שמונה פרקים לרמב"ם פרק שמיני חלק ג' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
שמונה פרקים לרמב"ם

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

אלון בן איריס

5 דק' קריאה

וְאָמְנָם זֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר בֵּאֲרוּהוּ הַחֲכָמִים, שֶׁאֵין הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי בִּגְזֵרָתוֹ יִתְעַלֶּה וְלֹא בְּחֶפְצוֹ, אֶלָּא בִּרְצוֹן הָאָדָם - הִנֵּה נִמְשְׁכוּ בָּזֶה אַחַר לְשׁוֹן יִרְמְיָה, וְהוּא אָמְרוֹ: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב" (איכה ג, לח). כִּי 'רָעוֹת' הֵם הַמַּעֲשִׂים הָרָעִים, וְ'טוֹב' - הַמַּעֲשִׂים הַטּוֹבִים, וְאָמַר שֶׁה' לֹא יִגְזֹר שֶׁיַּעֲשֶׂה הָאָדָם הָרָעוֹת, וְלֹא שֶׁיַּעֲשֶׂה הַטּוֹבוֹת. וְאַחַר שֶׁהַדָּבָר כֵּן, רָאוּי לָאָדָם לְהִתְאוֹנֵן וּלְהֵילִיל עַל מַה שֶׁעָשָׂה מִן הַחֲטָאִים וְהָאֲשָׁמוֹת, הוֹאִיל וְהוּא פָּשַׁע בִּבְחִירָתוֹ, וּלְפִיכָך אָמַר: "מַה יִּתְאוֹנֵן אָדָם חָי גֶּבֶר עַל חֲטָאָו" (שם שם, לט). שׁוּב חָזַר וְאָמַר, שֶׁרְפוּאַת זֶה הַחֹלִי בְּיָדֵינוּ, לְפִי שֶׁאָנוּ, כְּמוֹ שֶׁמָּרִינוּ בִּבְחִירָתֵנוּ, כֵּן יֵשׁ לָנוּ לָשׁוּב וְלַחְזֹר בָּנוּ מִמַּעֲשֵׂינוּ הָרָעִים, וְאָמַר אַחַר זֶה: "נַחְפְּשָׂה דְרָכֵינוּ וְנַחְקֹרָה וְנָשׁוּבָה עַד ה', נִשָּׂא לְבָבֵנוּ אֶל כַּפָּיִם אֶל אֵל בַּשָּׁמָיִם" (שם שם, מ-מא).
וְאָמְנָם הַמַּאֲמָר הַמְפֻרְסָם אֵצֶל בְּנֵי אָדָם, וְאֶפְשָׁר לִמְצֹא בְּדִבְרֵי הַחֲכָמִים וּבִלְשׁוֹנוֹת הַכְּתוּבִים כְּמוֹתוֹ, וְהוּא שֶׁעֲמִידַת הָאָדָם וִישִׁיבָתוֹ וְכֹל תְּנוּעוֹתָיו בְּחֵפֶץ ה' יִתְעַלֶּה וּבִרְצוֹנוֹ - הֲרֵי הוּא מַאֲמָר אֲמִתִּי, אֲבָל עַל אֹפֶן מְסֻיָּם. וְזֶה כְּמִי שֶׁהִשְׁלִיך אֶבֶן אֶל הָאֲוִיר, וְנָפְלָה לְמַטָּה, שֶׁאָמְרֵנוּ בָּהּ כִּי בִּרְצוֹן ה' נָפְלָה לְמַטָּה - מַאֲמָר אֲמִתִּי, לְפִי שֶׁה' רָצָה שֶׁתִּהְיֶה הָאָרֶץ כֻּלָּהּ בַּמֶּרְכָּז, וְלָכֵן בְּכֹל עֵת שֶׁיֻּשְׁלַך מִמֶּנָּה חֵלֶק לְמַעְלָה - הֲרֵי הוּא יִתְנוֹעֵעַ אֶל הַמֶּרְכָּז. וְכֵן כֹּל חֵלֶק מֵחֶלְקֵי הָאֵשׁ יִתְנוֹעֵעַ לְמַעְלָה, בָּרָצוֹן אֲשֶׁר הָיָה שֶׁתִּהְיֶה הָאֵשׁ מִתְנוֹעַעַת לְמַעְלָה. לֹא שֶׁה' רָצָה עַתָּה, בְּעֵת תְּנוּעַת זֶה הַחֵלֶק מִן הָאָרֶץ, שֶׁיִּתְנוֹעֵעַ לְמַטָּה.
וּבָזֶה חוֹלְקִים 'הַמְדַבְּרִים', לְפִי שֶׁשְּׁמַעְתִּים אוֹמְרִים, שֶׁהָרָצוֹן בְּכֹל דָּבָר בְּעֵת אַחַר עֵת תָּמִיד. וְלֹא כֵן נַאֲמִין אֲנַחְנוּ, אֶלָּא הָרָצוֹן הָיָה בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְהַדְּבָרִים כֻּלָּם נִמְשָׁכִים עַל טִבְעֵיהֶם תָּמִיד, כְּמוֹ שֶׁאָמַר: "מַה שֶּׁהָיָה הוּא שֶׁיִּהְיֶה" (קהלת א, ט), "וַאֲשֶׁר לִהְיוֹת כְּבָר הָיָה" (שם ג, טו), "אֵין כָּל חָדָשׁ תַּחַת הַשֶּׁמֶשׁ" (שם א, ט). וּמִפְּנֵי זֶה הֻצְרְכוּ הַחֲכָמִים לוֹמַר שֶׁכֹּל הַמּוֹפְתִים הַיּוֹצְאִים מִמִּנְהָגוֹ שֶׁל עוֹלָם, אֲשֶׁר הָיוּ, וַאֲשֶׁר יֻעַד בָּהֶם שֶׁיִּהְיוּ, כֻּלָּם קָדַם הָרָצוֹן בָּהֶם בְּשֵׁשֶׁת יְמֵי בְּרֵאשִׁית, וְהוּשַׂם בְּטֶבַע הַדְּבָרִים הָהֵם אָז, שֶׁיִּתְחַדֵּשׁ בָּהֶם מַה שֶׁהִתְחַדֵּשׁ. וְכַאֲשֶׁר הִתְחַדֵּשׁ בַּזְּמָן הָרָאוּי - חָשְׁבוּ בּוֹ שֶׁהוּא דָּבָר שֶׁקָּרָה עַתָּה, וְאֵינוֹ כֵּן. וּכְבָר הִרְחִיבוּ בְּזֶה הָעִנְיָן הַרְבֵּה בְּמִדְרַשׁ קֹהֶלֶת וְזוּלָתוֹ. וּמֵאָמְרָם בְּזֶה הָעִנְיָן: "עוֹלָם כְּמִנְהָגוֹ הוֹלֵך" (עבודה זרה נד ע"ב). וְתִמְצָאֵם תָּמִיד בְּכֹל דִּבְרֵיהֶם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, יִבְרְחוּ מִתֵּת הָרָצוֹן בְּדָבָר אַחַר דָּבָר וּבְעֵת אַחַר עֵת.
וְעַל זֶה הָאֹפֶן יֵאָמֵר בָּאָדָם כְּשֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב - שֶׁבִּרְצוֹן ה' קָם וְיָשַׁב, כְּלוֹמַר, שֶׁהוּא שָׂם בְּטִבְעוֹ, בְּעִקַּר מְצִיאוּת הָאָדָם, שֶׁיָּקוּם וְיֵשֵׁב בִּבְחִירָתוֹ. לֹא שֶׁהוּא רָצָה עַתָּה בְּעֵת קוּמוֹ שֶׁיָּקוּם וְשֶׁלֹּא יָקוּם, כְּמוֹ שֶׁלֹּא רָצָה עַתָּה בְּעֵת נְפִילַת זוֹ הָאֶבֶן שֶׁתִּפֹּל וְשֶׁלֹּא תִּפֹּל. וּכְלַל הַדָּבָר, שֶׁתַּאֲמִין, כִּי כְּמוֹ שֶׁרָצָה ה' שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם זְקוּף הַקּוֹמָה, רְחַב הֶחָזֶה, בַּעַל אֶצְבָּעוֹת - כֵּן רָצָה שֶׁיִהְיֶה מִתְנוֹעֵעַ וְנָח מֵרְצוֹנוֹ, וְיִפְעַל פְּעֻלּוֹת בְּחִירִיּוֹת, אֵין כּוֹפֶה לוֹ עֲלֵיהֶן וְלֹא מוֹנֵעַ לוֹ מֵהֶן1. כְּמוֹ שֶׁבֵּאֵר בְּסֵפֶר הָאֱמֶת וְאָמַר, מְבָאֵר זֶה הָעִנְיָן: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע" וְכוּ' (בראשית ג, כב), וּכְבָר בֵּאֵר הַתַּרְגּוּם הַפֵּרוּשׁ, שֶׁשֵּׁעוּרוֹ אָמְנָם הוּא: מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע וְכוּ'. רְצוֹנוֹ לוֹמַר, שֶׁהוּא הָיָה אֶחָד בָּעוֹלָם, כְּלוֹמַר מִין שֶׁאֵין מִין כְּמוֹתוֹ שֶׁיִּשְׁתַּתֵּף עִמּוֹ בְּזֶה הָעִנְיָן אֲשֶׁר הִגִּיעוֹ, וּמָה הוּא? שֶׁהוּא בְּעַצְמוֹ מִנַּפְשׁוֹ יֵדַע הַטּוֹבוֹת וְהָרָעוֹת, וְיַעֲשֶׂה אֵיזוֹ מֵהֶן שֶׁיִּרְצֶה, וְאֵין מוֹנֵעַ לוֹ מִזֶּה. וֶהֱיוֹת שֶׁהוּא כֵּן, הֲרֵי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁלַח יָדוֹ וְיִקַּח מִזֶּה, וְאָכַל וָחַי לְעוֹלָם.
וְכַאֲשֶׁר חֻיַּב זֶה בִּמְצִיאוּת הָאָדָם, רְצוֹנִי לוֹמַר, שֶׁיַּעֲשֶׂה בִּבְחִירָתוֹ פְּעֻלּוֹת הַטּוֹב וְהָרָע כַּאֲשֶׁר יִרְצֶה, חֻיַּב לְלַמְּדוֹ דַּרְכֵי הַטּוֹב, וְשֶׁיְּצֻוֶּה, וְיֻזְהַר, וְיֵעָנֵשׁ, וִיקַבֵּל שָׂכָר, וְהָיָה כֹּל זֶה צֶדֶק. וְהִתְחַיֵּב לְהַרְגִּיל נַפְשׁוֹ בַּפְּעֻלּוֹת הַטּוֹבוֹת עַד שֶׁיִּקָּנוּ לוֹ הַמַּעֲלוֹת, וּלְהִתְרַחֵק מִן הַפְּעֻלּוֹת הָרָעוֹת עַד שֶׁיָּסוּרוּ מִמֶּנּוּ הַפְּחִיתֻיּוֹת, אִם הָיָה שֶׁכְּבָר נִקְנוּ. וְלֹא יֹאמַר: כְּבָר הִגִּיעוּ לְמַצָּב שֶׁאִי אֶפְשָׁר שֶׁיִּשְׁתַּנּוּ, מִפְּנֵי שֶׁכֹּל מַצָּב אֶפְשָׁר לְשַׁנּוֹתוֹ, מִן הַטּוֹב לָרָע וּמִן הָרָע לַטּוֹב, וְהוּא הַבּוֹחֵר בָּזֶה. וּלְפִי זֶה הָעִנְיָן, וּבִגְלָלוֹ, הֵבֵאנוּ כֹּל מַה שֶּׁזְּכַרְנוּהוּ מֵעִנְיַן הַמִּשְׁמַעַת וְהַמֶּרִי.
___________________________

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

10 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שמיני חלק ב'

11 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שמיני חלק ג'

12 - שמונה פרקים לרמב"ם פרק שמיני חלק ד'

טען עוד

ה' רצה – בבריאתו את העולם, ביצירתו את חוקי הטבע. בעת אחר עת – מתחדש בכל זמן וזמן. יועד – הובטח.

ביאורים
הנביא ירמיהו מוכיח את עם ישראל בשלהי ימי הבית הראשון. בין תוכחותיו מביא כאן הרמב"ם את דבריו: "מִפִּי עֶלְיוֹן לֹא תֵצֵא הָרָעוֹת וְהַטּוֹב". פירוש דברי הנביא הוא שה' יתברך אינו גוזר על האדם לעשות טוב או רע. ולכן, אין סיבה להתמרמר ולבוא בטענות כלפי שמיא. הכוח בידינו, לתקן את המעשים ולשוב בתשובה.
מנגד זאת קיימת בנו האמונה הפשוטה שה' שולט בכל, והכל על פי רצונו. אם כן, איך ניישב בין שתי האמירות: האם הכול בידינו או שהכול בידי ה'? הרמב"ם מבאר שהקב"ה מראש קבע חוקים על פיהם יונהג העולם. חוקים אלה מהווים את רצונו הטמון מראש בכל חלק וחלק מהעולם. כוח המשיכה למשל, הוא כוח כללי שנקבע עם בריאת העולם, ומאז כוח זה פועל בקביעות על ידי הבורא. לכן, אבן שנזרוק כלפי מעלה לא תנחת למטה כתוצאה מרצון ה' ברגע זה, אלא מרצונו הכללי לברוא את העולם עם כוח משיכה. ה' אמנם מהווה את המערכת הכללית, אך הוא לא משפיע בכל רגע על כל פרט בתוך המערכת הזו. כך גם באדם. ה' ברצונו ברא אותנו עם יכולת בחירה וזוהי גם מעלתנו הגדולה כבני אדם. איננו כפופים וכפויים למעשים מסוימים שאין לנו עליהם שליטה. אנו הריבונים על גורלנו. אם כן, כשאדם בוחר להרע, האם זה לא סותר את השליטה האלוקית? ודאי שלא, שהרי מראש בורא עולם רצה שעל ידי בחירת האדם יונהג העולם.
מאחר וזוהי הסגולה האנושית – יכולת הבחירה, ראוי שתינתן לנו הדרכה מוסרית. מסיבה זו מוטלת עלינו גם החובה לתקן את המידות שלנו מן החסרונות. אם כן, אין כל בסיס לטענה הרווחת בענייני מידות: "ככה נולדתי ואין מה לעשות". הרמב"ם מבטל טענה זו מכל וכל. יש ויש מה לעשות. היכולת להשתנות נמצאת בידיים שלנו. לנו לא נשאר אלא להחליט להשתנות.

הרחבות
1. לדעת ה'מדברים' (אנשי חכמת הכלאם - זרם דתי בפילוסופיה הערבית בימי הביניים), אין כלל חוקיות קבועה בטבע. לשיטתם, בכל רגע ורגע האל משנה את פני העולם, הלובש צורה חדשה ועל כן ניתן לייחס לרצון האל באופן ישיר כל מאורע באופן נקודתי. משום כך, לשיטתם, אין באמת ייעוד לעולם משום שהעולם אינו תהליך אחד ארוך אלא אוסף של קטעי זמן. הרמב"ם טוען כנגדם שחוקיות הטבע הינה עובדה מציאותית שהוטבעה בטבע ברצון האל מששת ימי בראשית ואינה משתנה. ממילא מובן שהעולם שהיה והעולם שיהיה צועד ומתקדם באותו מסלול לעבר היעד.
מחלוקת זו של הרמב"ם עם 'המדברים' מובארת בהרחבה בספר 'מורה נבוכים' בחלק א' (בעיקר בפרקים ע"ב-ע"ו) שם, הרמב"ם מבקר באופן שיטתי את שיטתם של 'המדברים'.
המהר"ל מפראג בספר 'גבורות השם' (בהקדמה השנייה לספר) דן בנושא יסודי זה של חוקיות הטבע. לשיטת המהר"ל, הימצאותם של חוקי הטבע תלויה בגורם המתבונן עליהם. לשיטתו, תתכן מציאות כזו שבה, לשני גורמים הצופים בו זמנית באותה תופעת טבע היא תראה באופן שונה. לאחד, היא תמשיך להראות באופן של חוקיות טבעית רגילה ובעבור השני היא תלבש צורה של חוקיות אחרת, מוסרית וניסית. על פי דברים אלו מסביר המהר"ל שבעוד שלעם ישראל בזמן מלחמת יהושוע בגבעון, השמש 'עמדה', הרי שבעבור עמי כנען 'עולם כמנהגו נוהג'. תופעה זו מובנת כיום יותר על פי תיאוריית היחסות של איינשטיין.

שאלות לדיון
עד כמה תהליך התיקון והתשובה הוא ביד האדם ובבחירתו ועד כמה זקוק האדם לסייעתא דשמיא לשוב ("השיבנו ה' אליך ונשובה" – האם ה' פותח ועל ידי כן אנו שבים אליו או שהאדם צריך לפתוח בתשובה)?
מה היחס בין בחירת האדם למשל לרצוח ובין השגחת ה' על מי שנרצח – האם ה' רצה שאותו אדם ירצח?