מסילת ישרים פרק ו'– חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

2670

3 דק' קריאה

פרק ו
בְּבֵאוּר מִדַּת הַזְּרִיזוּת

לאחר שפיתחנו רגישות ושימת לב לרע על ידי מידת הזהירות, אנו פונים לעשות טוב. זוהי תמצית מידת הזריזות. טבע האדם מנוגד לזריזות שכן הצד החומרי שבנו מושך אותנו למנוחה ולבטלה. כאשר מודעים למצב הטבעי הזה מובן יותר שכדי לקנות את מידת הזריזות יש צורך במאמץ תמידי. ללא המאמץ התמידי הזה, "כח המשיכה" החומרי עלול לדרדר אותנו בצורה הדרגתית עד למצבים שבהם נתרץ את העצלות שבנו בטענות שונות הנובעות מעיוות החשיבה.
אַחַר הַזְּהִירוּת יָבוֹא הַזְּרִיזוּת, כִּי הַזְּהִירוּת סוֹבֵב עַל הַלֹּא תַעֲשֶׂה, וְהַזְּרִיזוּת עַל הָעֲשֵׂה, וְהַיְנוּ (תהלים לד, טו) "סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב":
וְעִנְיָנוֹ שֶׁל הַזְּרִיזוּת מְבֹאָר, שֶׁהוּא הַהַקְדָּמָה לַמִּצְווֹת וּלְהַשְׁלָמַת עִנְיָנָם. וְכַלָּשׁוֹן הַזֶּה אָמְרוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (פסחים ד, א), "זְרִיזִים מַקְדִּימִים לְמִצְווֹת". וְזֶה, כִּי כְּמוֹ שֶׁצָּרִיךְ פִּקְחוּת גָּדוֹל וְהַשְׁקָפָה רַבָּה לִנָּצֵל מִמּוֹקְשֵׁי הַיֵּצֶר, וְלִמָּלֵט מִן הָרָע שֶׁלֹּא יִשְׁלֹט בָּנוּ לְהִתְעָרֵב בְּמַעֲשֵׂינוּ, כֵּן צָרִיךְ פִּקְחוּת גָדוֹל וְהַשְׁקָפָה לֶאֱחֹז בַּמִּצְווֹת וְלִזְכּוֹת בָּהֶם, וְלֹא תֹאבַדְנָה מִמֶּנּוּ, כִּי כְמוֹ שֶׁמְּסַבֵּב וּמִשְׁתַּדֵּל הַיֵּצֶר רָע בְּתַחְבּוּלוֹתָיו לְהַפִּיל אֶת הָאָדָם בְּמִכְמוֹרוֹת הַחֵטְא, כֵּן מִשְׁתַּדֵּל לִמְנֹעַ מִמֶּנּוּ עֲשִׂיַּת הַמִּצְווֹת, וּלְאַבְּדָם מִמֶּנּוּ, וְאִם יִתְרַפֶּה וְיִתְעַצֵּל, וְלֹא יִתְחַזֵּק לִרְדֹּף אַחֲרֵיהֶם וְלִתְמֹךְ בָּם, יִשָּׁאֵר נָעוּר וָרֵיק מֵהֶם בְּוַדַּאי:
וְתִרְאֶה כִּי טֶבַע הָאָדָם כָּבֵד מְאֹד, כִּי עַפְרִיּוּת הַחָמְרִיּוּת גַּס, עַל כֵּן לֹא יַחְפֹּץ הָאָדָם בְּטֹרַח וּמְלָאכָה, וּמִי שֶׁרוֹצֶה לִזְכּוֹת לַעֲבוֹדַת הַבּוֹרֵא יִתְבָּרַךְ, צָרִיךְ שֶׁיִּתְגַּבֵּר נֶגֶד טִבְעוֹ עַצְמוֹ וְיִתְגַּבֵּר וְיִזְדָּרֵז, שֶׁאִם הוּא מַנִּיחַ עַצְמוֹ בְּיַד כְּבֵדוּתוֹ, וַדַּאי הוּא שֶׁלֹּא יַצְלִיחַ, וְהוּא מַה שֶּׁאָמַר הַתַּנָּא (אבות ה, כ), "הֱוֵי עַז כַּנָּמֵר וְקַל כַּנֶּשֶׁר וְרָץ כַּצְּבִי וְגִבּוֹר כָּאֲרִי לַעֲשׂוֹת רְצוֹן אָבִיךָ שֶׁבַּשָּׁמַיִם", וְכֵן מָנוּ חֲכָמִים זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה (ברכות לב, ב) בַּדְּבָרִים הַצְּרִיכִים חִזּוּק, תּוֹרָה וּמַעֲשִׂים טוֹבִים, וּמִקְרָא מָלֵא הוּא (יהושע א, ו-ז), "חֲזַק וֶאֱמָץ" וְכוּ', כִּי חֹזֶק גָּדוֹל צָרִיךְ לְמִי שֶׁרוֹצֶה לִכְפּוֹת הַטֶּבַע אֶל הֶפְכּוֹ:
וְהִנֵּה שְׁלֹמֹה שָׁנָה מְאֹד בְּאַזְהָרָתוֹ עַל זֶה, בְּהַרְאוֹתוֹ אֶת רֹעַ הָעַצְלָה וְהַהֶפְסֵד הַגָּדוֹל הַנִּמְשָׁךְ מִמֶּנָּה, וְאָמַר (משלי ו, י-יא), "מְעַט שֵׁנוֹת, מְעַט תְּנוּמוֹת, וְכוּ', וּבָא כִמְהַלֵּךְ רֵאשֶׁךָ" וְכוּ', כִּי הִנֵּה הֶעָצֵל, אַף עַל פִּי שֶׁאֵינוֹ עוֹשֶׂה רָע בְּקוּם עֲשֵׂה, הִנֵּה הוּא מֵבִיא אֶת הָרָעָה עָלָיו בְּשֵׁב וְאַל תַּעֲשֶׂה שֶׁלּוֹ. וְאָמַר (שם יח, ט), "גַּם מִתְרַפֶּה בִמְלַאכְתּוֹ אָח הוּא לְבַעַל מַשְׁחִית". כִּי אַף עַל פִּי שֶׁאֵינֶנּוּ הַמַּשְׁחִית הָעוֹשֶׂה אֶת הָרָעָה בְּיָדָיו, לֹא תַחְשֹׁב שֶׁהוּא רָחוֹק מִמֶּנּוּ, אֶלָּא אָחִיו הוּא וּבֶן גִּילוֹ הוּא.

___________________________
נעור – מרוקן. עפריות החומריות גס – האדם נוצר מעפר הגורם להרגשת כבדות ועצלות. שנה – חזר ושינן. ראשך – עניותך.

ביאורים
למדנו באריכות על מידת הזהירות, ועל הצורך להישמר בכל פרט ופרט. באופן פשוט היה ניתן לדמיין את האדם הזהיר כטיפוס הססן, המפחד להתקדם ולנוע. אבל האמת היא לא כך. רבנו הרמח"ל מלמדנו כי ההשלמה האמיתית לזהירות היא דוקא מידת הזריזות.
הזריזות היא התכונה ההופכית והמשלימה של הזהירות. אם עד עתה עסקנו בזהירות אשר מצמצמת את האדם, ומאיטה כביכול את קצב חייו, הזריזות היא אשר דוחפת את האדם אל דרך הישר. דרך הישר של האדם מצריכה ממנו עירנות מירבית והשקעה בלתי פוסקת. עצירה לרגע מלקיחת אחריות, חוסר השקעה בחובותיו של האדם, בלימוד התורה ושמירת המצוות, תוצאתה מסוכנת והרת גורל.
נטייתו הראשונית והטבעית של האדם היא להתעצל, לעמוד במקום ולא לעשות דבר. ביסוד הנטיה הזו עומדת משיכה גדולה לחיים נהנתניים חסרי משמעות. נטיה זו מגיעה לאדם מכך שבמקום להקשיב לקול הפנימי הקיים בו, הוא מקשיב לקול הגופני המצומצם, ונמשך אחריו.
ההתגברות של האדם ונצחון העצלות, הם הדרך האמיתית של האדם להשלים את עצמו. כאשר משלב האדם את הזהירות והזריזות יחד, הריהו מצוי במהלך עמוק של התקדמות מבוקרת ובנויה, המתבססת על לקיחת אחריות במשימה ללא נפילה ושקיעה בדרך.
הרחבות
1. איך לקנות זריזות בלימוד תורה?
צָרִיךְ פִּקְחוּת גָדוֹל וְהַשְׁקָפָה לֶאֱחֹז בַּמִּצְווֹת וְלִזְכּוֹת בָּהֶם. לפעמים אנחנו מאד רוצים ללמוד, אבל יש דברים שקצת מעכבים. הגר"א אומר (אבן שלמה פרק ח סעיף קטן י) שמה שנאמר גדול הלומד לשמה ממי שלומד שלא לשמה, הכוונה בצורה סגולית, אבל בפועל מי שלומד שלא לשמה זריז הרבה יותר מהלומד לשמה (כך הסביר הרב קוק את דברי הגר"א. אגרות ראי"ה ח"א קז). בעזרת ה', מתוך שהאדם לומד שלא לשמה - יבא ללימוד לשמה. רעיון דומה כותב המהר"ל (דרך החיים פרק ב משנה יד). ועיין במסילת ישרים פרק ח.
2. האם אני עצלן?
טֶבַע הָאָדָם כָּבֵד מְאֹד. האדם מטבעו קרוב יותר אל הגשמיות, אלה הצרכים הבסיסיים ביותר שלנו - אוויר לנשימה, אוכל ועוד, כבר משעת הלידה. המהר"ל (דרך החיים ב פרק טו. נתיב הזריזות פרק ב) מבאר שכל גוף גשמי שואף למנוחה, לעומת המלאכים למשל שבהם לא שייכת מידת העצלות כיוון שאינם גוף. אם אנו חפצים לדבוק בקב"ה, עלינו לחזק את החלק הרוחני שבנו, שיגבר על הגוף הגשמי. אחד הכלים החשובים לכך הוא לא להתעצל, אלא לעשות כל דבר בזריזות.
כך גם מסביר הרב קוק את דברי חז"ל "לעולם ירגיז אדם יצר טוב על יצר הרע", שעלינו לעורר ולזרז את הכחות הטובים שיהיו הם השולטים בנפש, כי הכחות הרעים כבר ערים ומוכנים מטבעם. (עין אי"ה ברכות א פרק א עמוד כד)

שאלות לדיון
האם הזריזות שייכת גם ל"לא תעשה"?
המחבר כותב שטבע האדם כבד. האם משמעות הדבר היא שהתורה אינה טבעית לאדם?