לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
אריה יעקב בן משה יוסף ז"ל
5076
שרת המדיה מוקדש על ידי משפחת גרין לעילוי נשמת יקיריהם
למדנו שמצווה על האדם להציל את חברו מן הסכנה, ואפילו להסתכן במידת מה למענו. ולכן אדם הרואה את חברו טובע בנהר, והוא יודע לשחות ומשער שיש ביכולתו להצילו מטביעה, עליו לקפוץ ולהצילו. וכן אדם שרואה פושעים שקמים על חברו להורגו, והוא משער שיש בכוחו לעמוד כנגדם ולהצילו, מצווה עליו לעשות זאת. והוסיפו חז"ל במסכת סנהדרין (עג, א) עוד פרט בדין זה, שמצווה זו אינה כוללת בתוכה רק השתדלות גופנית למען החבר, כגון למשותו מהנהר, או לחצוץ בגופו בינו לבין תוקפיו, אלא המצווה כוללת גם השתדלות של ממון. שאם אפשר על-ידי כסף או רכוש להציל את החבר, חובה לעשות כן. למשל, אדם שחברו חולה מאוד, וזקוק לטיפול רפואי יקר כדי להינצל, מצווה על כל מי שיכול, לבוא לעזרתו. וכן הרופא, חייב לטפל בחולה עני שאין ביכולתו לשלם עבור הטיפול. ועל רופאים שאינם מוכנים לטפל בחולים עניים, אמרו חז"ל: "טוב שברופאים לגיהנם" (קידושין פב, א).
שמעתי מקרה שיש בו דוגמה נוספת להלכה זו. אוטובוס נפגע מבקבוק תבערה, והאש נאחזה באדם אחד, וכדי להצילו מהאש ולמנוע את העמקת הכוויות היה צורך לקחת שמיכה או מעיל כדי לחנוק את האש. למרבה הצער, חייל שעמד ליד הנפגע חס על מעילו וסרב לתת אותו למען הפצוע, וכך עברו שניות יקרות עד שאדם אחר פשט את מעילו וסייע בחניקת האש. על פי ההלכה, כמובן שהייתה מוטלת חובה על אותו חייל לתת את מעילו לפצוע, שנאמר: "לא תעמוד על דם רעך". גם מבחינה לאומית, בשעה שרואים ציבור מסוים מותקף ומאויים על ידי טרור ופיגועים, בין אם הוא ביש"ע בין אם הוא ליד גבול אחר, על כלל הציבור בארץ לחוש אחריות מלאה לשלומם של תושבי אותו אזור, ולעשות הכל כדי להסיר מעליהם את האיום. ואם נראה שהממשלה מתרשלת בתפקידה, מצווה לקום ולמחות כנגדה עד אשר המצב ישתנה לטובה.
האם צריך לתת את כל ממונו להצלת הנפש?
שאלה מרכזית בדיני הצלת נפשות שחשוב לברר היא, עד כמה נתבע אדם לתת מכספו למען הצלת חברו. למשל, אדם שיודע שחברו זקוק לניתוח יקר מאוד, שעולה כמה מאות אלפי שקלים, ואין לו אפשרות לממן אותו. האם עליו למכור את ביתו וכל רכושו ולתת את כל כספו כדי להציל את חברו, או שיש גבול עד כמה אדם צריך לתת מרכושו כדי להציל את חברו 1 ?
ככלל ניתן ללמוד מדברי בעל "החפץ חיים" בספרו אהבת חסד (ח"ב, כ, ב), שאף שבדרך כלל אסור לאדם לתת יותר מחומש מכל ממונו לצדקה, שמא יעשה לבסוף עני ויצטרך לעזרת הבריות. מכל מקום אם חברו נמצא בסכנת נפשות, אין שייך בזה שיעור חומש, ומצווה לתת למען הצלתו יותר מחומש. ומכאן ניתן להסיק, שרק מצווה לתת יותר מחומש, אבל אין זו חובה (כן דייק הגרש"ז אוירבאך כמובא בנשמת אדם חו"מ תכו, א). כן מסתבר שלא יתכן שהתורה תצווה אדם לתת את כל כספו ורכושו שצבר במשך ימי חייו. מן הסתם היו לו תוכניות לשימוש בכסף, אולי תכנן לחתן את ילדיו, או לשמור לו כסף לעת זקנה. ואם יצטרך ביום אחד לתת את כל רכושו למען הצלת אדם אחר, עלולה דעתו ודעת בני משפחתו להיטרף. וטירוף הדעת נחשב כסכנת נפשות 2 .
הרב שמואל הלוי ואזנר שליט"א חידש בדין זה יסוד גדול: כאשר מדובר בחולה שחי בקהילה, החובה להצילו מוטלת על הקהילה כולה, ולא על היחיד. ולפיכך אין היחיד מצווה למכור את כל רכושו כדי להציל את החולה. אמנם אילו היו החולה והוא נמצאים במקום מבודד, והיה נוצר מצב שרק אם ימכור את כל רכושו יוכל להציל את חברו ממוות, אכן היה מצווה לעשות כן. אבל כל זמן שהם חלק מקהילה, אין על היחיד חובה להציל לבדו את חברו (שבט הלוי ח"ה קעד; ועיין בספר נשמת אדם חו"מ תכו, א שהזכיר קושיה של הגרש"ז אוירבאך זצ"ל על זה). עם זאת, כמובן שעל כל אחד שמכיר את החולה המסוכן לתת ככל יכולתו להצלתו. וכידוע, על כל אדם להפריש מעשר מכספו לצדקה. ויש אומרים שבמצב כזה של סכנה, חובה על כל אחד לתת חומש מכספו לצדקה (עיין אהבת חסד ח"ב, יט, ד).
מצווה להציל ממון חברו
המצווה "לא תעמוד על דם רעך", שעיקר עניינה הוא, לבוא לעזרת חבר הנמצא בסכנה, כוללת בתוכה לפי חז"ל גם מצווה לבוא לעזרת החבר כאשר ממונו או רכושו נמצאים בסכנה. למשל, אדם שיש בידו עדות שתוכל להועיל לחברו, חובה עליו לבוא ולהעיד בפני בית-דין, כדי להציל את ממון חברו. כגון, אדם שראה כיצד ראובן מלווה כסף לשמעון, ושמע לאחר מכן ששמעון כופר בהלוואה ומסרב להחזירה. חובה עליו ועל כל מי שראה את ההלוואה לבוא ולהעיד על כך בפני בית-הדין, כדי להציל את ממונו של ראובן שלא ירד לטמיון. וכן הרואה גנב שהולך לגנוב רכוש או ממון מחברו, חובה עליו לפעול בכל כוחו על מנת לסכל את הגניבה. מובן שאין כאן מצווה למסור את הנפש כדי להציל את ממון חברו, ולכן אין עלינו חובה לעמוד בידיים חשופות מול שודדים שולפי אקדחים. אבל יחד עם זאת אסור לפחד יותר מדי, ויש לעשות את מה שאפשר כדי לבלום את הגניבה. ואדם שיש בכוחו לבלום את הגנב לבדו, מצווה עליו לעשות כן. ואם אינו יכול, מצווה עליו להשתדל לצעוק בכל כוחו "גנב", כדי להזעיק אנשים נוספים וכדי להרתיע ולהבריח את הגנב.
לסיכום, מצוות "לא תעמוד על דם רעך", אינה רק משום הערך העצום של חיי אדם, אלא יש בה גם ביטוי לערבות ולאחריות ההדדית שצריכה להיות בין כל אחד מישראל כלפי חברו. מובן שאין להשוות את ערכם של החיים לערכו של הממון, ועל כן המסירות הנדרשת למען הצלת חיי אדם, גדולה לאין ערוך מהמסירות להצלת ממון. אולם מצד הערבות ההדדית, יש לנו אחריות גם כלפי ממונו של הזולת, ומצווים אנו לפעול כדי להצילו.
האם מי שאינו מציל נענש לפי התורה?
אדם שיכול היה להציל את חברו או את ממונו, והתרשל וסרב להצילו, האם על-פי התורה צריכים להענישו או לא? כידוע מצוות התורה מחולקות לשניים, מצוות עשה ומצוות לא תעשה. באופן כללי לא קבעה התורה עונש למי שמבטל מצוות עשה, העונש הוא הפסד המצווה. אולם למי שעבר על מצוות לא תעשה, קצבה התורה עונש. בעבירות חמורות כגון רצח או עבודה-זרה, קבעה התורה עונש מיתה [בפועל, מסיבות הלכתיות, רק לעיתים נדירות, פחות מאחת לשבע שנים, גזר בית-הדין מיתה על אדם, אלא שמבחינה עקרונית זהו העונש לעבירות חמורות]. ובעבירות קלות כגון אכילת מאכלים אסורים, קבעה התורה עונש מלקות. אבל, למרות שהמצווה "לא תעמוד על דם רעך" היא מצוות לא-תעשה, ולכאורה מי שיכול היה להציל את חברו ולא עשה כן, היה צריך להיענש על פי בית-דין במלקות. מכל מקום משום שעבירה זו נעשית ללא מעשה, אין לוקים עליה. זה הכלל: על עבירה שנעשתה על ידי מעשה קבעה התורה עונש, כגון אדם שאכל חזיר, או חילל שבת. אבל מי שעבר עבירה על ידי שהתבטל ולא עשאה, דומה הדבר לביטול מצוות עשה, שאין עליה עונש בעולם הזה, ורק בעולם האמת, עולם הנשמות, נפגע מעמדו. וכן הדין לגבי מי שראה את חברו טובע, ולא קפץ להצילו, התורה לא קצבה לו עונש בעולם-הזה.
כתב על זה הרמב"ם (הלכות רוצח א, טז): אף-על-פי שאין לוקין על לאווים אלו מפני שאין בהן מעשה, מכל מקום חמורים הם, שכל המאבד נפש אחת מישראל, כאילו איבד כל העולם כולו. וכל המקיים נפש אחת מישראל, כאילו קיים כל העולם כולו. ונדמה לי שנכון ללמוד מהלכה זו, עד כמה גדולה החובה על כל אחד מאיתנו, לפעול בכל כוחו, אם במחאות או בהסברה, כנגד מחדלים במדיניות הביטחונית. מעצם טבעם, מחדלים אלו תובעים קורבנות, בין אם זה בצפון הארץ או במרכזה. וכל המתרשל בכך, עובר על "לא תעמוד על דם רעך".
האם מצווה להציל מחבל?
לפני זמן מה ניסה מחבל לרצוח נער יהודי במרכז ירושלים. בחסדי ה' הנער נפצע קלות בלבד, ואזרחים רבים שהתמלאו רגשות נקם, החלו לרדוף אחר המחבל, ורצו לעשות בו שפטים. לפתע הגיעה אשה, שכונתה בתקשורת "חרדית", נצמדה למחבל, וסוככה עליו בגופה, והצילה אותו ממכות ואולי אף ממוות. השאלה היא, האם מצווה על אדם להציל מחבל, והאם אותה אשה נהגה כהלכה? שני צדדים לשאלה, מצד דין רודף, ומצד "לא תעמוד על דם רעך". ראשית, ברור שכל זמן שנשקפת סכנה מן המחבל, ואפילו ספק קל של סכנה, יש על המחבל דין של רודף. דהיינו מצווה על כל אדם להציל את הנרדפים על ידי פגיעה ברודף. אם ניתן לעוצרו לחלוטין על ידי פגיעה באחד מאיבריו - עדיף. אבל אם יש חשש שגם פגיעה באחד מאיבריו לא תמנע את הסכנה, או שמא הניסיון לדייק ולפגוע באיבר אחד יגרום לעיכוב ועל ידי כך לסכנת נפשות לנרדף, יש להרוג את הרודף כדי להציל את הנרדפים (שו"ע חו"מ תכה, א).
אבל, גם אם אכן לא נשקפת יותר שום סכנה מן המחבל, עדיין יש לברר האם צריך להתערב כדי להציל את המחבל. בתלמוד מסכת עבודה זרה (כו, ב) נאמר, שאת הרשעים הגדולים, שונאי ישראל, "מורידין ולא מעלין". כלומר, כשאפשר, משתדלים לגרום למותם. ואת הרשעים הפחותים מהם, ולא ניכנס כעת להגדרה המדויקת שלהם, "אין מורידין אבל גם לא מעלין". כלומר, אין גורמים להם מיתה בידיים, אבל גם אין להצילם. ולמשל אם רשע כזה נפל לבור, והוא עומד למות שם, אין לעזור לו לעלות מהבור. וכן פוסק הרמב"ם בהלכות רוצח פרק ה' הלכה י', והשולחן-ערוך חלק חושן-משפט סימן תכ"ה סעיף ה'. ולענייננו, אין ספק שמחבל שבא לרצוח יהודים באמצע הרחוב, נכנס לדרגת הרשעות הגבוהה, שעליה נאמר בתלמוד: "מורידין ולא מעלין", כלומר, אם אפשר להורגו, צריך לעשות זאת. ולפחות אין לעזור לו ולהצילו. אמנם ללכת לבית הסוהר ולהרוג שם מחבלים - אסור, משום שבכל ענייני הנהגת המדינה "דינא דמלכותא דינא", מפני שאם לא נשמור על חוקי המדינה, ישרור תוהו ובוהו, ולא נוכל לדאוג לקיומנו. אבל יחד עם זאת, גם על פי חוקי המדינה, אין שום חובה לעזור למחבל ולהצילו. ולכן חוזר הדין היסודי למקומו, ואדם שרואה מחבל מותקף, אסור לו על פי ההלכה לבוא לעזרת המחבל, שהרי הלכה פסוקה היא "אין מעלין", כלומר אין מצילים רשע שכזה.
לסיכום, על פי ההלכה לא היה שום ערך מוסרי לרחמנות שגילתה אותה אשה כלפי המחבל, שהרי מצד ההלכה אסור להצילו. וכבר אמרו חכמים: "כל המרחם על האכזרים סופו שיתאכזר על הרחמנים". וכן, שעדיין נשקפה סכנה מן המחבל, מאחר שהיא הצילה אותו עוד לפני שהשתלטו עליו לחלוטין, ואסור היה לה לסכן את עצמה ואת האחרים. ולמעשה, מי שנמצא בתפקיד ממלכתי, כשוטר או חייל, מצווה לפעול על פי ההוראות. אמנם, אינו חייב להדר ולדקדק בקיום ההוראות. אבל אזרח אינו חייב להושיט יד לעזרת מחבל. אגב, גם על פי החוק, לא ניתן יהיה להגיש כלפיו תביעה בערכאות.
האם מותר לפנות למקובלים?
איך עושים קידוש?
פיתרון יוסף לחלומו של פרעה
איך מותר לנקות בגדים בשבת?
הלכות תשעה באב שחל במוצאי שבת
חנוכה הכשרת כלי הזוגיות
בצלאל ואהליאב - חיבור של קצוות
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
אחדות זו מעבדה של בירורים
מי חייב לצום בתשעה באב נדחה?
הדלקה וכיבוי ביום טוב
