ספירת ימים ושבועות | הרב דב בערל וויין | בית המדרש

ישיבהבשביל זה יש אינטרנט

בית המדרש

קטגוריה משנית

3589

2 דק' קריאה

תקופת ספירת העומר הגיעה, ואנחנו מתחילים לספור את הימים עד חג השבועות, עד היום שבו קיבלנו את התורה בהר סיני. אחרי ששת הימים הראשונים של ספירת העומר, אנחנו נוהגים לספור לא רק את הימים אלא גם את השבועות.
השאלה איך צריך לספור את העומר נדונה בתלמוד, והשיטה המקובלת לספירת הימים והשבועות היא תוצר של אותם דיונים בגמרא. עם זה, יתכן ששיטת הספירה שקיימת בהלכה ובמנהג ישראל היא יותר מעניין טכני.
ספירת ימים היא דבר אחד. ספירת שבועות היא עניין אחר. ספירת גם הימים וגם השבועות יחד היא עניין שלישי ונפרד. ספירת הימים בלבד פירושה שאנחנו איכשהו חיים רק בטווח הקצר, מיום ליום, בלי הרבה שאיפות, תכנון או חזון לעתיד.
ספירת השבועות, לעומת זאת, מסמלת השקפה לטווח הרחוק, הסתכלות על השלם ופחות על הפרטים, התרכזות בקביעת מטרות ובתקווה שנהיה מסוגלים לקבל לחיינו את השקט והשלווה שהשבת תמיד מביאה עמה.
ספירת הימים והשבועות גם יחד היא סמל למאמץ ולקושי לאזן את ההווה המיידי עם העתיד שעדיין רחוק ולארגן את חיינו, יחסינו, התנהגותנו ומעשינו בדרך שתענה על הצרכים של הכאן ועכשיו וגם על הצרכים של העתיד. זאת לא משימה קלה.
ספירת הימים ממקדת אותנו במטלות היומיומיות שלפנינו. התורה לא נועדה לאנשים חולמניים, מהורהרים מדאי או פאסיביים. מחבר תהילים אומר שיש צורך ש"יצא אדם לפועלו ולעבודתו עדי ערב". בעולם שלנו היום, שיש בו מקפיאים וחומרים משמרים, קשה לדמיין את החיים לפני אלפי שנים, כשאדם היה צריך לצאת בכל יום ולהרוויח את לחמו, פשוטו כמשמעו, להביא מזון למשפחתו.
לאמא שלי לא היה מקפיא בבית לפני שאני עזבתי את הבית. היא הלכה למכולת לקנות מצרכים בכל יום, וכל הארוחות שאכלנו היו טריות. אוכל קנוי וארוחות קפואות לא היו אז. אלה היו חיים של ספירת הימים. למרות זאת, בבית איכשהו תמיד היו מחשבות על העתיד שלא נפגעו מהקשיים של מטלות היומיום ומהשחיקה של חיי השגרה.
מבחינה גופנית אנחנו סופרים ימים. מבחינה נפשית ורוחנית אנחנו סופרים שבועות ושואפים להגשים את המטרות והיעדים שקבענו לנו מתוך ביטחון שנוכל להשיג אותם כך או אחרת. במחזור החיים של יהודי מסורתי, האיזון בין ספירת הימים וספירת השבועות תמיד היה עדין וחשוב.
יתכן מאד שהקשיים והאתגרים של חיי היומיום דווקא תורמים להשגת האיזון ההרמוני והפורה הזה. הכלל של חז"ל במסכת אבות "לפום צערא אגרא" (לפי הקושי והמאמץ, כך גם השכר), בוודאי מתייחס למאמצים וליכולת לאזן בין ספירת הימים לספירת השבועות בחיי המשפחה של כל אחד מאתנו.
בימינו, בעידן של סיפוקים מיידיים ונרקיסיזם, כשלמחר אין כמעט משמעות בעיני מנהיגינו ומחנכינו, אין ספק שספירת השבועות פחתה. שתייה מופרזת של משקאות אלכוהוליים, שימוש בסמים להנאה, מהירות המופרזת בכבישים ונהגים קלי הדעת שמסכנים את כל מי שנמצא בקרבתם מתוך אנוכיות - כל אלה תסמינים להיעדר חזון ותקווה למחר.
המנטרה האפיקורית המוכרת "אכול ושתה כי מחר נמות" חזקה מאוד בעולמנו. מה הפלא שדיכאון, זעם ותחושות של ייאוש מאפיינות כל כך את החברה שלנו? אין פיתרונות קלים לבעיות שלנו. אך אם יהיה לנו חזון, אידיאל, שבת שמחכים לה בסופו של שבוע קשה ומפרך, בוודאי נוכל להצית ניצוץ של חיים ותקווה לעתיד.
בספירת העומר, כאשר אנחנו מונים לקראת יום השנה לכתב הזכויות הלאומי שלנו, התורה מסיני, ודואגים שהחזון הזה יישאר חי במחשבות ובמעשים שלנו, הצורך להצית את הניצוץ הזה גדול שבעתיים. משום כך אנחנו סופרים את השבועות ולא רק את הימים. אנחנו מתמודדים עם ההווה כמיטב יכולתנו בלי לשכוח את החזון לעתיד, וזה באמת ובתמים הישג נכבד.