה שיש להבחין בין גדולי עולם שעליהם אומר רבי שמעון בר יוחאי את "אפשר אדם חורש בשעת חרישה" וכ' לבין פשוטי העם. כך ניתן לראות בדברי הגמ' שמסיקה: "הרבה עשו כרשב"י ולא עלתה בידם". הדרכתו של רבי שמעון בר יוחאי במסכת מנחות היא להמונים וכפי שדנים שם האם ניתן לומר אימרתו בפני עמי הארץ. בהמשך הגמ' הובאה בקשתו של רבא מבני הישיבה שביקש שבשעה שעסוקים בפרנסתם לא יגיעו ללמוד תורה בישיבה, ולאחריהם דברי ר' יהודה בר אילעי. האם יש כאן דעה שלישית? – עיינו במקור מספר 10.
גם כאן נראה לומר שיש כאן דעה ממצעת בין דעת ר' ישמעאל לדעת רשב"י. לדעתם ודאי צריך להתעסק גם במלאכה אולם השאלה היא מה עיקר ומה טפל. ואולי כך גם לגבי שאר התחביבים של האדם. העיקר שהתורה תשאר העיקר. כשהתורה נשארת כעיקר אנו בטוחים שהיא תקרין גם על שאר העיסוקים. ע' במקורות 11-12 בפסק ההלכה. האם לקבוע זמן הוא כל הזמן הפנוי או זמן מוגדר וחלקי. גם מדברי הרמב"ם וגם מדברי השולחן ערוך נראה שהם נקטו כדעה הממצעת שמבחינה בין עיקר לטפל ומבחינה בין גדולי ישראל לבין כלל הציבור.

לסיכום נסיים בדברי המסילת ישרים הדן ביחס להנאות החיים והעיסוק בהם. מחד ספר מסילת ישרים מציג תזה קיצונית בהעמדת העולם הזה כעולם שיש לנצל כל רגע פנוי בו לקניית מעלות רוחניות. הוא רואה את העולם הזה כזמן של עבודה ולא כזמן של מנוחה. את המנוחה הוא משאיר לעולם הבא. אולם בכל אופן כשמדובר על מתח נפשי שעלול האדם להיגרר אליה מציע המסילת ישרים להתאוורר על ידי עיסוק בדברים של מה בכך כפי שאנו רואים במקור מספר 13.

1. ספר דברים פרק ו.
(ו) וְהָיוּ הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם עַל לְבָבֶךָ.
(ז) וְשִׁנַּנְתָּם לְבָנֶיךָ וְדִבַּרְתָּ בָּם בְּשִׁבְתְּךָ בְּבֵיתֶךָ וּבְלֶכְתְּךָ בַדֶּרֶךְ וּבְשָׁכְבְּךָ וּבְקוּמֶךָ.

2. תלמוד בבלי מסכת יומא דף יט/ב.
תנו רבנן ודברת בם בם ולא בתפלה ודברת בם בם יש לך רשות לדבר ולא בדברים אחרים רבי אחא אומר ודברת בם עשה אותן קבע ואל תעשם עראי אמר רבא השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם בם ולא בדברים אחרים רב אחא בר יעקב אמר עובר בלאו שנאמר כל הדברים יגעים לא יוכל איש לדבר.

3. המאירי על מסכת יומא דף יט/ב
לעולם יזהר אדם שלא להיות ביושבי קרנות ושלא לדבר בשיתה בטלה אלא כפי מה שיכריחנו הצורך דרך צחות אמרו השח שיחת חולין עובר בעשה שנאמר ודברת בם ולא בדברים בטלים.

4. תלמוד בבלי מסכת נדרים דף ח/א
ואמר רב גידל אמר רב האומר אשכים ואשנה פרק זה אשנה מסכתא זו נדר גדול נדר לאלהי ישראל והלא מושבע ועומד הוא ואין שבועה חלה על שבועה מאי קא משמע לן דאפילו זרוזי בעלמא היינו דרב גידל קמייתא הא קא משמע לן כיון דאי בעי פטר נפשיה בקרית שמע שחרית וערבית משום הכי חייל שבועה עליה.

5. ר"ן נדרים דף ח/א
הא קמ"ל דכיון דאי בעי פטר נפשיה וכו' - מסתברא לי דלאו דווקא דבהכי מיפטר שהרי חייב כל אדם ללמוד תמיד יום ולילה כפי כחו ואמרינן בפ"ק דקדושין (דף ל) ת"ר ושננתם שיהו דברי תורה מחודדין בפיך שאם ישאלך אדם דבר שלא תגמגם ותאמר לו וכו', וק"ש שחרית וערבית לא סגי להכי אלא מכאן נראה לי ראיה למה שכתבתי בפרק שבועות שתים בתרא דכל מידי דאתא מדרשא אע"פ שהוא מן התורה כיון דליתיה מפורש בקרא בהדיא שבועה חלה עליו והכא הכי קאמרינן כיון דאי בעי פטר נפשיה ממאי דכתיב בקרא בהדיא דהיינו בשכבך ובקומך בקרית שמע שחרית וערבית מש"ה חלה שבועה עליה לגמרי אפילו לקרבן והיינו דקאמר נדר גדול כלומר לכל דיניו כדבר הרשות וכבר כתבתי זה שם בראיות גמורות בס"ד.

6. פ' הריטב"א שם
פירוש הא דאמרינן דאיבעי פטר נפשיה בק"ש שחרית וערבית ונפיק מחובת והגית בו יומם ולילה, היינו בדלא איפשר ליה טפי, שצריך להשתדל קצת היום בפרנסתו, הא לאו הכי לא מיפטר כדאיתא במנחות. ונראה עוד לפרש דלאו דוקא נקט ק"ש,אלא לומר דשבועת והגית בו יומם ולילה היינו שיתעסק בתורה בכל מקום שירצה בתורה שבכתב או בע"פ.

7. תלמוד בבלי מסכת מנחות דף צט/ב
א"ר אמי מדבריו של ר' יוסי נלמוד אפילו לא שנה אדם אלא פרק אחד שחרית ופרק אחד ערבית קיים מצות לא ימוש (את) ספר התורה הזה מפיך אמר רבי יוחנן משום ר"ש בן יוחי אפי' לא קרא אדם אלא קרית שמע שחרית וערבית קיים לא ימוש ודבר זה אסור לאומרו בפני עמי הארץ ורבא אמר מצוה לאומרו בפני עמי הארץ שאל בן דמה בן אחותו של ר' ישמעאל את ר' ישמעאל כגון אני שלמדתי כל התורה כולה מהו ללמוד חכמת יונית קרא עליו המקרא הזה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך והגית בו יומם ולילה צא ובדוק שעה שאינה לא מן היום ולא מן הלילה ולמוד בה חכמת יונית ופליגא דר' שמואל בר נחמני דאמר ר' שמואל בר נחמני א"ר יונתן פסוק זה אינו לא חובה ולא מצוה אלא ברכה ראה הקב"ה את יהושע שדברי תורה חביבים עליו ביותר שנאמר ומשרתו יהושע בן נון נער לא ימיש מתוך האהל אמר לו הקדוש ברוך הוא יהושע כל כך חביבין עליך דברי תורה לא ימוש ספר התורה הזה מפיך תנא דבי ר' ישמעאל דברי תורה לא יהו עליך חובה ואי אתה רשאי לפטור עצמך מהן.

8. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה/ב
רבי חנינא בר פפא רמי כתיב ולקחתי דגני בעתו וגו' וכתיב ואספת דגנך וגו' לא קשיא כאן בזמן שישראל עושין רצונו של מקום כאן בזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום תנו רבנן ואספת דגנך מה תלמוד לומר לפי שנאמר לא ימוש ספר התורה הזה מפיך יכול דברים ככתבן תלמוד לומר ואספת דגנך הנהג בהן מנהג דרך ארץ דברי רבי ישמעאל רבי שמעון בן יוחי אומר אפשר אדם חורש בשעת חרישה וזורע בשעת זריעה וקוצר בשעת קצירה ודש בשעת דישה וזורה בשעת הרוח תורה מה תהא עליה אלא בזמן שישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי אחרים שנאמר ועמדו זרים ורעו צאנכם וגו' ובזמן שאין ישראל עושין רצונו של מקום מלאכתן נעשית על ידי עצמן שנאמר ואספת דגנך ולא עוד אלא שמלאכת אחרים נעשית על ידן שנאמר ועבדת את אויביך וגו' אמר אביי הרבה עשו כרבי ישמעאל ועלתה בידן כרבי שמעון בן יוחי ולא עלתה בידן.

9. תוספות רא"ש, תוספות הרא"ש מסכת ברכות דף לה/ב
וכתיב ואספת דגנך. ומוקי לה בזמן שעושין רצונו של מקום, ותימה והא לקמן מוקי לה ר' שמעון בן יוחאי בזמן שאין עושין רצונו של מקום דקאמר דמלאכתן נעשית ע"י עצמן, וי"ל דודאי בצדיקים איירי קרא דהא כתיב והיה אם שמוע אלא אינם צדיקים גמורים שיהיו ראוין שתעשה מלאכתן ע"י אחרים,
ר' שמעון אומר אפשר אדם חורש וכו'. לאו משום דסבר ר' שמעון שהוא [חובה] דהא איהו אמר בפ' שתי הלחם במנחות דאפילו לא קרא אלא ק"ש שחרית וערבית קיים מצות לא ימיש ספר התורה הזה מפיך.

10. תלמוד בבלי מסכת ברכות דף לה/ב
אמר להו רבא לרבנן במטותא מינייכו ביומי ניסן וביומי תשרי לא תתחזו קמאי כי היכי דלא תטרדו במזונייכו כולא שתא: אמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים עשו תורתן קבע ומלאכתן עראי זו וזו נתקיימה בידן דורות האחרונים שעשו מלאכתן קבע ותורתן עראי זו וזו לא נתקיימה בידן ואמר רבה בר בר חנה אמר רבי יוחנן משום רבי יהודה ברבי אלעאי בא וראה שלא כדורות הראשונים דורות האחרונים דורות הראשונים היו מכניסין פירותיהן דרך טרקסמון כדי לחייבן במעשר דורות האחרונים מכניסין פירותיהן דרך גגות דרך חצרות דרך קרפיפות כדי לפטרן מן המעשר דאמר רבי ינאי אין הטבל מתחייב במעשר עד שיראה פני הבית שנאמר בערתי הקדש מן הבית ורבי יוחנן אמר אפילו חצר קובעת שנאמר ואכלו בשעריך ושבעו.

11. רמב"ם הלכות תלמוד תורה פרק א'
(יא) כל איש מישראל, חייב בתלמוד תורה, בין עני בין עשיר, בין שלם בגופו בין בעל ייסורין, בין בחור בין שהיה זקן גדול שתשש כוחו, אפילו היה עני ומחזר על הפתחים, ואפילו בעל אישה ובנים - חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה, שנאמר "והגית בו יומם ולילה" (יהושע א, ח):
(יב) גדולי חכמי ישראל, היו מהן חוטבי עצים ומהן שואבי מים, ומהן סומין; ואף על פי כן היו עוסקים בתורה, ביום ובלילה. והן מכלל מעתיקי השמועה, איש מפי איש מפי משה רבנו:
(יג) עד אימתיי חייב ללמוד תורה - עד יום מותו, שנאמר "ופן יסורו מלבבך, כל ימי חייך" (דברים ד, ט), וכל זמן שלא יעסוק בלימוד, הוא שוכח.

12. שו"ע יורה דעה סימן רמו
כל איש ישראל חייב בתלמוד תורה בין עני בין עשיר בין שלם בגופו בין בעל יסורים בין בחור בין זקן גדול אפי' עני המחזר על הפתחים אפילו בעל אשה ובנים חייב לקבוע לו זמן לתלמוד תורה ביום ובלילה שנאמר והגית בו יומם ולילה (ובשעת הדחק אפילו לא קרא ק"ש שחרית וערבית לא ימושו מפיך קרינן ביה) (הגהות מיימוני פ"א וסמ"ג עשין י"ב) ומי שא"א לו ללמוד מפני שאינו יודע כלל ללמוד או מפני הטרדות שיש לו יספיק לאחרים ה לומדים: הגה ותחשב לו כאילו לומד בעצו (טור) ויכול אדם להתנות עם חבירו שהוא יעסוק בתורה והוא ימציא לו פרנסה ויחלוק עמו בשכר אבל אם כבר עסק בתורה אינו יכול למכור לו חלקו בשביל ממון שיתן לו (תא"ו נתיב ב' מש"ס דסוטה).

13. מסילת ישרים פרק א' - בבאור כלל חובת האדם בעולמו
נמצינו למדים, כי עיקר מציאות האדם בעולם הזה הוא רק לקיים מצוות ולעבוד ולעמוד בנסיון, והנאות העולם אין ראוי שיהיו לו אלא לעזר ולסיוע בלבד לשיהיה לו נחת רוח וישוב דעת למען יוכל לפנות לבו אל העבודה הזאת המוטלת עליו. ואמנם ראוי לו שתהיה כל פנייתו רק לבורא יתברך, ושלא יהיה לו שום תכלית אחר בכל מעשה שיעשה אם קטן ואם גדול אלא להתקרב אליו יתברך ולשבור כל המחיצות המפסיקות בינו לבין קונו.

את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il