לימוד השיעור מוקדש לרפואת
אשר ישעיהו בן רבקה
19532
נראה פירוש הדבר, שאמרו במסכת מגילה (יד, א), מעשה אחשוורוש והמן למה הוא דומה? לאחד שהיה תל בחצירו ואמר, מי יסלקנו מחצרי. ואחר שהיתה בקעה בחצירו, ואמר, מתי יבוא לידי ואמלאנו? לימים נזדמנו שניהם. אמר אחד לשני, תן תלך ואמלא בקעתי. שמחו בעל התל ובעל הבקעה. כן אחשוורוש רצה להשמיד היהודים ולא ידע כיצד מבצעים דבר כזה. עד אשר בא המן איש הביצוע שאף הוא רצה להשמידם אלא שחיפש את הרשות לכך. נמצא אחשוורוש נותן גושפנקא חוקית לאותו מעשה, והמן מוציא לפועל אותה רשעות. אולם כל זה אינו מספיק. כמבואר במסכת פסחים (פז, א):
אמר לו ההוא מינא לר' חנינא, אנו טובים ממכם. בכם כתוב (מלכים א, יא, טז), "כִּי שֵׁשֶׁת חֳדָשִׁים יָשַׁב שָׁם יוֹאָב וְכָל יִשְׂרָאֵל עַד הִכְרִית כָּל זָכָר בֶּאֱדוֹם". ואילו אתם נמצאים אצלנו כמה שנים, ואין אנו עושים לכם כלום. נטפל לו ר' אושעיה אמר לו, משום שאינכם יודעים כיצד תעשו, תהרגו כל היהודים! אינם אצלכם. תהרגו אלו שבשלטונכם, יאמרו שאר האומות שאתם עם של רוצחים. אמר לו אותו רומאי, מחשבה זו מעסיקה אותנו תמיד.
כלומר, השלטון צריך את רצון העם כדי להשלים פשע כזה. וכל זמן שיהיו קולות מרובים המוחים, עם כל רצונם העז של המושלים אינם יכולים לעשות דבר. ואכן היתה הסכמה מצד הגויים, כפי שאנו קוראים במגילת אסתר שכאשר הגיעו כתבי המלך להרוג את היהודים נפלה אימה וחרדה על היהודים והעיר שושן נבוכה לא נשמעה שום מחאה כנגד הגזירה הקשה.
כדי לבטל את הגזירה היה צורך בשני דברים. האחד, להרוג את כל הפעילים בין המון העם בכל ארצות מלכות אחשוורוש (דהיינו בכל העולם). והשני, להרוג את אנשי השלטון היושבים בשושן הבירה אשר משם יצאה אותה רעה. הלא המה המן ועשרת בניו וכל חבר מרעיו אשר זממו ותכננו לבצע את הפשע. ביום שלשה עשר לחודש אדר הכו היהודים ואבדו את ראשי המסיתים בין האזרחים בכל אתר ואתר. זכר לנס זה קבעו את יום הארבעה עשר למשתה ושמחה. אולם אסתר ראתה שעדיין לא מספיק הדבר, כי יש לחסל גם את אנשי הממשל הרעים אשר ישבו בשושן הבירה. ולפי שהיו ספונים בהיכל המלך וקרובים אליו לא הצליחו היהודים להשמידם ביום שלשה עשר לחודש. לפיכך ביקשה אסתר מהמלך יום נוסף לשושן בלבד, יום שבו ישלימו היהודים את המשימה לכלות את שונאיהם. כאשר נתן המלך את הרשות לתלות את המן ועשרת בניו שהיו ראשי השרים נפתחה הדרך לפני בני ישראל והם הרגו את כל אנשי השלטון הרשעים. זכר לנס הנוסף שעשה הקדוש ברוך הוא עם ישראל קבעו חכמים את יום חמשה עשר לחודש אדר ליום משתה ושמחה למוקפים. כי היה צורך להתגבר על הגויים המוקפים והספונים בהיכל המלך, שהם השרים והמנהלים את הממלכה.
לפיכך סובר רבי יהושע בן קרחה כי המוקפים מימות אחשוורוש הם שצריכים לנהוג את יום חמישה עשר. אולם, חכמים סוברים כי כל הצרה הזאת שישראל הגיעו עד שאול תחתיה, שעם שלם ניתן להריגה בריש גלי, כחוק מטעם המלכות ואין איש מתקומם, כולם משחיזים חרבותיהם לנקמה ביהודים. אין זה אלא, בגלל, היות ישראל לאחר גדלות עצומה המתחילה עם כניסתם לארץ על ידי יהושע בניסים ומופתים מפורסמים בכל העולם. גדלות הנמשכת ומתחזקת על ידי דוד ושלמה בכיבושים גדולים, ובהקמת האלוקים בירושלים. כל מלכי ארץ משכימים לפתחו של שלמה. עד אשר אותו בית גדול וקדוש אשר בו רואים בחוש את אלוקי ישראל מצוי בעולם, נחרב. ועם ישראל נהפך לעם נרדף מוכה ומושפל ההולך בגלות. ארצו נעזבת לגמרי מאין יושב. חמישים ושתים שנים לא עבר עוף בארץ ישראל. שממה מוחלטת.
אין זאת אלא, שעזב הקדוש ברוך הוא את הארץ זנח ישראל והריהם מופקרים לחיות הארץ. אחשוורוש היה בטוח ששוב לא יבנה המקדש וישראל יחדלו מעם. הוא לבש בגדי כהן גדול והשתמש בכלי המקדש בחינגא שערך שמונים ומאת יום. מצב זה יצר את האשליה שישנה אפשרות להתגבר על ישראל ולכלותם מעל פני האדמה. ברם, הקדוש ברוך הוא אינו סובר כן, יושב בשמים ישחק ה' ילעג למו. הגבור והספון באומות מושלך פגר מת בחוצות. כל זאת בא להם לישראל בגלל גדלותם הפנימית העליונה, שכיבוש הארץ על ידם היא סימן חיצוני לו. ישראל עוד עתידים לשוב לארץ אבותם, לגדול ולפרוח שבעתיים מהעבר. לכך קבעו חכמים יום טו זכר למוקפות חומה מימות יהושע דוקא. סימן למשבר שקרה, וסימן להצלה הגדולה. כי ישראל בכל מקום שהם נמצאים אין ה' עוזבם. ואכן ישראל שנהנו מסעודתו של אותו רשע, או השתחוו לצלם, לא עשו אלא מהשפה ולחוץ, בתוכם פנימה הקדוש ברוך הוא חרות על לוח לבם.
עוד יש להוסיף, שהנה עם ישראל מורכב משני מרכיבים, מרכיב אחד הם הפרטים הרבים, דהיינו כל יהודי ויהודי בפני עצמו, כי כל אחד ואחד בישראל יש לו חשיבות עצמית. המרכיב השני הוא כלל האומה, דהיינו שהיחידים כולם מתאחדים להיות עם אחד. כדוגמת אבנים רבות שעשו מהן בית, שהצירוף של כל האבנים יוצר את הבית, דבר שלא היה קיים בעוד האבנים היו נפרדות. כך הצירוף של ישראל כעם, יוצר מציאות נוספת על היחידים הפרטיים. המן שרצה להשמיד את ישראל ביקש להשתמש כנגדם בשני כוחות אלו, בכוח השלטון שהוא הכלל ובכוח המון העם שהם הפרטים. נמצא שיום הפרזים בא לציין את הנצחון על היחידים שבאומות העולם, זהו יום הפרטיות של ישראל. ואילו יום המוקפים, שבא לזכר הנצחון על השלטון, שהוא כלל האומה באומות העולם, הוא יום הכלליות של ישראל. לפיכך כאשר קבעו חכמים את מצות הפורים תקנו לסעוד ולשמוח מחד, ומאידך לשלוח מנות איש לרעהו ומתנות לאביונים. הסעודה והשמחה שבאו להדגיש את חשיבות הפרטיות של ישראל, חשיבות כל יחיד ויחיד בהם. לעומת זאת, משלוח מנות ומתנות לאביונים באו להדגיש את הקשר שיש בין חלקי האומה השונים, שכולם קשורים זה בזה וכולם יחד מהווים מרכיב יחיד שהוא, כנסת-ישראל.
נראה שכוח הפרט וכוח הכלל שבישראל נובע מהאבות. אברהם שהיה אחד, איש החסד, אב המון גויים. הוא מעמיד את ישראל מצד הפרטים שבהם. יצחק, שהוא עולה תמימה, כולו לה', נותן לישראל את הכוח המיוחד שבאומה, התעלות מפרטיות, כולו קדושה. וזהו ההבדל בין כאשר ישראל בארץ לבין היותם בגולה. בגולה הריהם כיחידים, הכלל מבחינה מסוימת לא קיים, כמו שאמר הנביא יחזקאל (לז, יב), "כה אמר ה' אלוקים הנה אני פותח את קברותיכם עמי, והבאתי אתכם אל אדמת ישראל". את עמי הקדוש ברוך הוא מוציא מקברותיהם ומביאם אל אדמת ישראל. לומר, ישראל כעם, בהיותם בגלות הריהם כנמצאים בקבר ותקומתם קשורה באדמת ישראל. לפיכך סוברים חכמים החולקים על ר' יהושע בן קרחה שקבעו יום המוקפים מימות יהושע בן נון. כי אותו כוח כללי הקיים באומה הישראלית הוא שגבר על כלל האומה הפרסית, וכוח זה נובע מארץ ישראל. ואף יצחק אבינו אשר הנחילנו אותה סגולה שכן בארץ ולא יצא ממנה ובזה העמיד כוח זה בכל עוזו. נמצא שנס המוקפים מורה שגם בהיותנו בגלות מפעפע בנו כוחו של יצחק אבינו, כוח הקדושה והדבקות בה' שהוא המאחד את ישראל לעם עובד אלוקים, זהו סוד הצלתנו מכל הקמים עלינו בכל דור ודור. מכאן פורצת ועולה השמחה המיוחדת לימי הפורים.
האם מותר לקנות בבלאק פריידי?
מהי עיקרה של הגאולה?
למה משווים את העצים לצדיקים?
טעינה למחשבה
שימוש נכון בתנור הביתי
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
לאן המריבות בתוך עם ישראל מובילות אותנו?
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
האם מותר להשתמש בתאריך לועזי?
תחילת החורבן: ביטול קרבן התמיד
עָלֹה נַעֲלֶה וְיָרַשְׁנוּ אֹתָהּ כִּי יָכוֹל נוּכַל לָהּ
הרב יוסף כרמל | סיון תשע"א
יחסו של הרמב"ם לקמעות, לצירופי השמות ולפעולותיהם
שיעור 70 - ח"א, השלמת פרק סב
הרב בן ציון אוריאל | ט"ז שבט התש"פ
