למות (ולחיות) על תפילין | הרב שמואל הולשטיין | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
מצוה גדולה

קטגוריה משנית

118

2 דק' קריאה

מצות לא תעשה שלא לאבד שום דבר קדוש ולא למחוק שום שם משמות הקדושים, שנאמר: "לא תעשון כן לה' אלוקיכם" (דברים י"ב)

למות (ולחיות) על תפילין
באווירת חג נינוחה ישבו תלמידי החכמים בסוכתו של הגאון מטשעבין, ועסקו בדברי תורה, נושאי השיחה עברו מסוגיא אחת לחברתה במהירות רבה. הרבנים היו מגדולי רבניה של ירושלים, בקיאים וחריפים כאחד, כשמעליהם אופף בגדלותו הגאון בעל הבית, שהכל היטו אוזנם לשמוע מה מחדש הוא בכל נושא. סוגיות רבות הועלו שם באותו יום, כשבכללם סוגיות שעל הסדר היום התורני.
אחד הרבנים הזכיר את השאלה שבבתי המדרש היו עסוקים בה באותם הימים - המדובר היה ביהודי, שחלה במחלת הצרעת הנוראה, והיה מאושפז בבידוד חמור באחד מבתי החולים בעיר. מחלתו הייתה כה חמורה, עד שכל דבר שבה במגע עימו היה צריך להישרף, שכן אחוזי הסיכון להידבקות במחלה היו גבוהים ביותר.
הדיון הסוער בעולם התורה היה בדבר השאלה האם מותר להביא ליהודי החולה תפילין להניחם, או שמא אין להביא לו, שכן לאחר ריפויו יהיה צורך לשרוף את התפילין על מנת שלא ידביקו איש. דעת רבים מהפוסקים הייתה כי כעת יש מצוה על היהודי וחובתו לקיימה, ואין לחשבן חשבונות עתידיים על כך שיהיה צורך בשריפת התפילין, שכן בכך יפסיד היהודי את המצוה והחובה המוטלת עליו. מאידך היו שסברו כי היות ושריפת התפילין הינה איסור, האדם החולה נחשב אנוס הפטור מהמצוה. במהלך הדיון הזכיר אחד הנוכחים את תשובתו של בעל ה'חזון נחום' שהיה אחיו של הרב, והביע תימה על כך שבספרו החמיר כל כך בעניין ואסר בזמנו, במקרה דומה, להביא תפילין לחולה. הרב מטשעבין הרצין ואמר כי אצל אחיו קדושת התפילין לא היה עניין של חומרא, אלא דבר שחייו היו תלויים בו. הרב הבחין בפניהם השואלות של הנוכחים והחל לספר: בזמן המלחמה אחי הקדוש נאלץ לברוח מעירו מאימת הנאצים ימ"ש. בין חפציו המועטים שלקח עימו, נטל כמובן את זוג התפילין שלו. במהלך הבריחה השיגו אותם קבוצה של חיילים, שערכו חיפוש בכליהם. הארורים הבחינו בתפילין של אחי וברשעות נוראה, ביודעם עד כמה התפילין יקרות ליהודים, השליכו אותם לקרקע. רבי נחום זינק מיד אחרי התפילין להרימם, ותוך שהוא מתייפח בבכי נטלם ונישקם. הרשעים לא הרפו, הם נטלו את התפילין מידו בכח, ושבו וזרקו אותם על הקרקע, תוך אזהרה שאם יעז שוב להרימם הרי יירו בו במקום. רבי נחום שסירב להיפרד מהתפילין הקדושות לא זז ממקומו, עד שהארורים הרימו כלפיו את נשקם והכריחו אותו לעזוב את המקום.
רבי נחום, חיוור ושבור, צעד לעיר הסמוכה, וכשנכנס לבית הראשון שמצא בקושי הצליח לבטא בפיו את אשר אירע לתפילין הקדושות, עד שמרוב צער התמוטט ונפטר במקום.
"כפי שאתם מבינים תשובתו של אחי הקדוש בעניין קדושת התפילין לא הייתה חומרא יתרה, אלא קדושתן הייתה אצלו חמורה כל כך, עד שהיו אצלו עניין של חיים".