לדמותו של יעקב אבינו

מדורים
מגד ירחים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

195

4 דק' קריאה

בחודש כסלו אנחנו נפגשים דרך הקריאה בפרשות התורה בדמותו הענקית של איש התפארת – יעקב אבינו; ישראל – אשר בך אתפאר, ועל שמותיו אנחנו נקראים: 'בית יעקב' ו'בני ישראל'. וגם ארצנו הק' נקראת על שמו: נחלת יעקב; ארץ ישראל.
בשלש הפרשות הראשונות, תולדות-ויצא-וישלח, עוסקת התורה בבירורי ה'אוכל מהפסולת': עשו ולבן. יצחק אינו מבחין בצורך לברר ולבחור בין התאומים, הוא מייעד את עשו להיות ליעקב כעין זבולון ליששכר (ע"כ ביקש לתת לעשו את ברכת הגשמיות, וליעקב את ברכת אברהם – הרוחניות), אבל רבקה ברוח קודשה או בכח נבואתה, סיכלה את מחשבת יצחק, וגרמה ליעקב לזכות בשתי הברכות, להרחיק ולהפריד לנצח בין יעקב לעשו.
כאן המקום לציין שנחלת הארץ שייכת לצד הרוחני של הברכות, כפי שנאמר ב'ברכת אברהם' (בראשית כח, ד): "לרשתך את ארץ מגורך אשר נתן א-להים לאברהם". כי כשם שהתורה שייכת רק לישראל, כך הארץ שייכת, מהותית, רק לישראל: אתם קרויים 'אדם'; "והארץ נתן לבני אדם" 1 .
יעקב הוא איש א-לוקים; החלום בו הוא רואה "סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה ומלאכי א-לקים עולים ויורדים בו" – חלום זה הוא בבואה לאישיותו המיוחדת של יעקב, שגם הוא כסולם המוצב ארצה אבל ראשו בשמים, ומלאכים סובבים אותו מלעילא ומלתתא.
יעקב מתגלה לנו כבעל מידות לכאורה סותרות, אבל באמת הן משלימות זו את זו: מצד אחד יעקב "איש תם יושב אהלים" ומצד שני חכם בכל ענייני גידול הצאן, ומגלה פקחות וערמומיות הן כנגד לבן והן כנגד עשו; מצד אחד בורח מלבן ומשתמט מעשו, ומצד שני מוכן גם למלחמה - מעטים כנגד רבים. גם עם המלאך נלחם יעקב עד שהפסוק מעיד: "וירא כי לא יכול לו", וגם עם האנשים סביבות שכם שעלו עליו למלחמה אחרי מעשה דינה – נלחם ויכול להם (מדרשים).
יעקב משכלל את סדר העבודה מ'מצבה' ל'בית', כהסבר הרב זצ"ל:.. הוראת המצבה: נקודה מקודשת מרכזית, שהכל מתקבצים לעבודה סביבה באין הבדלה. אבל מעמד כזה הוא רק מעמד של הכשרה. מגמתה העליונה היא, שתבא לעולם אותה הסגולה של העבודה הרצויה, המסודרת ברוח-ד' ומיוחדת לישראל עם-סגולה, ולזאת המדרגה אין כל באי-עולם ראויים להשתתף בשווה. ויעקב כאשר ראה את הסגולה המיוחדת, העתידה להופיע מזרע ברך ד' אשר יפרח ממנו, אמר אז: "והאבן הזאת אשר שמתי מצבה" לא תהיה עוד מצבה חפשית, שהעבודה תהיה מרוכזת סביבה בלא הבדלת מחיצות, כי-אם "יהיה בית אלהים", בית מיוחד מוקף מחיצות, שרק הראויים לו יכולים לבא אליו... ולעתיד לבא כשיראו כל באי-עולם מה פעלו אלה החוקים והמשפטים, הדקדוקים וגופי ההלכות, על אומה זו הנפלאה, שנתקיימה בניסי נסים וצצה ופרחה בקדושתה המיוחדה גם בימי עניה ומרודה וזכתה לאורה גדולה, בעת תבוא התגלות צדקתה וכבודה יאמרו כולם: מעתה נדע שלא די לנו באותה ההכללה של קריאה בשם ד' לבד במושג-האמונה הערום, אשר חשבנו אותו למספיק לכל התפקידים הנשמתיים, אלא צריכים אנו לעלות "אל הר ד'" למען נבוא אל הבית פנימה, "אל בית א-להי יעקב", ולא נסתפק עוד בהכרה כללית ובמושגים כלליים, שראינו כבר שאינם מספיקים להאיר את הסגולה העליונה בעולם ולבסס את האנושיות על בסיס יסודי, כי-אם נשוב לאשר זנחנו, ואבן מאסנו מוכרחת להיות לראש פינה, והם הם הלמודים הפרטיים שהם נחלת-יעקב המיוחדה לעד, כמה שנוכל עכ"פ לחקות ולקחת מהם רטיה למחץ העולם והאדם הלקוי בכל ערכיו, "ויורנו מדרכיו ונלכה באורחותיו"... (אגרות הראיה ח"ג תשמ"ו).
יעקב איש החיבור והשלימות, המחבר את האבנים למצבה אחת, והמחבר את מידת החסד שקבל מאברהם, עם מידת הגבורה שקבל מיצחק, ומייצר את הסינטזה – מידת התפארת; דווקא מידת החיבור היא המחייבת את ההתנתקות מלבן: עדרי לבן לחוד ועדריו לחוד, כי מידתו של לבן היא הפירוד והניתוק, ההיפך ממידתו של יעקב. בעל 'אם הבנים שמחה' מצא כתב יד ובו פירוש לפסוק הסתום: "והיה העטופים ללבן והקשורים ליעקב" - ידוע, שמדת יעקב היא האמת, כדכתיב "תתן אמת ליעקב" ותיבת אמת הויין אותיות מרוחקות מאד, האל"ף והתי"ו המה האותיות שבקצוות והמ"ם היא באמצע, וה"אמת" מחברם, להראות שיש כח למידת האמת לחבר אפילו את שני הקצוות שהם היותר מרוחקים זה מזה...וזו היתה מדת יעקב אבינו, לחבר ולקשר הכל, אפילו המרוחקים, ולעשותם אחד. וזהו "והיה הקשורים ליעקב" - לקשר ולחבר הכל ביחד, כי הקדושה היא רשות היחיד, ואלו ההולכים בדרך זה המה מכת יעקב. וזהו "והיה הקשורים ליעקב" - שייכים ליעקב, "והעטופים" - אלו הרוצים לעשות פירוד בין הדבקים, ועוטפים דבריהם 'במעטה היראה' - המה "ללבן" - המה שייכים לכת לבן. שגם הוא נתחסד ורצה להיות יותר חסיד מיעקב, כמו שמצינו שאמר ליעקב "לא יעשה כן במקומנו" וכו'...( (פ"ד אות ח, ע"ש).
בפגישה האחרונה של יעקב עם עשו, מתגלה יעקב בכל גדלותו: שילוח מלאכים ממש; מפגש עם שרו של עשו; הנחלת מצות גיד הנשה לישראל; יחד עם דאגה מיוחדת לאמהות ולבנים; 'סולם מוצב ארצה וראשו מגיע השמימה – כפשוטו!
כיון שזכה לפרידה הסופית מעשו – פתח בקנין הארץ. אחרי ביטוי הגדלות הנפלאה מכל הבחינות, עוסק יעקב בהכנת ירושת הארץ לזרעו ע"י קנין חלקת השדה, המשמש סימן לבנים, שכשיחזרו מהגלות הארוכה יהיו עוסקים בגאולת הארץ מיד יושביה הזמניים, בקנין כסף כמו בקנין מלחמה. ועוד הוסיף לתקן תיקונים למען תושביה העכשוויים והעתידים (עי' רש"י שבת לד, ב שגם זה נלמד מ"ויקן").
ואחרי ככלות הכל מבקש יעקב לישב באחרית ימיו במנוחה בארץ הקדש האהובה, אבל עדין לא תמו 'מעשי אבות' הנצרכים להיות 'סימן לבנים'. לאישיות ענקית כמו יעקב יש צורך להתגבר על משבר הבנים-האחים. וכך מתגלגל יעקב עם בניו למצרים לבנות שם את 'בית ישראל', ובדרך הוא עוד זוכה להכין את הקרשים למשכן, בנטיעת עצי שטים.
פתגם מרן הרב לחודש כסלו (תרע"ב) : "גבורת אמת תמצא רק במקום שאור א-לקים שמה" שנכתב, כנראה, על החשמונאים, מתאים ביותר גם לסיכום דמותו של יעקב אבינו המתגלה בפרשיות חודש כסלו.

^ 1.ר' מאורות הרצ"יה תולדות תשכ"ב הערה 16.