148
כאשר שבו אנשי הצבא מהמלחמה במדיין ושלל רב בידם ובכלל זה גם כלי אוכל ממתכות, הורה להם אלעזר הכהן להכשיר את כלי האוכל ממאכלי הטרפה שהמדיינים אכלו בהם, שנאמר (במדבר לא, כא-כג): "זֹאת חֻקַּת הַתּוֹרָה אֲשֶׁר צִוָּה ה' אֶת מֹשֶׁה. אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ וְטָהֵר אַךְ בְּמֵי נִדָּה יִתְחַטָּא, וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". למדו מכאן חכמים, שהכשרת הכלים היא כדרך בליעתם - 'כבולעו כך פולטו': כלים שהשתמשו בהם באש, כדוגמת שיפודים ותבניות אפייה - הכשרתם בליבון באש. כלים שהשתמשו בהם בבישול - הכשרתם בהגעלה במים רותחים. וכלים שהשתמשו בהם בצונן - הכשרתם בהדחה במים (ע"ז עה, ב). הרי ששלושה סוגי הכשרה ישנם: ליבון, הגעלה והדחה (לעיל לא, א, למדנו שכדי להכשיר כלי-גויים צריך גם להטבילם).
נבאר יותר: כלי שהשתמשו בו במאכלים שאינם חמים, כיוון ששיירי המאכל נדבקים לכלי ברפיון, ניתן להסירם על ידי שטיפה במים צוננים, וזוהי הדחה. אבל אם השימוש היה על ידי בישול, הטעמים שבתבשיל נדבקים ונבלעים בכלי, ורק על ידי מים רותחים ניתן להפליטם, וזוהי הגעלה. ואם השימוש היה באוּר, היינו באש, כגון שיפודים או תבניות, כיוון שאין שם נוזלים שמרככים את הידבקות המאכלים בדפנות, הטעמים נבלעים בכלי בכוח חזק, ולכן אין בכוחם של מים רותחים לפולטם מדפנות הכלי, אלא צריך להכשירם כדרך שבלעו - באוּר, כלומר בליבון.
כפי הנראה, כשדיברו חכמים על הטעמים שבלועים בכלי התכוונו גם לטעמים שנדבקו בחזקה לדפנותיו על ידי הבישול עד שנחשבו כבלועים בו. שכן בעבר, כשלא היו צינורות שהזרימו מים לכל בית, ועוד לא נמצאה הדרך לייצור המוני של סבון שמסיר באופן יעיל את השומנים והלכלוך מהכלים, ופני הכלים היו מחוספסים - בלא הגעלה במים רותחים שמוססו את השומנים שנדבקו לכלים, בדרך כלל נותרו דבוקים לדפנות הכלים שיירים מהמאכלים שהתבשלו בהם (להלן הערה 6). נמצא אם כן שהוראת המצווה להכשיר כלי מתכת כדרך בליעתם, מכוּונת גם לטעמים שנדבקו בדפנותיהם. ואף שגם לאחר ההגעלה, יתכן שעוד נותרו על דפנות הכלי מעט שיירים מהמאכל הקודם, הואיל והכלי הוגעל כמצוות התורה, והגעלה זו הסירה את עיקר הטעמים שדבקו בכלי עד שלא ניתן היה להרגיש בטעמם, הרי הם כמי שבטלו ואין בהם יותר איסור. 1
ב - טעמי האיסור שבכלים אוסרים תבשילים
בנוסף לכך שאסור להשתמש בכלים שבישלו בהם טרף ולא עברו הכשרה כדין, אם בישלו בהם מאכל כשר - המאכל נאסר. משום שטעם התבשיל המתבשל בכלי נדבק ונבלע בדפנותיו, ואם לאחר שבישלו בסיר מאכל טרף יבשלו בו מאכל כשר, טעם הטרף יצא מהדפנות וייבלע במאכל הכשר. ומחשבים את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם האיסור, וכיוון שכמעט תמיד אין בתכולת הסירים פי שישים כנגד עובי דפנותיהם, בכל עת שיבשלו מאכל בסיר שבלע טעם איסור, כל מה שיתבשל בסיר יאסר. וכן הדין לגבי סיר שבישלו בו חלב ואחר כך בישלו בו בשר, כיוון שאין בתבשיל הבשר פי שישים כנגד עובי הדפנות החלביות, תבשיל הבשר נאסר.
ומדוע מחשבים את הדופן כאילו היא מלאה בטעם האיסור? מפני שמדובר בספק שאין אפשרות לפותרו, שלא ניתן לשער כמה טעם נדבק ונבלע בדפנות, וכמה טעם הן פולטות. שיש כלים שבולעים יותר ויש שבולעים פחות. כלי חרס בולעים הרבה, וכלי עץ פחות, וכלי מתכת עוד פחות. גם בין כלי החרס יש הבדלים, שישנם אווריריים שבליעתם מרובה, ויש דחוסים שבליעתם פחותה; חדשים בולעים הרבה, וישנים בולעים מעט. כמו כן יש תבשילים שטעמם מרוכז וחזק, כך שגרם ממנו שקול כעשרה גרם של תבשיל רגיל, עד שלעיתים הטעם היוצא מהכלים חזק כשיעור נפח הדפנות שלהם. וכיוון שמדובר בספק תמידי שאין דרך לקבוע את גבולותיו, ומצב קבוע של ספק הוא מצב שמערער את גבולות האיסור, נפסק להלכה, שכדי לצאת מתחום הספק יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולהחשיב את כל דפנות הסיר כאילו הן מלאות בטעם התבשיל הטרף, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד נפח הדפנות, התבשיל נאסר.
לא זו בלבד אלא שאם אחר כך יבשלו באותו סיר תבשיל נוסף, גם הוא יאסר. כי יש ספק, אולי בבישול הראשון לא נפלט טעם האיסור ואילו בבישול השני נפלט טעם האיסור. וכיוון שאיננו יכולים להעריך כמה נפלט בפעם הראשונה וכמה בפעם השנייה, יש להחמיר עד הקצה האחרון, ולחשב בכל פעם כאילו באותה הפעם נפלט כל הטעם הבלוע בדפנות.
כללי הביטחון שלמדנו נועדו למצב שאין לנו אפשרות לברר את טעמו של התבשיל, שכן ישראל אינו יכול לבדוק את טעמו של התבשיל, שמא יתברר שיש בו טעם איסור ונמצא שאכל מאכל אסור. אבל אם יש שם נוכרי אמין שטעם את התבשיל ואמר שאין מרגישים בו את טעם האיסור, התבשיל כשר. אמנם כיוון שהטעמים חמקמקים, בדרך כלל נוהגים שלא לסמוך על נוכרי, אלא קובעים את הדין על פי כללי הביטחון שלמדנו (להלן לד, ד-ה). 2
ג - בן יומו ואינו בן יומו, מזיד ושוגג
כלי שבישלו בו טרף - אסור בשימוש לעולם, ורק לאחר שיעבור הכשרה מותר להשתמש בו (שו"ע קכב, ב). אמנם מה שלמדנו שטעם הטרף הבלוע בדפנות הכלי אוסר את המתבשל בכלי - הוא בתנאי שהכלי 'בן יומו', כלומר, בתוך עשרים וארבע שעות מעת שבישלו בו טרף. משום שעד אז טעמי הטרף שנבלעו ונדבקו בכלי עוד יכולים לתת טעם טוב בתבשיל ולאוסרו. אבל לאחר שתעבור עליו יממה, הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי נפגמים, ושוב אינם יכולים לאסור את המתבשל בכלי (שו"ע קג, ה). כשיש ספק אם עברה על הסיר יממה, מחשיבים את הסיר כמי שעברה עליו יממה, כפי הכלל: 'סתם כלים אינם בני יומם' (שו"ע קכב, ז).
ואם ידעו שהסיר טרף ולמרות זאת בישלו בו בזדון, למרות שעברה עליו יממה והטעם היוצא ממנו פגום, קנסו חכמים ואסרו את המאכל על המבשל ועל כל מי שבישל עבורם, ורק לאחרים שהתבשיל לא בושל עבורם - מותר לאוכלו.
הרי שדין התבשיל נקבע על פי שתי שאלות. הראשונה: האם הכלי היה 'בן יומו'? אם היה 'בן יומו' התבשיל אסור לכל. אם התבשיל לא היה בן יומו, מגיעה השאלה השנייה: האם הבישול נעשה במזיד? אם במזיד, התבשיל אסור על כל אלה שעבורם התבשל ומותר לאחרים, ואם בשגגה, התבשיל מותר לכל. 3
ד - כלי מתכת וחרס
הכלל שלמדנו, שכדרך שימושם של הכלים כך הכשרתם, נאמר בתורה על כלי מתכות, שנאמר (במדבר לא, כב-כג): "אַךְ אֶת הַזָּהָב וְאֶת הַכָּסֶף אֶת הַנְּחֹשֶׁת אֶת הַבַּרְזֶל אֶת הַבְּדִיל וְאֶת הָעֹפָרֶת. כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם".
אבל את כלי החרס, שהיו זולים ונפוצים בימי קדם, לא ניתן להכשיר בהגעלה או בליבון. מפני שהחרס מלא נַקְבּוּבִיוֹת ובליעתו מרובה, ואין בכוח ההגעלה להוציא ממנו את כל מה שבלע. וכפי שנאמר (ויקרא ו, כא): "וּכְלִי חֶרֶשׂ אֲשֶׁר תְּבֻשַּׁל בּוֹ יִשָּׁבֵר, וְאִם בִּכְלִי נְחֹשֶׁת בֻּשָּׁלָה - וּמֹרַק וְשֻׁטַּף בַּמָּיִם". כלומר, הכלי שמבשלים בו את בשר הקרבן בולע את טעמיו, וכיוון שלאחר סוף זמן אכילת בשר הקרבן, הנותר ממנו אסור באכילה, גם הטעמים הבלועים בכלי נאסרים. והורתה התורה, שאם בישלו את בשר הקרבן בכלי נחושת - יכשירו אותו בהגעלה, אבל אם בישלו אותו בכלי חרס, אין אפשרות להכשירו, כי אינו יוצא מדי דופיו לעולם, וצריך לשוברו כדי שלא יטעו להשתמש בו. מכך למדו חכמים לשאר איסורים, שכל אימת שכלי חרס בלע טעם איסור, אין להכשירו. 4
אמנם כעיקרון ניתן להכשירו בליבון, שכן הליבון שורף את כלי החרס עם הטעם הבלוע בו. אלא שהואיל וכלי החרס עלול להתבקע באש, יש לחשוש שהבא להכשירו בליבון - לא ילבנו כראוי, מפני שיחוס עליו שמא יתבקע, לפיכך אסרו חכמים להכשיר כלי חרס בליבון. אולם אפשר להכשירו על ידי הכנסתו לתוך כבשן אש, ואם ישרוד את האש החזקה ששם ולא יתבקע, הרי הוא ככלי שנוצר מחדש. ואין חשש שלא יתלבן בכבשן כראוי, מפני שהאש שבכבשן בוערת בעוצמה רבה ולא ניתן להחלישה (פסחים ל, ב; תוס' 'התורה'; שו"ע או"ח תנא, א).
ה - כלי זכוכית
מחלוקת התעוררה בתקופת הראשונים לגבי כלי זכוכית. יש אומרים, שהואיל והזכוכית חלקה וקשה, אפילו אם היו בה מאכלים חמים - אינה בולעת את טעמם. ולכן אם השתמשו בכלי זכוכית במאכלים אסורים, די לנקותם היטב כדי להשתמש בהם למאכלים כשרים (ראבי"ה, רא"ש, רשב"א, ר"ן, שו"ע או"ח תנא, כו). מנגד יש אומרים, שהואיל והזכוכית נעשית מחול, כמו כלי חרס, גם אם בפועל כלי הזכוכית אינם בולעים, דינם כדין כלי חרס שאין להם תקנה, שאם הניחו בהם מאכלי טרף רותחים - אין אפשרות להכשירם, ויש לזורקם או ליתנם לגוי (ר' יחיאל, סמ"ג, רבנו פרץ, תה"ד).
ויש שאחזו בדרך האמצע, ולדעתם דין כלי זכוכית כדין כלי מתכות, שאם השתמשו בהם במאכלי טרף רותחים, צריך להכשירם בהגעלה ברותחים (רמב"ם, אור זרוע ושיבולי לקט).
ככלל, יוצאי ספרד נטו לדעת המקילים, ויש שאף נוהגים לאכול באותן צלחות זכוכית מאכלי בשר וחלב חמים, תוך הקפדה לנקותן היטב בין בשר לחלב. מנגד, יוצאי אשכנז נטו לדעת המחמירים, ויש שאף הורו לזרוק כלי זכוכית שטעו והשתמשו בהם ברותחים בטרף או פעם בשר ופעם חלב. אולם כשמתעמקים יותר, מוצאים שרוב ישראל נהגו ללכת בדרך האמצע. שכן מסתבר שמנהג הספרדים להקל בכלי זכוכית היה בעיקר בכלי שני, מפני שכלי הזכוכית בעבר היו עלולים להישבר בבישול על אש. ואף בכלי שני, רבים מיוצאי ספרד נהגו להחמיר ולא השתמשו באותם כלים לבשר ולחלב. מנגד, רוב פוסקי אשכנז שנוטים לחומרה, מסכימים שבדיעבד, אם בישלו בכלי זכוכית טרף, אפשר להכשירו בהגעלה כפי הדעה האמצעית.
הרי שמנהג רוב ישראל ללכת בדרך האמצע, להפריד בין כלי זכוכית בשריים וחלביים, ולהכשיר כלים שטעו ובישלו בהם את המין השני או טרף, כדרך שנוהגים בכלי מתכות. וכך נכון להורות לכל ישראל, וכפי שיבואר להלן (הלכות ז-ט) לגבי כלי מתכות. 5
ו - כלי מתכות בימינו
שאלה התעוררה בימינו לגבי כלי מתכות. ברור שחכמי המשנה והתלמוד, הראשונים והאחרונים, התייחסו לכלי מתכת כבולעים ופולטים טעמים, ואין ספק שכך חשו בפועל. ולכן נפסק שאם מבשלים בסיר מתכת בשר טרף, הסיר בולע טעמי טרף, ואם לפני שיוכשר בהגעלה יבשלו בו תבשיל כשר, למרות שניקו את הסיר היטב, לעיתים יחושו בתבשיל טעם של בשר טרף. לפיכך, אם היה שם גוי אמין שטעם את התבשיל ומצא שאין בו טעם טרף, הכשירו את התבשיל. אבל אם לא היה שם גוי אמין, קבעו שיש להחמיר ולהחשיב את הדפנות כאילו הן מלאות בטעם שכולו נפלט לתבשיל, וכיוון שאין בתבשיל פי שישים כנגד עובי הדפנות, אוסרים את התבשיל (כמבואר בהלכה ב). ובוודאי שחומרה זו התבססה על המציאות שהכירו חכמים, שגם לאחר שמנקים את סיר המתכת היטב, לעיתים ניתן להרגיש בתבשיל את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן.
מנגד, ידוע לאנשים בימינו, שלאחר שמנקים את הסירים כראוי, לא נשאר בהם שמץ מטעמו של התבשיל הקודם, ואין אדם שיצליח לחוש את טעם התבשיל שבישלו בו לפני כן. כך גם התברר ממחקרים שונים, שבליעת כלי מתכת וזכוכית מעטה כל כך (אחד חלקי עשרות אלפים), עד שאין אפשרות לחוש ממנה שום טעם. השאלה מה השתנה בדורות האחרונים?
כפי הנראה הסיבה לשינוי נעוצה במספר פיתוחים טכנולוגיים. ראשית, בעבר לא ניתן היה לצקת את המתכות באופן אחיד (בוואקום), מה שיצר חרירים שדרכם חדרו טעמים לעובי הדופן. ואולי גם המתכות היו פחות טהורות, והסגסוגת שבהן ספחה אליה טעמים. שנית, בעבר פני הכלים היו יותר מחוספסים, וממילא היה קשה יותר להסיר מהם את שאריות התבשיל. שלישית, חלק משמעותי מהטעם שנותר בכלים לאחר הבישול נבע מהשומן שנדבק אליהם, וגם טעמים אלו נחשבו כבלועים בכלי, הואיל ונעשו לאחדים עם הדפנות וטפלים להם. בעקבות פיתוח סבון הכלים לפני פחות ממאה שנה, וחיבור הבתים למים זורמים, ניתן בעזרת מים וסבון עם מטלית-קרצוף להסיר את השומנים והלכלוכים הדבוקים לכלי. 6
ז - ההשלכות למעשה
יש טוענים, שהואיל והתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, לדעת המתירים להשתמש בכלי זכוכית לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד, צריך גם להתיר להשתמש בסירים ובסכו"ם ממתכת לבשרי ולחלבי רותחים על ידי ניקוי בלבד. וכן מותר להשתמש בסיר שבישלו בו בשר טרף אחר שינקו אותו היטב. לא זו בלבד, אלא שיש טוענים, שאף הראשונים שהחמירו בכלי זכוכית, אילו היו יודעים בוודאות שאינם בולעים ופולטים טעמים, היו מסכימים לדעת המתירים, מפני שכל יסוד האיסור בכלים הוא רק מפני הטעם הבלוע בהם. ואם בפועל הטעם אינו נבלע בהם, די לנקותם ואין צורך להכשירם בהגעלה. 7
מנגד, כמעט כל הרבנים סוברים למעשה, שחובה להכשיר כלי שבישלו בו טרף, וכן חובה להכשיר סיר חלבי שבישלו בו בשר או להפך. שהואיל ונהגו בישראל מדורי דורות להכשיר כלי מתכות בהגעלה או בליבון, חובה להמשיך במנהג המקובל. בנוסף לכך, למדנו שחכמים תקנו תקנות רבות כדי לבצר את ההפרדה שבין בשר לחלב וכדי למנוע את האדם ממכשול. לכן אסרו לאכול בשר וחלב יחד גם כשאינם מבושלים, ואף אסרו לאכול חלב אחר בשר, וכן אסרו לאכול בשר על שולחן שיש עליו חלב או להפך, ואף אסרו לאפות פת חלבית או בשרית שמא יטעו לאוכלה עם המין השני (לעיל כה, ג-ה; כו, א-ב). ניתן לומר שמתחייב מתקנות אלו שלא להשתמש באותם הכלים לבשר וחלב, ולא בכלי טרף למאכלים כשרים, ולהקפיד על כל דיני ההכשרה שחלו על כלי מתכת שפלטו טעמים גם בכלי מתכת שאינם פולטים טעמים. שאם לא יקפידו על כך, יש חשש שיבשלו בכלי טרף שאינם נקיים מאכלים כשרים, ויבואו לבשל בכלי בשר שאינם נקיים חלב או להפך ויעברו על איסור בשר בחלב.
לסיכום: דעת רובם המכריע של הרבנים, שגם לאחר שהתברר שכלי מתכת אינם בולעים ופולטים טעמים, חובת הכשרתם נשארה במקומה, הן מצד חשיבות שמירת המסורת, והן מצד היסוד שלמדנו מכל תקנות חכמים, שצריך לבצר את ההפרדה בין בשר וחלב ובין טרף לכשר כדי למנוע מכשול. 8
ח - ביאור חיוב הגעלת כלי מתכות וזכוכית
מעבר למה שלמדנו בסעיף הקודם מכוח המנהג ושמירת ההפרדה, נראה שגם לפי יסודות ההלכה, חובת הכשרת כלי מתכת נותרה במקומה בלא שינוי. שכן למדנו שלדעת רבים, חובת הכשרת הכלים מהתורה היא רק ביממה הראשונה, מפני שאז הטעמים שנבלעו ונדבקו בכלי עדיין משובחים. אבל לאחר יממה טעמים אלו נפגמים, וכבר אין בכוחם לאסור את התבשיל שיתבשל בסיר, ואע"פ כן קבעו חכמים שהואיל ובתחילה היו הטעמים שבכלי משובחים, גם לאחר שנפגמו אסור להשתמש בכלי בלא הכשרה כדרך שימושו (לעיל הלכה ג). כיוצא בזה כיום, גם לאחר שניקו את הכלים היטב עם סבון, חובה להכשירם מדברי חכמים. 9
ולדעת הראשונים והאחרונים הסוברים שגם לאחר יממה חובת ההכשרה מהתורה למרות שהטעמים שבו פגומים, גם כלי שנוקה היטב עם סבון חייב בהכשרה מהתורה. וכפי פשט הפסוק: "כָּל דָּבָר אֲשֶׁר יָבֹא בָאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בָאֵשׁ... וְכֹל אֲשֶׁר לֹא יָבֹא בָּאֵשׁ תַּעֲבִירוּ בַמָּיִם". כלומר כל סיר שבישלו בו טרף אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בהגעלה, וכל שהשתמשו בו באש, אסור בשימוש כל זמן שלא הכשירוהו בליבון. וכן עולה משיטת הראשונים הרבים שסוברים 'טעם כעיקר מדרבנן' (כמבואר בהערה). 10
ט - הלכה למעשה בכלי מתכת וזכוכית
היוצא מכל מה שלמדנו שגם לאחר שמנקים כלי מתכת עם סבון, חובת הכשרת כלים שבישלו בהם טרף נותרה במקומה. וכן חובה להכשיר כלי בשרי שבישלו בו חלב או להפך. וכדין כלי מתכת דין כלי זכוכית (לעיל הלכה ה).
אמנם כאשר נחלקו הפוסקים, האם צריך לחשוש לטעם שנפלט מהכלים, כל זמן שידוע לנו שניקו את כלי המתכת או הזכוכית היטב עם סבון, יש להורות כדעת המקילים. כך בדין נ"ט בר נ"ט וכך בדין חריף, כמבואר להלן (הלכות יא-יב). שכן צריך לומר שכל מה שנחלקו הפוסקים הוא על כלי חרס שסופגים טעמים או כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו היטב עם סבון, אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו היטב עם סבון, יסכימו הכל שהלכה כדעת המקילים, הואיל ואנו יודעים שהם לא פולטים טעמים. 11
י - דין שאר הכלים
כל שאר הכלים שאינם ממתכת או מזכוכית, עלולים לבלוע ולפלוט טעמים, ולכן כל הדינים התלויים בפליטת טעמים מהכלים, חלים עליהם, וכל המחלוקות התלויות בפליטת טעמים, כדוגמת נ"ט בר נ"ט וחריף, חלות עליהם. כך הוא דין כלי עץ, עצם, עור, חרס ופלסטיק. גם מחבת טפלון שמורכבת ממתכת ומפלסטיק בכלל הכלים שבולעים ופולטים טעמים.
דין כלי אמייל כדין כלי מתכות, ואף ששכבת האמייל עשויה מחול, בפועל היא קשה ואטומה כזכוכית. 12
מיוחדים הם כלי חרס, שהואיל והם מלאים נַקְבּוּבִיוֹת ובולעים טעמים רבים, ההגעלה והליבון אינם יכולים להוציא מהם את כל הטעם שבלעו, ולכן אם נטרפו אין דרך להכשירם. וכן דין כלי חימר וקרמיקה שהרכבם דומה לחרס (לעיל הלכה ד).
נמצא שדין כלים שבישלו בהם טרף מתחלק לשלושה סוגי כלים: א) כלי מתכת וזכוכית - הטעמים נדבקים לדפנותיהם אבל אינם נבלעים בתוככי המתכת והזכוכית, ולכן אף שהם צריכים הכשרה ככל הכלים, בכל הדינים התלויים בפליטת טעם יש להורות כדעת המקילים. ב) כלי עצם, עץ, עור ופלסטיק רגיל - בולעים ופולטים טעמים, ובנוסף לכך שהם צריכים הכשרה, כל הדינים התלויים בפליטת טעם חלים עליהם. ג) כלי חרס למיניהם - בולעים ופולטים טעמים כמו הכלים בסעיף הקודם, וחומרה נוספת יש בהם, שאם נטרפו אין אפשרות להכשירם (הלכה ד).
כלי פורצלן (חרסינה), לכתחילה אין להכשיר כדין כלי חרס. ובשעת הצורך, אם הציפוי שלו חלק ואטום ובלא סדקים, ניתן להכשיר בהגעלה ככלי זכוכית (פנה"ל פסח יא, יג, 11). 13
יא - שימוש בכלי בשר לפרווה - נ"ט בר נ"ט
יש אומרים שמותר מלכתחילה לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי כדי לאוכלו עם חלב ולהיפך (מנהג מקצת מיוצאי ספרד). ויש אומרים שאם הכלי הבשרי בן יומו אסור, ואם אינו בן יומו מותר (מנהג רוב יוצאי ספרד). ויש אומרים שגם בכלי בשרי שאינו בן יומו אין לבשל מאכל פרווה כדי לאוכלו עם חלב, ורק אם כבר בישלו ויש בכך צורך, מותר לערבו עם חלב. אבל אם התבשל בכלי בשרי בן יומו, גם בשעת הצורך אסור לערבו, ואם בטעות התערב בחלב, מותר לאוכלו (מנהג יוצאי אשכנז).
חילוקי מנהגים אלו נאמרו לגבי כל הכלים, אולם נראה שכיום הם קיימים לגבי כלי חרס ועץ שבולעים טעמים אל תוכם, וכן לגבי כלי מתכת וזכוכית שלא נוקו כפי שמקובל בימינו. אבל בכלי מתכת וזכוכית שנוקו עם סבון כמקובל בימינו, כיוון שידוע שאינם פולטים שום טעם, מסתבר שגם המחמירים יסכימו לדעת המקילים, ולכן בני כל העדות יכולים לנהוג כדעת המקילים, לבשל מאכל פרווה בכלי בשרי נקי כדי לאוכלו עם חלב, וכן להפך. אמנם למדנו (לעיל כה, ח), שככלל יש לשמור על ההפרדה בין מערכות הכלים הבשריים והחלביים, וכאשר מתכוונים לאכול מאכלי פרווה עם בשר נכון לבשלם בסיר בשרי, וכאשר מתכוונים לאוכלם עם חלב נכון לבשלם בסיר חלבי. אולם בשעת הצורך, ואפילו לצורך קל, מותר לבשל תבשיל פרווה בכלי בשרי נקי בן יומו, ממתכת או מזכוכית, כדי לאוכלו עם חלבי או להפך. 14
יב - מאכל חריף פרווה בבישול וחיתוך בכלי בשרי
מאכל חריף הוא מאכל שאין רגילים לאוכלו לבדו מחמת רוב חריפותו, כדוגמת שום, בצל ופלפל חריף. נחלקו הראשונים בדין מאכל חריף פרווה שבושל בכלי בשרי או חלבי. יש אומרים שהחריפות מעצימה את הטעמים שבכלי, ועל ידי כך המאכל החריף סופג את טעם הבשר ונעשה בשרי. וכן לגבי סכין בשרית שחתכו בה מאכל חריף, כיוון שהיא נדחקת בכוח לתוך המאכל, מכוח חריפות המאכל היא מבליעה את טעם הבשר במאכל שנעשה בשרי. ויש אומרים שרק כאשר לא ניקו את הכלים היטב, יש בדיני חריף חומרה יתירה, אבל אם ניקו אותם כראוי, דינם כדין מאכל שאינו חריף, שאינו בולע טעם בשר בעת בישולו בסיר בשרי או בעת שחותכים אותו בסכין בשרית.
למעשה, כאשר ניקו את כלי המתכת והזכוכית כראוי עם סבון, כיוון שידוע לנו שאינם פולטים שום טעם, יש להורות כדעת המקילים, שאף אם בישלו מאכל חריף בכלי בשרי או חלבי נקי, או חתכו מאכל חריף בסכין בשרית או חלבית נקייה - המאכל החריף נותר פרווה ומותר לאוכלו עם המין השני. 15
יג - קרש חיתוך
קרש חיתוך מעץ או מפלסטיק עלול לספוג טעמים, מפני שהחומר שלו סופח טעמים, וגם מפני שהחיתוך יוצר בו חתכים שהטעמים נבלעים בהם. לפיכך, יש לייחד קרש חיתוך למאכלים בשריים וקרש חיתוך למאכלים חלביים. והרוצה לחתוך מאכלים לשני המינים, צריך לייחד קרש חיתוך למאכלי פרווה. אמנם בדיעבד אם חתכו ירקות על קרש חיתוך בשרי שניקו אותו היטב, ועירבו אותם בתבשיל חלבי, התבשיל כשר.
כאשר חותכים על קרש החיתוך מאכלים חריפים כבצל ושום, מפני חריפותם בעת שהם נדחקים אל המגש הם עלולים לספוג יותר טעמים, עד שיש סוברים שאם המגש בשרי הם נעשים בשריים ואם חלבי נעשים חלביים (חכ"א נו, ב). לכתחילה יש לחוש לדעתם, ואם חתכו בצל על קרש חיתוך חלבי נקי, ובטעות עירבו אותו בתבשיל בשרי שלא היה בו פי שישים כנגד הבצל, יש לאסור את התבשיל הבשרי באכילה, שמא דרך הבצל נכנס בו טעם חלב. ובשעת הדחק, כל זמן שמסתבר שאין אפשרות להרגיש בתבשיל הבשרי את טעם החלב, אפשר להכשיר את התבשיל.
מגש חיתוך מזכוכית או ממתכת אינו בולע ופולט טעמים, ולכן אפילו אם הוא בשרי או חלבי, אם נוקה כראוי, אפשר להשתמש בו לחיתוך מאכלי פרווה ואפילו הם חריפים עבור המין השני. 16
יד - כף ודופן
אסור לערבב תבשיל בשרי בכף מתכת חלבית, וכן אסור לערבב תבשיל חלבי בכף מתכת בשרית. טעה ועירב, אם הכף היתה נקייה, התבשיל כשר הואיל והכף אינה פולטת טעמים, אולם הכף צריכה הכשרה בהגעלה, הואיל והשתמש בה פעם בחלב רותח ופעם בבשר רותח. (בהערה מבואר הדין כשהכף היתה מעץ או ממתכת לא נקייה). 17
אסור לערב בכף חלבית תבשיל פרווה שמבושל בסיר בשרי, וכן אסור לערב בכף בשרית תבשיל פרווה שמבושל בסיר חלבי. אבל אם טעה ועירב, התבשיל כשר והכף אינה צריכה הכשרה. 18
סיר מתכת שמבשלים בו בשר ונפל חלב על דפנותיו מבחוץ, התבשיל הבשרי כשר, והסיר צריך הכשרה בהגעלה. 19
נשפך רוטב טרף רותח על סיר מתכת או זכוכית כשר קר, אין צורך להכשיר את כולו בהגעלה, אלא די להכשירו על ידי עירוי של מים רותחים על המקום שעליו נשפך הרוטב הטרף. וכן אם נשפך חלב רותח על סיר מתכת או זכוכית בשרי קר, יש להכשירו על ידי עירוי של מים רותחים על המקום שעליו נשפך החלב.
איך עושים קידוש?
מהדורות החדשות במצרים שדיברו על ישראל
הקדוש ברוך הוא חפץ לגואלנו
האם מותר לפנות למקובלים?
למה משווים את העצים לצדיקים?
מה עושים בעשרה בטבת שחל בשישי?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
מי צריך את הערבה?
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
איך התפילה מקשרת אותנו לקב"ה?
הלכות קבלת שבת מוקדמת
הפסקת הריון
הרב אליעזר מלמד | אב ה'תשס"א
ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה
לפרשת קדושים
הרב דוד דב לבנון | פרשת קדושים תשס"ב
ואהבת לרעך כמוך - כלל גדול בתורה
לפרשת קדושים
הרב דוד דב לבנון | פרשת קדושים תשס"ב
תפילת הדרך - עדות המזרח
הסידור המהיר | תשרי תשע"ז
מידת הענוה חלק א'
פרק כ"ב
הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | ו' אייר תשפ"ה
הדרך לגילוי עצמי ?
פרק ו' פסקאות י"ב - י"ג
הרב משה בר ציון | ד' אייר תשפ"ה
שבועות דף ו'
הרב אלי סטפנסקי | ט' אייר תשפ"ה
