אלול זמן החזרה בתשובה | הרב אליהו ממן | בית המדרש

שבת ומועדים
חודש אלול

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ורד מעינה בת יהודית עדנה

3638

6 דק' קריאה

א... ל... ו... ל!
הנביא עמוס זועק (ג' - ח', ו'): "אריה שאג מי לא ירא", "אם יתקע שור בעיר ועם לא יחרדו".
תפקידו של חודש אלול הוא בראש ובראשונה לעורר, לזעזע ולהזכירנו עורו והתעוררו, קרב יום המשפט שבו כל באי עולם יעברו לפניו כבני מרון. החובה המוטלת עלינו לפשפש במעשינו ולשוב בתשובה שלימה לפני אדון הסליחות.
השאלה החוזרת ונשאלת היא איך נכנסים לעבודת האלול? ואיך הדרך להגיע לתשובה אמיתית?
הגה"ק רבי ישראל מסאלאנט זצוקללה"ה באיגרת הידועה ("אור ישראל" סימן י"ד) כותב: "מלפנים כאשר ידעתי, כל איש אחזו פלצות. מקול הקורא קדוש, אלול" על כך התאונן הגרי"ס לפני קרוב למאה וחמישים שנה והוא תולה את ירידת הפחד בשני דברים: בריפיון לימוד המוסר ובהעדר אווירת הפחד שהיתה אצל גדולי היראים שפחדו ורעדו ואווירה זו השפיעה על כולם ובהעדר אותה אוירה אין את אותה יראה. ומסיים הגרי"ס: "באין שורש מנין יבואו עלין".
רעיון מאמר זה הוא בהתאם לדברי הגרי"ס הנ"ל ומטרתו לנסות ולהכניס עצמנו לאווירת ה"אלול" ע"י קריאה באורחותיהם של גדולי ומאורי ישראל וגודל יראתם ועל-ידי כך לצייר לעצמנו ולנסות לחוש ועל-ידי כך להבין.
הא למה אנו דומים, לתינוק שעתיד לא עלינו לעבור ניתוח ורואה שהוריו והסובבים אותו בוכים ומודאגים, הוא אינו מבין על מה ומדוע הם מפוחדים, אבל הוא כן מבין שאם הם בוכים יש דברים בגו; זהו גם כן מצבנו. יתכן שגם אם עדיין לא הגענו למדרגת יראתם, אך כשנתבונן ונראה שארזי הלבנון חלו ורעדו מאימת הדין, נבין גם אנו במה דברים אמורים ונעורר עצמנו לשוב בתשובה בלבב שלם.
ה' יזכנו לכתיבה וחתימה טובה, אכי"ר!

"יהודים! אלול הגיע! חיזרו בתשובה" (הגרי"ס מסאלאנט)

חודש אלול - ימי רצון
בספר "חיי אדם " (תחילת הלכות ראש השנה) כתב, וזו לשונו: "באהבת הקב"ה את עמו ישראל, הרבה להיטיב אותנו, וציונו לשוב לפניו בכל עת שנחטא. ואף שהתשובה יפה בכל עת, מכל מקום חודש אלול הוא מובחר ומוכן יותר, שמקובל תשובתו משאר ימות השנה. לפי שימים אלו הם ימי רצון מעת נבחרנו לעם. שכשחטאו ישראל בעגל ונשתברו הלוחות בי"ז בתמוז, ואחרי זה עלה משה בהר והתפלל, ואמר לו הקב"ה פסֹל לך, ונתרצה ליתן לו לוחות שניות. ואז עלה בראש חודש אלול, ונשתהה שם עד יום הכיפורים שהיה גמר כפרה. ומובא ב'תנא דבי אליהו': ישראל היו נוהגים כל אותם ימים צום ותענית. ויום אחרון שבכולם, דהיינו בעשרה בתשרי, גזרו תענית ולנו בתענית. ולפיכך נקבע אותו יום דהיינו יום הכיפורים, לכפרה לעולם.
ולפי שהיו ימים אלו ימי רצון מאז, לכן בכל שנה ושנה מתעורר עוד רחמים למעלה, והם ימי רצון. ולפי שכשעלה משה, תקעו בשופר במחנה להודיע לישראל שלא יטעו עוד (כמו שטעו כשעלה לקבל לוחות ראשונות), לכן גם אנחנו נוהגים לתקוע בשופר בכל יום מראש חודש אלול. ותוקעין בכל החודש חוץ ערב ראש השנה, כדי להפסיק בין תקיעות רשות לחובה. ויש מקומות שתוקעין גם במנחה. ויש מתחילין מיום א' של ראש חודש, ויש מיום ב'. ועיקר התקיעות הוא לעורר לב העם, ולהחריד ליבותם שיעוררו ליבותם לתשובה. כי כן טבע קול השופר להחריד, כמו שכתוב (עמוס ג'): 'אם יתקע שופר בעיר, ועם לא יחרדו'.
וחייב כל אדם על-כל-פנים להכין את עצמו ליום שיכנס למשפט לפני ה' בראש השנה שלושים יום קודם, בתשובה ותפילה. ויתן כל ליבו רק בעבודת ה'. ונתנו רמז לזה - "א ני ל דודי ו דודי ל י" (שיר השירים ו', ג'), ראשי תיבות אלו"ל. ולכן ירבה בכל החודש בתשובה ותפילה וצדקה ...". עכ"ל (ועיין ב'פרקי דרבי אליעזר' פמ"ו; ובטור או"ח סי תקפ"א).
וכך כתב בספר "מטה אפרים" (תחילת סימן תקפ"א), וזו לשונו: "מראש חודש אלול ואילך הם ימי הרחמים והסליחות וימי רצון. ויש לכל אדם לעורר ליבו בתשובה ולעשות לכפר את אשר חטא על הנפש מיום היותו, ולמען יזכה בהישפטו כשבת המלך על כסא דין ביום הרת עולם". עכ"ל. ועיי"ש ב"אלף המגן" שמביא מספר "אור המאיר" שנתן עוד טעם לשבח למה נקראו ימי רצון, משום שאין לך אחד מישראל שלא יעורר ליבו בקירבו עתה בחודש אלול. ולהיות שעתה זמן תשובה כל אדם, נמצא שנשלם בזה רצון הבורא יתברך. כי לכיוון זה היתה עיקר הבריאה וימים יוּצרו רק לעובדו יתברך. ולכן ימים אלו מראש חודש אלול ואילך נקראים ימי רצון , ימים שעלו ברצונו יתברך, כי כך עלה ברצונו הקדום. ע"כ.
עוד כתב שם ה"מטה אפרים" (בסעיף י'): כבר ביארנו כי החודש אלול הוא מעותד לתשובה. והירא את דבר ה' יש לו לפשפש במעשיו, וישב קודם סעודתו וקודם שינתו ויחשוב עם נפשו למצוא עוונו להתחרט ולהתוודות עליו 'ושב ורפא לו' (ישעיה ו', י'). ויוסף אומץ בקיום המצוות וכו'. עיי"ש.

החיוב להתחזק כל יום ביראת שמיים
אמר מרן בעל ה"חזון איש" זצוקללה"ה : שמִבלי התחזקות כל יום ביראת שמיים, עלול כל אחד מאיתנו חס ושלום להיטבע בים של בוץ רוחני. והוסיף ואמר: הרי אנו רואים מחז"ל שבאמצע סוגיות חמורות בענייני הלכה, פתאום מופיעים דברי אגדה, כי הרגישו שצריכים להתחזק ביראת שמיים. עכ"ד. ובאמת, בארבעים יום האחרונים ששהה משה רבנו ע"ה בהר, מאז ששמעו קול השופר בראש חודש אלול, היו ישראל מתחזקים כל יום, עד כדי ניהוג צום ותענית.

"משנכנס אלול מרבין בתשובה"
בספר מהרי"ל (תחילת הלכות ימים נוראים) כתב, וזו לשונו: "כתוב (ירמיה ד', ג'): 'נירו לכם ניר, ואל תזרעו אל קוצים'. על כן צריך כל אדם להסיר השורשים הרעים ורוע מעלליו מן ליבו, קודם יום הדין של ראש השנה. וירגיל את עצמו כל ימי אלול , להיות רגיל בהן בעשרת ימי תשובה. ואמר שכתב בא"ח: שכל ימי אלול ישב כל אדם קודם סעודותיו וכו' וישתומם על עצמו ויפשפש במעשיו להתוודות עליהן בימי תשובה העולין לקראתו. ע"כ. עוד שם: טעם תקיעה משנכנס אלול. כדאמרינן: משנכנס אלול מרבין בתשובה [ועיין ב"ספר היראה" (לרבנו יונה מגירונדי) שכתב: "משנכנס אלול עד מוצאי יום הכיפורים, יהא חרד וירא מאימת הדין"], וסמך לדבר: ''ומל ה' א ת ל בבך ו את ל בב זרעך" (דברים ל', ו') ראשי תיבות אלו"ל. ולכן תוקעין, להזהיר ולהזריז העם לתשובה. משל למלך כשבא לצור על עיר, וכן הצופה על המגדל כשרואה חיילות באים על עיר, דרכם להריע לתקוע להזהיר העם שיהו עומדים על משמרתם. ע"כ.

חרדת אלול
בספר "אור ישראל" (סימן י"ד) מובא מכתב מהגה"ק רבי ישראל מסאלנאט זצוקללה"ה, בענין חודש אלול, וזו לשונו: "מלפנים כאשר ידעתי - כל איש אחזו פלצות, מקול הקורא קדוש אלול. החרדה הלזו נשאה פריה להתקרב לעבודתו יתברך שמו, איש לפי ערכו וכו'. וממשיך לבאר שם כי עתה - חרדת האלול כמעט נכבתה רחמנא ליצלן (ה' יצילנו). וכותב שאחת מהסיבות היא ההתדמות, אשר האדם הוא רק כקוף, לעשות כמעשה אחרים, במלבושים וכיוצא. בזאת, כאשר ספו תמו גדולי היראים, אשר חרדתם מאימת המשפט התראה על פניהם, ועשתה רושם בלב הסרים אחריהם, אם אין שורש מאין יבוא עלין וכו'". עכ"ל.
והנה אם דברים כאלה נכתבו מלפני כמה וכמה דורות, כאשר עדיין חיו ארזי הלבנון, גדולי תורה ויראה, ואלפים ורבבות תמימים החרדים לדבר ה', מה נאמר ומה נדבר אנחנו, יתומים של יתומים, אשר בימינו נתקיים - תהיה האמת נעדרת, ויראי ה' ימאסו וכו' וכו', בעוונותינו הרבים. הרי הרמב"ם כותב (בהלכות דעות פ"ו, ה"א): "דרך ברייתו של אדם, להיות נמשך בדעותיו ובמעשיו אחר רעיו וחבריו ונוהג כמנהג אנשי מדינתו ..." עכ"ל. ודבריו נאמרו על כל הדורות והזמנים, שכן הוא טבעו של אדם. אמנם בזמננו, השמיענו הגר"י מסאלאנט כי כהאדם נעשה כקוף, לעשות כמעשה אחרים בלי שום מחשבה ודעה והתבוננות כלל. והלוא רוב העולם, בזמננו, מזלזלין בחודש אלול כאילו שמעולם לא דיברו בזה כלום חז"ל הקדושים והראשונים והאחרונים זצ"ל. ואם כן האדם, אשר בטבעו מתרשם ומושפע ממעשיהם של חבריו, איך יתכן בעולם שיתחזק כראוי, בזמננו, בחודש אלול, כאשר חבריו - רובם ככולם - מתרשלים לגמרי בדבר זה. וענין זה צריך עיון רב ועצה גדולה, כי הוא נוגע בנפשנו.
(נלקט ונערך בעיקר מתוך הספרים: "קדוש אלול" ו"ימי רצון").

בהתקדש אלול
מסופר על מרן ה"חפץ חיים" זצוקללה"ה (תולדות ה"חפץ חיים", עמ' קח): סח לנו רב גדול אחד: פעם נזדמן לי להתפלל עם רבנו בבית-הכנסת, בשבת מברכים ראש חודש אלול, וכשהתחיל החזן לומר את המילים "ראש חודש אלול יהיה ביום" ... הזדעזע רבנו ויירתע כל גופו והתפרץ בבכי גדול, עד שאימה ופחד נפלו על כל קהל המתפללים.
סיפרו תלמידי הגרי"ס מסאלאנט זצוקללה"ה (הגהה ב"ספר המכתבים", עמ' פט), שתפילת המוסף שלו בשבת קודש מברכים ראש חודש אלול - אחרי שקול קורא קידש אלול זיעזע אותו -

היתה כבר תפילה של אלול, הרגישו את ההבדל בין תפילת המוסף לבין תפילת שחרית שקדמה לה.