למה אין בשר בהמלכה? | הרב יוסף כרמל | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

2128

3 דק' קריאה

הפטרת פרשת חיי שרה עוסקת בנסיונו של אדניהו למלוך והצלחתם של בת שבע - אם שלמה ונתן הנביא לסכל את הקשר. כיון שקצרה היריעה לא נוכל לעסוק בכל פרטי הארוע ונקדיש את דיוננו לנקודה אחת עקרונית. בעיה שהטרידה את עם ישראל לאורך כל ימי הבית הראשון עד לימי יאשיהו (שפתר אותה בכח הזרוע בפתרון הלכתי מתאים, תוך השקעה ממונית גבוהה).
הכתוב מתאר את המלכתו של אדניהו בדרך זו:

"וַאֲדֹנִיָּה בֶן חַגִּית מִתְנַשֵּׂא לֵאמֹר אֲנִי אֶמְלֹךְ וַיַּעַשׂ לוֹ רֶכֶב וּפָרָשִׁים וַחֲמִשִּׁים אִישׁ רָצִים לְפָנָיו:.. וַיִּזְבַּח אֲדֹנִיָּהוּ צֹאן וּבָקָר וּמְרִיא עִם אֶבֶן הַזֹּחֶלֶת אֲשֶׁר אֵצֶל עֵין רֹגֵל וַיִּקְרָא אֶת כָּל אֶחָיו בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְכָל אַנְשֵׁי יְהוּדָה עַבְדֵי הַמֶּלֶךְ" (מלכים א א' ה,ט).

גם נתן בבואו לפני דוד המלך מדגיש את הדברים כך:

"כִּי יָרַד הַיּוֹם וַיִּזְבַּח שׁוֹר וּמְרִיא וְצֹאן לָרֹב וַיִּקְרָא לְכָל בְּנֵי הַמֶּלֶךְ וּלְשָׂרֵי הַצָּבָא וּלְאֶבְיָתָר הַכֹּהֵן וְהִנָּם אֹכְלִים וְשֹׁתִים לְפָנָיו וַיֹּאמְרוּ יְחִי הַמֶּלֶךְ אֲדֹנִיָּהוּ". (שם, שם כה).

דוד, שמקיים את הבטחתו לבת שבע, שולח את בניהו בן יהוידע, נתן וצדוק הכהן למשח את שלמה. וז"ל:

"וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ לָהֶם קְחוּ עִמָּכֶם אֶת עַבְדֵי אֲדֹנֵיכֶם וְהִרְכַּבְתֶּם אֶת שְׁלֹמֹה בְנִי עַל הַפִּרְדָּה אֲשֶׁר לִי וְהוֹרַדְתֶּם אֹתוֹ אֶל גִּחוֹן: וּמָשַׁח אֹתוֹ שָׁם צָדוֹק הַכֹּהֵן וְנָתָן הַנָּבִיא לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וּתְקַעְתֶּם בַּשּׁוֹפָר וַאֲמַרְתֶּם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה" (שם, שם לג-לד).

אין כל אזכור לזביחה בטקס זה. גם בתאור הביצוע אין לכך זכר:

"וַיִּקַּח צָדוֹק הַכֹּהֵן אֶת קֶרֶן הַשֶּׁמֶן מִן הָאֹהֶל וַיִּמְשַׁח אֶת שְׁלֹמֹה וַיִּתְקְעוּ בַּשּׁוֹפָר וַיֹּאמְרוּ כָּל הָעָם יְחִי הַמֶּלֶךְ שְׁלֹמֹה: וַיַּעֲלוּ כָל הָעָם אַחֲרָיו וְהָעָם מְחַלְּלִים בַּחֲלִלִים וּשְׂמֵחִים שִׂמְחָה גְדוֹלָה וַתִּבָּקַע הָאָרֶץ בְּקוֹלָם" (שם, שם כט-ל).

המפרשים ראשונים ואחרונים לא ביארו הבדל זה. במבט ראשון ניתן להסביר את הזביחה כפעולת שחיטה המתרת את הבשר באכילה. "סעודת מצווה" בשרית הייתה חלק מטקס ההמלכה של אדניהו. הסבר זה קשה מאוד כיוון שזביחה במקרא משמשת תמיד (למעט יוצא דופן אחד) לתאור הקרבת קרבנות ולא לשחיטת חולין. עוד קשה, לשם מה לכתוב זאת ולציין זאת פעמיים וכי נחשדו תומכי אדניהו שלא שמרו על הלכות כשרות?
לכן נראה להסביר את ההסבר הבא. דוד בהכריזו על ירושלים כמקום המקדש, הכריז גם שמבחינה הלכתית עם בניית המקדש תאסר עבודת הבמות עולמית. אף על פי שהתוקף ההלכתי לאיסור זה תלוי בבנין המקדש בפועל, דוד הפסיק את ההקרבה הציבורית בבמות עם קניית גורן ארונה היבוסי והקמת המזבח על ההר. זו פשר ההכרזה:

"וַיֹּאמֶר דָּוִיד זֶה הוּא בֵּית יְקֹוָק הָאֱלֹהִים וְזֶה מִּזְבֵּחַ לְעֹלָה לְיִשְׂרָאֵל" (דברי הימים א כ"ב א).

הכרזה זו עוררה מורת רוח ותרעומת גדולה שנוצלה בידי אבשלום כדי להמריד את העם כנגד דוד. העם לא היה מוכן לותר על ה"זכות" לעבוד את הקב"ה בכל מקום ולחוש ליד ביתו של כל אחד ואחד "קרבת אלקים לי טוב". אכן במציאות, לא נשמרה ההלכה של איסור הקרבה בבמות לאחר בנין בית המקדש בירושלים. הכתוב חוזר על כך כמה פעמים. גם בימי מלכי בית דוד הצדיקים:

"אַךְ הַבָּמוֹת לֹא סָרוּ עוֹד הָעָם מְזַבְּחִים וּמְקַטְּרִים בַּבָּמוֹת" (מלכים א כ"ב מד ועוד).

אדניהו שחיפש תמיכה עממית רחבה וגם זכה לה, ניסה "לרכב" גם על "הגל" של התמיכה בהקרבה בבמות. לכן בטקס המלכתו מקריבים קרבנות שלא במקום המקדש כדי לשדר את המסר "אצלי, אפשר יהיה להמשיך בהקרבה בכל מקום". כמובן שדוד, שהתנגד לכך, איננו כולל בטקס המלכת שלמה כל פעולה של זביחת זבחים.
המעניין הוא שגם שלמה לאחר המלכתו חשש כנראה מתגובת העם לניסיון להפסיק את ההקרבה בבמות ולכן אף הוא השתלב במגמה זו כנגד ההלכה שקבע אביו. וז"ל הכתוב:

"וַיֶּאֱהַב שְׁלֹמֹה אֶת יְקֹוָק לָלֶכֶת בְּחֻקּוֹת דָּוִד אָבִיו רַק בַּבָּמוֹת הוּא מְזַבֵּחַ וּמַקְטִיר" (שם, ג' ג).

הבה נתפלל כי נזכה לחידוש מלכות בית דוד, בדרכו של דוד בדרך הצדקה והמשפט.

להרחבה ולעיון נוסף:
חמדת ימים ראה תשס"ג, חמדת ימים ראה תשס"ה, חמדת ימים ראה תשס"ז, חמדת ימים חיי שרה תשס"ז, חמדת ימים ויגש תשס"ח