- מדורים
- קול צופיך - הרב שמואל אליהו
- הלכה מחשבה ומוסר
- נושאים שונים
לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת
הרב מרדכי אליהו זצ"ל
760
הפרת הברית מביאה גלות
דבר מיוחד נוסף יש בפרשת "בחוקתי" והוא הברית שנזכרת בהקשר לכל הגלות והגאולה המוזכרים בהרחבה בפרשה זו. ביחס לטובה כתוב: "וּפָנִיתִי אֲלֵיכֶם וְהִפְרֵיתִי אֶתְכֶם וְהִרְבֵּיתִי אֶתְכֶם וַהֲקִימֹתִי אֶת בְּרִיתִי אִתְּכֶם" (כה ט). כל הטובה היא הקמת הברית שאלוקים כרת עם האבות. כשם שנאמר: "לֹא בְצִדְקָתְךָ וּבְישֶׁר לְבָבְךָ אַתָּה בָא לָרֶשֶׁת אֶת אַרְצָם כִּי בְּרִשְׁעַת הַגּוֹיִם הָאֵלֶּה ה' אֱלֹקֶיךָ מוֹרִישָׁם מִפָּנֶיךָ וּלְמַעַן הָקִים אֶת הַדָּבָר אֲשֶׁר נִשְׁבַּע ה' לַאֲבֹתֶיךָ לְאַבְרָהָם לְיִצְחָק וּלְיַעֲקֹב" (דברים ט ה).
גם בקללה מוזכר שהיא מגיעה לישראל בגלל שהפרו את הברית עם אלוקים: "וְאִם בְּחֻקֹּתַי תִּמְאָסוּ וְאִם אֶת מִשְׁפָּטַי תִּגְעַל נַפְשְׁכֶם לְבִלְתִּי עֲשׂוֹת אֶת כָּל מִצְוֹתַי לְהַפְרְכֶם אֶת בְּרִיתִי" (ויקרא כו טו). כך גם נאמר בעונש, כי הגלות והצרות שמתלוות אליה באים בגלל הפרת הברית: "וְהֵבֵאתִי עֲלֵיכֶם חֶרֶב נֹקֶמֶת נְקַם בְּרִית" וכו'.
קיום עם ישראל בגלות – חלק מהברית
גם הקיום של עם ישראל בגלות במשך אלפיים שנה הוא חלק מהברית. כל זה הוא בגלל שמטרת הגלות אינה לכלות את העם אלא להחזירו למוטב. "וְאַף גַּם זֹאת בִּהְיוֹתָם בְּאֶרֶץ אֹיְבֵיהֶם לֹא מְאַסְתִּים וְלֹא גְעַלְתִּים לְכַלֹּתָם לְהָפֵר בְּרִיתִי אִתָּם כִּי אֲנִי ה' אֱלֹקֵיהֶם". הרי למדת שכילוי עם ישראל הוא הפרת הברית של אלוקים עם האבות.
קול צופיך - הרב שמואל אליהו (658)
הרב שמואל אליהו
131 - קיבוץ גלויות – שמחת כל העולמות
132 - בְּרִית עוֹלָם
133 - מהלכות ליל הסדר
טען עוד
היציאה מהגלות בסופו של התהליך גם היא מתרחשת בגלל הברית שאלוקים כרת עם האבות. כך אומר משה רבנו על החזרה מהגלות: "וְזָכַרְתִּי אֶת בְּרִיתִי יַעֲקוֹב וְאַף אֶת בְּרִיתִי יִצְחָק וְאַף אֶת בְּרִיתִי אַבְרָהָם אֶזְכֹּר וְהָאָרֶץ אֶזְכֹּר" (ויקרא כו מב). ממשיך משה ואומר: "וְזָכַרְתִּי לָהֶם בְּרִית רִאשֹׁנִים אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם לְעֵינֵי הַגּוֹיִם לִהְיוֹת לָהֶם לֵאלֹקִים אֲנִי ה'".
אולי זאת הסיבה שהתורה מדגישה כמה פעמים בפרשות אלו את עניין הר סיני. כל זאת בגלל שבהר סיני נכרתה הברית בין ישראל לאלוקים. אותה ברית שאלוקים כרת את אברהם ושבועתו ליצחק ויעמידה ליעקב לחוק. הברית הזאת הוקמה לעם ישראל לברית עולם במעמד הר סיני. משה מזה עליהם את דם הברית ונותן להם את לוחות הברית וספר הברית ושם אותם בארון הברית. "וַיִּקַּח סֵפֶר הַבְּרִית וַיִּקְרָא בְּאָזְנֵי הָעָם וַיֹּאמְרוּ כֹּל אֲשֶׁר דִּבֶּר ה' נַעֲשֶׂה וְנִשְׁמָע" (שמות כד ז). זאת הברית שבגללה כל הגלות ובגללה כל קיום בגלות ובגללה אנחנו חוזרים כעת לארץ וחוזרים לכל הטובה שמוזכרת בתחילת פרשת "בחוקתי".
לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד
פרשת "בהר" עוסקת בדיני עבדים עבריים הנמכרים ליהודים או לנוכרים. לכאורה נראה כאילו הלכות אלו לא שייכות לזמננו. אבל באמת הן שייכות מאוד, כפי שיובהר לקמן.
עד שרוך נעל
הפסוק אומר: "וְכִי יָמוּךְ אָחִיךָ עִמָּךְ וְנִמְכַּר לָךְ לֹא תַעֲבֹד בּוֹ עֲבֹדַת עָבֶד" (ויקרא כה לט). מסביר הרמב"ם שלא מדובר בעבודות שיש בהן קושי רב מאוד. להפך, הדוגמאות של האיסור הן עבודות קלות שבקלות, אלא שהאיסור הוא בגלל שיש בהן ביזוי.
וכך אומר הרמב"ם: "כל עבד עברי אסור לישראל שקנהו להעבידו בדברים בוזים שהם מיוחדים לעשות העבדים, כגון שיוליך אחריו כליו לבית המרחץ או יחלוץ לו מנעליו שנאמר 'לא תעבוד בו עבודת עבד' אינו נוהג בו אלא כשכיר שנאמר 'כשכיר כתושב יהיה עמך'. אמנם מותר לאדם לומר לעבדו שיספר שערו ויכבס כסותו ויאפה עיסתו, אבל לא יעשה אותו בלן לרבים או ספר לרבים או נחתום לרבים אלא אם כן זו הייתה אומנתו גם קודם לכן" (עבדים א ז).
זהירות בעבד, שנפשו שפלה
התורה מצווה ואומרת: "כְּשָׂכִיר כְּתוֹשָׁב יִהְיֶה עִמָּךְ". תתנהג עם העבד כשם שאתה מתנהג עם שכיר או עם תושב. מדברי התורה משמע שלשכיר ולתושב צריך להתנהג בכבוד ולא לתת להם עבודות שגורמות לביזיון. אמנם הרמב"ם מביא בשם חכמינו שיש הבדל בין נפש של עבד לנפש של בן-חורין העובד כשכיר: "במה דברים אמורים? בעבד עברי מפני שנפשו שפלה במכירה, אבל ישראל שלא נמכר – מותר להשתמש בו כעבד שהרי אינו עושה מלאכה זו אלא ברצונו ומדעת עצמו".
הרמב"ם פוסק שמותר למעביד לתת לשכיר בן-חורין לעבוד עבודה בזויה בגלל שתי סיבות. א] נפשו של השכיר לא פגיעה וכואבת כמו נפש של עבד שנמכר. ב] שכיר לא משועבד לבעל הבית ויכול לצאת מהעבודה בכל רגע.
זהירות בכאב הנפשות
ואולם אם יש בן-חורין שנפשו פגועה – גם הוא צריך זהירות מרובה. כך מצווה התורה על נפש של גר "וְגֵר לֹא תִלְחָץ וְאַתֶּם יְדַעְתֶּם אֶת נֶפֶשׁ הַגֵּר כִּי גֵרִים הֱיִיתֶם בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם" (שמות כג ט). חכמינו שואלים: וכי מותר ללחוץ אדם שאנו גר? בוודאי שאסור. אלא שהתורה ציוותה על גר כיוון שנפשו שפלה ביותר (וראה עוד רמב"ם הלכות עבדים פרק ח יא).
כך הוא האיסור לענות אלמנה ויתום: "כָּל אַלְמָנָה וְיָתוֹם לֹא תְעַנּוּן". וכי מותר לענות כל יהודי אחר? ממשיך הקב"ה ואומר: "אִם עַנֵּה תְעַנֶּה אֹתוֹ כִּי אִם צָעֹק יִצְעַק אֵלַי שָׁמֹעַ אֶשְׁמַע צַעֲקָתוֹ: וְחָרָה אַפִּי וְהָרַגְתִּי אֶתְכֶם בֶּחָרֶב וְהָיוּ נְשֵׁיכֶם אַלְמָנוֹת וּבְנֵיכֶם יְתֹמִים". וכי אם מענים אדם שאינו יתום לא נענשים על כך?
רש"י אומר: "הוא הדין לכל אדם אלא שדבר הכתוב בהווה לפי שהם תשושי כח ודבר מצוי לענותם". הרמב"ן מסביר שיש בהם איסור מיוחד אפילו אם מדובר באנשים עשירים: "אלמנה, אפילו עשירה בעלת נכסים, כי דמעתה מצויה ונפשה שפלה".
כבוד העובד וחירותו
לנהוג בעובד מנהג אחווה
הגמרא במסכת קידושין (כ ע"א) דורשת את הפסוק שנאמר בעבד עברי "כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ". מה המשמעות ההלכתית של הטוב הזה? "תָּנוּ רַבָּנָן, 'כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ' – עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר. אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן, וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ. אַתָּה יָשֵׁן עַל גַּבֵּי מוֹכִין, וְהוּא יָשֵׁן עַל גַּבֵּי הַתֶּבֶן. מִכָּאן אָמְרוּ חֲכָמִים, הַקּוֹנֶה עֶבֶד עִבְרִי – כְּקוֹנֶה אָדוֹן לְעַצְמוֹ".
הלכה זאת נפסקה להלכה ברמב"ם (עבדים א ט) וסיים בה "וחייב לנהוג בו מנהג אחוה" שנאמר "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ". לא רק איסור עבודת פרך למדו מכאן, אלא שצריך לנהוג בו כאחיך. "ואע"פ כן צריך העבד לנהוג בעצמו מנהג עבדות באותן העבודות שהוא עושה לו". שלא ינצל את טוב לבו של בעל הבית להתבטל ולנצל את האחווה שנוהג כלפיו האדון.
גילוי אליהו לבעל הרגישות
יש אומרים שכל הדין של אחווה כלפי העובד קיים רק בעבד שנפשו שפלה. אבל בעובד אחר אין חיוב לתת לו כמו לאח. אמנם בגמרא במסכת כתובות (סא ע"א) משמע שהדין הזה קיים גם לגבי עובדים רגילים ולא רק לגבי עבדים. גם להם יש נשמה, וכשהם רואים אוכל טוב מתעורר בהם הרעב והם מצטערים מאוד.
הגמרא מספרת על שני אחים חכמים – "אֲבוּהָּ בַּר אִיהִי וּמִנְיָמִין בַּר אִיהִי, חַד - סָפִי מִכָּל מִינָא וּמִינָא, וְחַד - סָפִי מֵחַד מִינָא. מַר - מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ, וּמַר - לָא מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ" – שהיו שווים זה לזה בחכמה, ונהגו לתת למשרתים שלהם לאכול מהאוכל שהיו מגישים לאורחים. אלא שאחד היה מקפיד לתת למשרת מכל מין ומין, והאחר היה נותן לו ממין אחד כדי שישבע. הגמרא מספרת שזה שהיה מקפיד לתת מכל מין ומין היה זוכה לגילוי אליהו, ואילו אחיו לא זכה לכך.
"הַנְהוּ תְּרֵי חֲסִידֵי, וְאַמְרֵי לָהּ, רַב מָרִי וְרַב פִּינְחָס בְּנֵי רַב חִסְדָּא. מַר - קָדִים סָפִי, וּמַר - מְאַחֵר סָפִי. דְּקָדִים סָפִי - אֵלִיָּהוּ מִשְׁתָּעִי בַהֲדֵיהּ. דִּמְאַחֵר סָפִי - לָא מִשְׁתָּעִי אֵלִיָּהוּ בַּהֲדֵיהּ". תרגום: היו שני חסידים, ויש אומרים רב מרי ורב פנחס, בניו של רב חסדא. אחד היה נותן למשרתו לאכול לפני שהיה מגיש לכולם את האוכל, ואחד היה נותן לו אחרי שהיה מגיש לכולם. שני המשרתים היו מקבלים אותו אוכל, אבל אחד מהם היה מקבל את האוכל אחרי שיצאה נפשו והגיש לכולם. הריח את האוכל ולא אכל. וחברו הגיש את האוכל והריח את ריחו כשהוא שבע. אליהו הנביא היה מתגלה רק לאותו אח שהתחשב במשרת והיה רגיש לכאבו.
חסידות עם ריח טוב
מרן בית יוסף ב"שולחן ערוך" (סימן קסט סעיף א) הביא את הסיפור הזה להלכה. "כל דבר שמביאין לפני האדם שיש לו ריח והאדם תאב לו, צריך ליתן ממנו לשמש מיד; ומדת חסידות הוא ליתן לו מיד מכל מין ומין". לתת למשרת מכל מין ומין זו חסידות. אבל לתת לו ממין אחד זו חובה. וניתן להבין מה"שולחן ערוך" שלעבד צריך לתת אפילו ממאכל שאין לו ריח והאדם תאב לו, ואילו לכל אדם צריך לתת רק ממאכל שריחו נודף.
ה"מגן אברהם" (סימן קסט) מביא את דברי השל"ה שמליץ על מה שאיננו נוהגים היום לתת לעובדים מכל מין ומין, ואומר שכל הדין של "וּבְאַחֵיכֶם בְּנֵי יִשְׂרָאֵל אִישׁ בְּאָחִיו לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ" נאמר רק בעבדים שנפשם שפלה. אבל בבני-חורין אין צריך להיזהר כל כך. "ומהאי טעמא אין אנו נוהגין ליתן לשמש מכל מין ומין. גם אנו מניחים לעבדים להוליך כלינו אחרינו לבית המרחץ ולנעול מנעלינו דהוי כאלו התנו על כך". כיוון שבספרי למד שהדין הזה נאמר רק לגבי עבדים.
אמנם לשון ה"שולחן ערוך" אינה כך. וגם ה"מגן אברהם" אומר שלא מועיל תנאי באוכל שמביא תיאבון, כיוון שבסופו של דבר העובד מצטער (ראה ביאור הלכה סימן קסט ד"ה לשמש – ואפילו).
זהירות בכבוד פועלים
הגמרא במסכת בבא מציעא (מט ע"א) מביאה מעשה "דִּתְנָן, מַעֲשֶׂה בְרַבִּי יוֹחָנָן בֶּן מַתְיָא שֶׁאָמַר לִבְנוֹ, צֵא וּשְׂכֹר לָנוּ פוֹעֲלִים, הָלַךְ וּפָסַק לָהֶם מְזוֹנוֹת" – הבטיח להם שהאוכל על חשבונו – "וּכְשֶׁבָּא אֵצֶל אָבִיו, אָמַר לוֹ, בְּנִי, אֲפִלּוּ אַתָּה עוֹשֶׂה לָהֶם כִּסְעֻדַּת שְׁלֹמֹה בְשַׁעְתּוֹ - לֹא יָצָאתָ יְדֵי חוֹבָתְךָ עִמָּהֶם, שֶׁהֵם בְּנֵי אַבְרָהָם יִצְחָק וְיַעֲקֹב, אֶלָּא עַד שֶׁלֹּא יַתְחִילוּ בַמְּלָאכָה, צֵא וֶאֱמֹר לָהֶם, עַל מְנָת שֶׁאֵין לָכֶם עָלַי אֶלָּא פַת וְקִטְנִית בִּלְבָד". עד כמה גדולה הזהירות בכבודם של פועלים.
לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ
כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים
איסור עבודת פרך בעבד עברי נאמר פעמיים בפרשה זו על ישראל, ופעם נוספת על נוכרי שעובד אצל ישראל. איסור זה מזכיר לנו את העבודה שבני ישראל עבדו במצרים: "וַיַּעֲבִדוּ מִצְרַיִם אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל בְּפָרֶךְ: וַיְמָרְרוּ אֶת חַיֵּיהֶם בַּעֲבֹדָה קָשָׁה בְּחֹמֶר וּבִלְבֵנִים וּבְכָל עֲבֹדָה בַּשָּׂדֶה אֵת כָּל עֲבֹדָתָם אֲשֶׁר עָבְדוּ בָהֶם בְּפָרֶךְ" (שמות א יג).
האמת היא שהתורה משתמשת במילים אלו בכוונה ובעצמה אומרת. "כי עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם לֹא יִמָּכְרוּ מִמְכֶּרֶת עָבֶד: לֹא תִרְדֶּה בוֹ בְּפָרֶךְ וְיָרֵאתָ מֵאֱלֹקֶיךָ", וכן חוזרת על כך בהמשך "לֹא יִרְדֶּנּוּ בְּפֶרֶךְ לְעֵינֶיךָ: כִּי לִי בְנֵי יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר הוֹצֵאתִי אוֹתָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי ה' אֱלֹקֵיכֶם".
עבודה בפה-רך
פשט המילים "עבודת פרך" הוא "בשברון גוף ומתנים וחזקה" (רש"י סוטה יא ע"ב). "רבי אלעזר אמר בפה רך". מסביר המדרש (רבה במדבר טו כ): כך היה עושה פרעה "נטל סל ומגריפה. מי היה רואה את פרעה נוטל סל ומגריפה ועושה בלבנים ולא היה עושה? מיד הלכו כל ישראל בזריזות ועשו עמו בכל כחן, לפי שהיו בעלי כח וגבורים. כיון שחשכה העמיד עליהם נוגשים ואמר להם חשבו את הלבנים. מיד עמדו ומנו אותם ואמר להם כזה אתם מעמידים בכל יום ויום".
מהי אפוא עבודת הפרך? אפשר לומר שהרמאות ואפשר לומר שהמכסה הקבועה בלי התחשבות במצבו של העובד היא עבודת הפרך. לפי דברי חז"ל משמע שהכאב הנפשי הוא העיקר. "אמר רבי שמואל בר נחמני אמר רבי יונתן שהיו מחליפין מלאכת אנשים לנשים ומלאכת נשים לאנשים". זו לא מלאכה קשה יותר או קלה יותר. זו מלאכה שאינה מתאימה.
ב"הגהות מיימוניות" בהלכות עבדים (פרק א הלכה ו) הביא את דברי ה"תורת כהנים" שהרחיב ואמר "שהיו מחליפין עבודת אנשים לנשים ועבודת נשים לאנשים, עבודת יום ללילה ועבודת לילה ליום". כן הוא בתלמוד ירושלמי (קדושין יא ע"א) שאסור לתת לעבד לעבוד מספר שעות גדול ביום ובלילה. זה גם נקרא עבודת פרך.
עבודה שאינה לצורך
רש"י בפרשתנו הביא את המדרש על המילים "לא תרדה בו בפרך" – "מלאכה שלא לצורך, כדי לענותו. אל תאמר לו החם לי את הכוס הזה, והוא אינו צריך, עדור תחת הגפן עד שאבוא. שמא תאמר אין מכיר בדבר אם לצורך אם לאו, ואומר אני לו שהוא לצורך, הרי הדבר הזה מסור ללב, לכך נאמר 'ויראת'".
מקור דבריו הוא במדרש שם מובאות עוד דוגמאות "לא תרדה בו בפרך לא תאמר לו החם את הכוס הזה ואינו צריך, הצנן הכוס הזה ואין צריך, עדור תחת הגפן הזה עד שאבוא, שמא תאמר לצורך עצמי אני עושה הרי הדבר מסור ללב שנאמר בו ויראת מאלקיך" (ילקוט שמעוני ויקרא - פרק כה - רמז תרסז).
עבודה שאין לה קצבה
מי ששם לב רואה שרש"י הביא עבודה שאין לה קצבה כעבודת פרך, ואילו המדרש לא מביא אותה. הרמב"ם כתב כרש"י שכל עבודה שאין לה קצבה היא עבודת פרך: "כל עבד עברי אסור לעבוד בו בפרך. ואיזו היא עבודת פרך, זו עבודה שאין לה קצבה ועבודה שאינו צריך לה אלא תהיה מחשבתו להעבידו בלבד שלא יבטל. מכאן אמרו חכמים שלא יאמר לו עדור תחת הגפנים עד שאבא, שהרי לא נתן לו קצבה, אלא יאמר לו עדור עד שעה פלונית או עד מקום פלוני. וכן לא יאמר לו חפור מקום זה והוא אינו צריך לו, ואפילו להחם לו כוס של חמין או להצן ואינו צריך לו אסור, ועובר עליו בלא תעשה שנאמר 'לא תרדה בו בפרך', הא אינו עושה לו אלא דבר קצוב שהוא צריך לו" (פ"א מהלכות עבדים הל' ו').
ובספר המצוות לרמב"ם (מצות לא תעשה רנט) הסביר שמה שחכמינו אמרו הן רק דוגמאות "ואמנם הביאו משל מן היותר קלה שבמלאכות והיותר נקלה מהם, ועם כל זה אינה מותרת אלא בעת הצורך".
הראב"ד חולק על הרמב"ם ושואל: איזה עינוי יש בעבודה שאין לה קצבה? לדעתו הבעיה היא שמא הבעלים ישכח את העובד והוא ימשיך לעבוד עד כלות כוחו. לדעתו אין איסור בעבודה שאין לה קצבה בכמות או בזמן העבודה.
אמנם ה"כסף משנה" ענה ואמר כי עבודה שאין לה קצבה היא צער נפשי, שהעבד לא יודע מתי יהיה סיום העבודה שלו. "שהטעם מפני שלא נתן קצבה כדברי רבינו שטעם הצער בלא נתן לו קצבה מפני שהוא מצטער בכל שעה וכו' ואם נתן לו מלאכה שאין לו קצבה כדי לצערו - הדבר מסור לה' שיודע אם נתכוון לצערו".
פועל בפרך
ראינו לעיל שמותר לבן-חורין לעבוד בעבודות בזויות, כיוון שיש לו בחירה לא לעבוד וגם נפשו אינה פגועה כמו נפשו של עבד. לעומת זאת ראינו בעניין "טוב לו עמך" שגם עם פועל רגיל צריך להיזהר שיהיה לו טוב, כמו פשט הפסוק. האם לגבי עבודת פרך האיסור הוא רק בעבד או בכל פועל?
הגמרא במסכת בבא מציעא (עג ע"ב) מביאה מעשה על רב סעורם, אחיו של רבא, שהיה איש תקיף ומעניש אנשים שפשעו בהסעות של "ריקשה", כמו שנוהגים היום בסין, שאדם רותם את עצמו לריקשה ומסיע אנשים אחרים. הגמרא רואה בעבודה זו עבודת פרך ושואלת איך התיר רבא לאחיו לעשות עבודה שכזו. משמע שלדעת הגמרא האיסור הוא בכל פועל.
הגמרא לא תירצה שמדובר באנשים שאינם עבדים, משמע שגם מי שאינו עבד אסור להעבידו בפרך. בילקוט שמעוני (ויקרא כה תרסז) משמע שהאיסור הוא על עבד ולא על בן-חורין. אבל בגמרא שלנו החילוק נראה שהוא בין מי שנוהג כשורה למי שאינו נוהג כשורה. כן נפסק ב"שולחן ערוך" (יורה דעה רסז טו) "אנשים שאינם נוהגים כשורה, מותר לרדותן בחזקה ולהשתעבד בהם".
בתוספות (סוטה ג ע"ב) שאל איך התירו לעבוד בפרך באנשים שצריכים עונש. הרי התורה אסרה עבודת פרך בכל אדם? ותירצו שזה "קנס חכמים" כדי להעמיד את החברה על תִלה (ועיין בחידושי רבי עקיבא איגר בסוטה שם שהקשה איך תקנו חז"ל לעבור על לאו דלא תרדה בקום ועשה).
לא תרדה בנהג מונית
מרן הרב אליהו זצוק"ל פסק על-פי זה שאיסור "עבודת פרך" שייך בכל פועל. ועל כן כתב שפקיד העובד במשרד ומקבל משכורת חודשית, והוא סיים באמצע היום את העבודה שהוטלה עליו, אסור לבעל הבית להטיל עליו משימות שונות שאינן קשורות לתחום עבודתו, כגון להרים משאות ממקום למקום וכדומה.
כמו כן אסור לבקש מנהג מונית שיסיע למקום מסוים בלי לציין את המקום המדויק, ולומר לו: סע ואני אגיד לך בהמשך, או לומר לו: תסיע אותי לתל-אביב, שם אני צריך להגיע לכמה מקומות, ואינו מציין לאלו מקומות כוונתו. כי בדבר הזה הוא מצערו באי ידיעת זמן הנסיעה.
לכבד עבד כנעני
הגמרא (ירושלמי בבא קמא לה ע"ב) מספרת על ר' יוחנן שהיה אוכל ונותן אוכל גם לעבדו הכנעני. היה שותה יין והיה נותן יין גם לעבדו הכנעני. הסביר רבי יוחנן את דבריו שנוהג על-פי מה שכתוב וקרי אנפשיה "הלא בבטן עושני עשהו". ומסבירה שם הגמרא שזו מידת הרחמים, כי שנינו בני-אדם.
הפסוק שרבי יוחנן לומד ממנו את הדברים מופיע בספר איוב (לא) וממנו למד הרמב"ם עוד כמה הלכות. שם כתוב: "אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי: וּמָה אֶעֱשֶׂה כִּי יָקוּם אֵל וְכִי יִפְקֹד מָה אֲשִׁיבֶנּוּ: הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד". שם גם מובא האיסור לאכול ליד מישהו ולא לתת לו "וְאֹכַל פִּתִּי לְבַדִּי וְלֹא אָכַל יָתוֹם מִמֶּנָּה".
כך כתב הרמב"ם: "מותר לעבוד בעבד כנעני בפרך, ואע"פ שהדין כך מדת חסידות ודרכי חכמה שיהיה אדם רחמן ורודף צדק ולא יכביד עולו על עבדו ולא יצר לו ויאכילהו וישקהו מכל מאכל ומכל משתה, חכמים הראשונים היו נותנין לעבד מכל תבשיל ותבשיל שהיו אוכלין, ומקדימין מזון הבהמות והעבדים לסעודת עצמן, הרי הוא אומר 'כעיני עבדים אל יד אדוניהם כעיני שפחה אל יד גבירתה'.
וכן לא יבזהו ביד ולא בדברים לעבדות מסרן הכתוב לא לבושה, ולא ירבה עליו צעקה וכעס אלא ידבר עמו בנחת וישמע טענותיו וכן מפורש בדרכי איוב הטובים שהשתבח בהן (איוב לא) 'אִם אֶמְאַס מִשְׁפַּט עַבְדִּי וַאֲמָתִי בְּרִבָם עִמָּדִי' וממשיך שם 'הֲלֹא בַבֶּטֶן עֹשֵׂנִי - עָשָׂהוּ וַיְכוּנֶנּוּ בָּרֶחֶם אֶחָד'.
ואין האכזריות והעזות מצויה אלא בעכו"ם עובדי ע"ז אבל זרעו של אברהם אבינו והם ישראל שהשפיע להם הקב"ה טובת התורה וצוה אותם בחקים ומשפטים צדיקים רחמנים הם על הכל, וכן במדותיו של הקב"ה שצונו להדמות בהם הוא אומר 'ורחמיו על כל מעשיו'. וכל המרחם - מרחמין עליו. שנאמר 'ונתן לך רחמים ורחמך והרבך'" (הלכות עבדים פרק ט ח. וכן הוא ב"שולחן ערוך" יורה דעה רסז).
סיפורים על הרב זצ"ל
לא תעבוד בו עבודת עבד
סיפר הרב זצ"ל, שכאשר הוא הולך למקווה, באים אנשים ורוצים לשאת את התיק שהוא לוקח אתו לשם, והוא לא רוצה, שכן הרמב"ם כותב בהלכות עבדים, שאסור לומר לעבד עברי שיוליך לו כליו לבית המרחץ, כי זו עבודה בזויה. לכן הקפיד הרב ללכת לפחות ארבע אמות עם התיק, ורק אם אחרים מעצמם אחר כך לוקחים ממנו הוא שותק להם.
(מתוך הספר "באור פניך", הרב חיים בן שושן)
לא תיגע בו אש
סיפר נער נרגש: חברי ואני ביקשנו לעשות מדורה, ולצורך כך הבערנו עיתונים שהיו ברשותנו. העיתונים התכלו בזה אחר זה, עד שתוך זמן קצר לא נשאר מהם דבר. לפתע שמנו לב שמתוך ערימת האפר מבצבצת תמונה. הרמנו אותה וכשהבטנו בה נותרנו המומים: הרב אליהו זצ"ל הביט עלינו בעיניים שוחקות, והתמונה נשארה שלמה לגמרי, כאילו לא הייתה שם אש כלל.
מובאה
"כִּי טוֹב לוֹ עִמָּךְ" – עִמָּךְ בְּמַאֲכָל, עִמָּךְ בְּמִשְׁתֶּה, שֶׁלֹּא תְּהֵא אַתָּה אוֹכֵל פַּת נְקִיָּה, וְהוּא אוֹכֵל פַּת קִבָּר. אַתָּה שׁוֹתֶה יַיִן יָשָׁן, וְהוּא שׁוֹתֶה יַיִן חָדָשׁ
שו"ת סמס
ציצית שכולה ספרדית. האם יש בעיה שאשכנזי ילבש ציצית כמנהג הספרדים?
אין בעיה.
וכל תמונה. האם מותר לשים תמונה של הרצל בבית הכנסת?
אין לשים שום תמונה בבית הכנסת.
קעקוע של יד. האם קעקוע על היד מהווה בעיה בהנחת התפילין?
לא.
עצה מנשמה. האם יש דבר כזה סיאנס, או שזה רק אחיזת עיניים?
יש דבר כזה, אבל אין לעשות כך גם כדי לא להציק לנפטרים וגם כי לא מקבלים עצות מנשמות.
פרשת תרומה תשפ"ה: בסיס המקדש – מערכת המשפט
הרב שמואל אליהו | כ"ו שבט תשפ"ה
איך לבחור שמות לילדים?
הרב שמואל אליהו | תמוז תשס"ח
המותר והאסור בימי ספירת העומר
הרב שמואל אליהו | אייר תש"ע
לֹא יָרֵעוּ וְלֹא יַשְׁחִיתוּ – כִּי מָלְאָה הָאָרֶץ דֵּעָה אֶת ה'
פרשת כי תצא תשע"ו
הרב שמואל אליהו | ט' אלול תשע"ו
איך מתגברים על מידות רעות?
ארבע כוסות ושלוש מצות
האם הניסים שקרו במצרים יכולים לקרות גם היום?
למה ללמוד גמרא?
ענייני כשרות המצויים
מהות ספר ויקרא ופרשת זכור
איך נראית נקמה יהודית?
אם יש הבטחה, למה יעקב ירא?
איך מותר להכין קפה בשבת?
איך אפשר להשתמש באותו מיקרוגל לחלבי ובשרי?
טעינה למחשבה
