כיצד נגרום לתלמידנו לאהוב את בית הספר? | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
בימה תורנית

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אסתר בת רחל

8560

5 דק' קריאה

היום הראשון ללימודים. ילדינו פוסעים לבית הספר בציפייה ובחשש. איך תהיה השנה הקרובה? שואלים הם את עצמם. מרחוק גם אנו מלווים אותם בתקווה, אך גם בנו מנקרים אותם הרהורים, בהם חש גם המורה, לפני כניסתו לכיתה והתחלת עבודתו הקדושה. בעצות מועילות לכולנו, מרבנים ומחנכים, לכבוד פתיחת שנת הלימודים, תעסוק הבמה התורנית השבוע.

לבחור נכון את בית הספר
הרב יצחק לוי שליט"א - שר החינוך לשעבר
תחל שנה וברכותיה. הנה אנו עומדים לפני תחילת שנת לימודים, ובלבנו תפילה לבורא עולם, כי ילדינו היקרים, שאנו כה רוצים בהצלחתם, יצליחו בלימודם, ויתחנכו בבית הספר ליראת שמים ולמידות טובות.
תפילתנו, חשובה היא עד מאד, אך בודאי לא מספקת. אנחנו, ההורים, אחראים לכל הקורה לילדינו. אחד הדברים החשובים ביותר הוא, לבחור את בית הספר בו ילמד ילדנו, ולבדוק מי המורה או הרב שילמד ויחנך אותו.
ההחלטה על בחירת בית הספר, יכולה להיות, פעמים רבות, גורלית עבור הילד או הילדה שלנו, ועלינו כהורים לשקול כמה וכמה שיקולים. מלבד השיקולים המובנים שעלינו לקחת בחשבון, כגון המגמות החינוכיות של בית הספר ורמתו, אני מציע להוסיף עוד שיקול, שבעיני הוא חשוב ביותר, והוא המפתח ליכולת ההצלחה של התלמידים בלימודיהם ובחינוכם. כוונתי לאווירת בית הספר.
חז"ל לימדונו כי "אין אדם לומד תורה אלא ממקום שלבו חפץ" (עבודה זרה י"ט). ה"חפץ" הוא ביטוי יותר פנימי ורוחני ל"רצון". יש צורך שהתלמיד ירגיש רצון וחפץ למקום הלימוד, כדי שהלימוד בו יהיה טוב ומועיל. אנו צריכים לשים את עצמנו במקום הילד, לנסות ל"הכנס" לתוך ראשו, ולבחון האם המקום שאנו שולחים אותו אליו הוא אכן, מקום שבו ליבו של ילדנו חפץ.
השיקול הזה אינו קל לבחינה. אך הוא חיוני ליכולת הלימוד שלו. הוא קודם בעיני, לשיקולים של מרחק מהבית, עלות כספית וכדו'. מובן כי בסופו של דבר, יש לשקלל את כל השיקולים בעת קבלת ההחלטה.
אם נשאל - מהו אותו "חפץ" שיגרום לילדנו ללכת לבית הספר באהבה ובשמחה? אנסה להגדירו באופן כללי, אם כי ברור שהשיקול צריך להיות גם פרטני. הנושא הראשון הוא יכולת המורים להיות קשובים לתלמידים, לדעת לשמוע אותם, להקשיב לרגשותיהם ולצרכיהם. איש לא רוצה ללמוד במקום שלא מקשיבים אליו, במקום כזה גם איכות הלמידה תפגע. הנושא השני הוא הכבוד שיש למורים כלפי התלמידים, והאהבה שהם מקרינים כלפיהם. "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם" (משלי כ"ז). תלמיד שמרגיש שבבית הספר מכבדים אותו ואוהבים אותו, יחזיר לבית הספר את אותם רגשות.
והנושא השלישי הוא יצירת אווירה של "ואהבת לרעך כמוך" גם בין התלמידים. על בית הספר לפתח רגשי חברות, ידידות וכבוד בין התלמידים לבין עצמם. לשמור על סגנון דיבור נקי ומכובד ולהתרחק מכל אלימות מכל וכל.
"אם שלוש אלה יעשה לה" קרוב לוודאי שנראה את תלמידנו באים לבית הספר בשמחה ולומדים בחפץ רב.

עבדו את ה' בשמחה!
הרב דוד סמסון שליט"א - ראש ישיבת YTA
שיטת החיזוקים החיוביים הידועה אצל הפסיכולוגים הביהביוריסטים, מופיעה כבר אצל הרמב"ם בפירושו למשניות (תחילת פרק חלק): "שים בדעתך כי נער קטן... בהכרח יצטרך המלמד... שיזרז אותו על הלמוד בדברים שהם אהובים אצלו לקטנות שניו, ויאמר לו: קרא ואתן לך אגוזים או תאנים ואתן לך מעט דבש... וכשיגדיל... יאמר לו מלמדו קרא ואקח לך מנעלין יפים או בגדים חמודים... וכאשר יהיה שלם בשכלו... אז יאמר לו רבו למוד פרשה זו או פרק זה ואתן לך דינר אחד... וכשיהיה דעתו גדול... יאמר לו רבו למוד כדי שתהיה ראש ודיין ויכבדוך בני אדם ויקומו מפניך כגון פלוני ופלוני, והוא קורא ומשתדל כדי להשיג מעלה זו ותהיה התכלית אצלו מכבוד שיכבדו אותו בני אדם וינשאוהו וישבחו אותו".
למרות שהרמב"ם מאמץ את המתודה הזו, הוא מגדיר את השימוש באמצעים הללו כלימוד "שלא לשמה", הואיל ומטרת התלמיד היא לזכות בחיזוקים החיוביים, ולאו דווקא ללמוד תורה.
אולם הראי"ה קוק זצ"ל (אורות התורה ט'), מחדש חידוש עצום בעניין שימוש בשמחה, כחיזוק חיובי. לעומת כל האמצעים שהוזכרו בדברי הרמב"ם, שנחשבים כלימוד "שלא לשמה", השימוש בשמחה כחיזוק חיובי נחשב כלימוד תורה לשמה! וכך כותב הרב:
"כשמתערב בפלפול החפץ לשמח את עצמו בפלפולא דאורייתא, אין זה נקרא תורה שלא לשמה ח"ו. כי עצם השמחה והסרת העצבות הוא גם כן מצווה רבה, והוא בכלל הטבת המדות, שהיא סגולתה של תורה".
לדברי הרב, הרצון להיות בשמחה בלימוד תורה, הוא לא אמצעי עזר או חיזוק חיובי, אלא זהו עצם המצוה ללמוד תורה בצורה הנכונה, כאחד ממ"ח דרכים שבהם התורה נקנית.
מכאן כי חובה מוטלת על כל המחנכים החפצים ללמד תורה לשמה, ללמדה בצורה שתביא שמחה ללומדיה, כי זו הדרך הטבעית ללמוד תורה. כדברי בעל מדרש שמואל על פרקי אבות (ו', ז'): "והתורה והשמחה אחים הם ולא יתפרדו, כי פקודי ה' ישרים משמחי לב".
ויהי רצון שנזכה כולנו לכתיבה וחתימה טובה, כי חדוות ה' היא מעוזנו.

מסרים ברורים!
הרב מיכאל קאפח שליט"א - ראש אולפנת מירון
ראשית יש לציין, כי מלכתחילה, תלמיד נכנס לבית הספר, ללא דעות קדומות, אלא כמצויד בנשמה זכה, טהורה וברה . את דעותיו כלפי בית-הספר, המורים והמסרים המשודרים מהם, הוא מפַתח רק יותר מאוחר "תוך כדי תנועה", על-פי המציאות הקיימת בשטח.
תלמיד מטבעו מחפש את הטוב, ומאמין בטוב. ילד קטן לא מאמין בכלל שיש משהו אחר חוץ מטוב. כאשר הוא נתקל בהתנהגות לא נאותה, לדעתו, או אמירה פוגעת מצד מורה או תלמיד, הוא נבהל ומתאכזב.
היוצא מכל האמור, לפי טבעו של עולם הוא, כי מלכתחילה תלמיד בעצם אוהב את מוריו, בית ספרו, לימודיו וסביבת חינוכו. אלא בדיוק בנקודה זו, לצערנו, המציאות נראית בעיניו אחרת ושונה, מחלומותיו התמימים והפשוטים.
לאור זאת נבין כי למחנכים יש משקל נכבד, ואפילו קריטי בעיצוב זווית הראיה של תלמיד כלפי סביבתו. לשם השגת מטרה זו, הכרתי היא, כי בראש ובראשונה, התלמיד צריך להגיע לבית הספר ולקלוט מסרים ברורים, לא מגומגמים ולא משתנים. המחנך מופקד על מצוות: "ועשית הישר והטוב בעיני ה'" (דברים ו'). ובתוך מסגרת של תוואי זה, עדיין קיים מרחב תמרון כפי שמסבירים זאת רש"י והרמב"ן במקום.
לתלמיד יש הערכה בסיסית כלפי המושג "בית-ספר", מבחינתו זהו מושג נעלה. אנו מחויבים לנצל עובדה זו ולטפח זאת. נציין כי כמו באהבה בין בני אדם, להבדיל, הערכה קודמת לאהבה. ולכן, אם התלמיד יעריך את המסרים הברורים ויבין אותם, גם אם קשה ליישם חלק מהם, בסופו של דבר הוא גם יאהב, יכבד ויבצע אותם.
תלמיד לא סובל ולא מעריך חוסר רצינות וחוסר עקביות . הוא מוכן להיות מובל, אך לא בעניינים שאינו מבין ואינו מזדהה איתם, מפני חוסר עקביותם. מי לא מכיר את התופעה של תלמידים המעריצים דווקא את המורים הקשוחים והבלתי מתפשרים?
מורה שיתנהג בצורה כזו, יביא את התלמיד למידת הכרת הטוב, המהווה בסיס בהתחברות נשמתו לכל המתרחש סביבו. עליו להיות משוכנע שאוהבים אותו באמת, ומוכנים לעשות הכל למענו, וממילא הוא כבר יקבל ויפנים את הכללים, העקרונות, וההדרכות החינוכיות המורעפים עליו מתוך אהבת אמת, ואפילו יצפה להם!
למותר לציין, כי הכרת הטוב היא תכונת יסוד למידות רבות המרכיבות את אישיותו של המתחנך. מוטיב זה מודגש בתורה פעמים רבות הן בענייני הכלל והן בענייני הפרט, כגון: "וידעו כי אני ה' אלוקיהם אשר הוצאתי אותם מארץ מצרים" (שמות כ"ט). כשהאדם יודע מי ומה הביאו עד עולם, הוא "מתחבר" למקור.
כאשר המחנך מצליח להביא את התלמיד לדרגת הכרת הטוב כלפי בוראו וכלפי סביבתו מתוך אהבה רבה ומסירות, אזי פתוחה הדלת להחדרת מסרים חינוכיים, אמנות, דעות יסוד והשקפות. והתלמיד יקבל זאת בשמחה ובאהבה רבה.