הלכות תשובה לרמב"ם פרק ב' ג'- ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הלכות תשובה לרמב"ם

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

ריקל בת ר' צבי הי"ד
יהונתן בן יהודה ז"ל

1004

4 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

עזיבת החטא ופריטתו
ג כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹ ב* - הֲרֵי זֶה דּוֹמֶה לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ•, שֶׁאֵין הַטְּבִילָה מוֹעֶלֶת עַד שֶׁיַּשְׁלִיךְ הַשֶּׁרֶץ, וְכֵן הוּא אוֹמֵר: "וּמוֹדֶה וְעֹ זֵב יְרֻחָם" (משלי כח,יג). וְצָרִיךְ לִפְרֹ ט אֶת הַחֵטְא•, שֶׁנֶּאֱמַר: "אָנָּא חָטָא הָעָם הַזֶּה חֲטָאָה גְדֹ לָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם אֱלֹהֵי זָהָב" (שמות לב,לא).
מדרכי התשובה
ד מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה•, לִהְיוֹת הַשָּׁב צוֹעֵק• תָּמִיד לִפְנֵי יי בִּבְכִי וּבְתַחֲנוּנִים, וְעוֹשֶׂה צְדָקָה כְּפִי כֹּ חוֹ•, וּמִתְרַחֵק הַרְבֵּה מִן הַדָּבָר שֶׁחָטָא בּוֹ, וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים*, וּמְשַׁנֶּה מַעֲשָׂיו כֻּלָּן לְטוֹבָה וּלְדֶרֶךְ יְשָׁרָה, וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ•, שֶׁגָּלוּת מְכַפֶּרֶת עָווֹן, מִפְּנֵי שֶׁגּוֹרֶמֶת לוֹ לְהִכָּנַע וְלִהְיוֹת עָנָו וּשְׁפַל רוּחַ.
ה1 וְשֶׁבַח גָּדוֹל לַשָּׁב שֶׁיִּתְוַדֶּה בָּרַבִּים וְיוֹדִיעַ פְּשָׁעָיו לָהֶם, וּמְגַלֶּה עֲבֵרוֹת שֶׁבֵּינוֹ וּבֵין חֲבֵרוֹ לַאֲחֵרִים, וְאוֹמֵר לָהֶם 'אָמְנָם חָטָאתִי לִפְלוֹנִי וְעָשִׂיתִי לוֹ כָּךְ וְכָךְ, וַהֲרֵינִי הַיּוֹם שָׁב וְנִחָם'. וְכָל הַמִּתְגָּאֶה וְאֵינוֹ מוֹדִיעַ, אֶלָּא מְכַסֶּה פְּשָׁעָיו - אֵין תְּשׁוּבָתוֹ גְּמוּרָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "מְכַסֶּה פְשָׁעָיו לֹא יַצְלִיחַ" (משלי כח,יג).
ה2 בַּמֶּה דְּבָרִים אֲמוּרִים? בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ•. אֲבָל שֶׁבֵּינוֹ לְבֵין הַמָּקוֹם - אֵינוֹ צָרִיךְ לְפַרְסֵם עַצְמוֹ, וְעַזּוּת פָּנִים• הִיא לוֹ אִם גִּלָּם. אֶלָּא שָׁב לִפְנֵי הָאֵל בָּרוּךְ הוּא, וּפוֹרֵט חֲטָאָיו לְפָנָיו, וּמִתְוַדֶּה עֲלֵיהֶן בִּפְנֵי רַבִּים סְתָם•, וְטוֹבָה הִיא לוֹ שֶׁלֹּא נִתְגַּלָּה עֲווֹנוֹ, שֶׁנֶּאֱמַר: "אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה"• (תהילים לב,א).

לְטוֹבֵל וְשֶׁרֶץ בְּיָדוֹ - הנוגע בשרץ מת, כגון חולד או עכבר (ויקרא יא,כט-ל), יכול להיטהר רק בטבילה, אלא שאם הוא אוחז בשרץ, אין הטבילה מועילה לו, והוא נשאר טמא כשהיה. לִפְרֹט אֶת הַחֵטְא - לומר את החטא המסוים שנכשל בו. מִדַּרְכֵי הַתְּשׁוּבָה וכו' - תשובתו של האדם שלמה יותר אם היא כוללת טיפול מערכתי בדרך שהוא חי בה וחושב. צוֹעֵק - מתפלל (ראה ת"א לשמות טו,כה). כְּפִי כֹּחוֹ - כפי יכולתו, עד חמישית מנכסיו (מתנות עניים ז,ה). וְגוֹלֶה מִמְּקוֹמוֹ - נודד ממקום מגוריו למקום אחר. בַּעֲבֵרוֹת שֶׁבֵּין אָדָם לַחֲבֵרוֹ וכו' - נראה שעברות שבין אדם לחברו נתפסות בכל חברה כדבר שלילי, כפשע ונזק, ולכן חשיפתן ברבים אינה מביאה בני אדם לזלזל בהן, שהרי תוקפן וטעמן ברור לכל. לעומת זאת, עברות המכונות "עברות שבין אדם למקום" נתפסות לעתים רבות כגזרות שהנזק בהן אינו ניכר וטעמן אינו ברור, שהרי לפי הרמב"ם, טעמן "לאדם עצמו להביאו לשלמות" (מו"נ ג,לה), ולכן חשיפתן עלולה להחליש את תוקפן ולעודד עוברי עברה לומר שאין להן סיבה, ואיני היחיד שחושב כן (לסוגי העברות ראה פה"מ, הקדמה לאבות, פרק ו). עַזּוּת פָּנִים - חוצפה. סְתָם - מבלי לפרט. שֶׁנֶּאֱמַר: " אַשְׁרֵי נְשׂוּי פֶּשַׁע כְּסוּי חֲטָאָה [אשרי מי שנושא את פשעו ומכסה אותו], אַשְׁרֵי אָדָם לֹא יַחְשֹׁב ה' לוֹ עָוֹן".

ביאורים
בהלכות הללו הרמב"ם מחלק בין דברים שהם חלקים אינטגראליים בתשובה לבין דברים שהם מדרכי התשובה, אך אינם מחויבים.
למדנו שהתשובה מתחלקת לארבעה חלקים: עזיבת החטא, חרטה, קבלה לעתיד ווידוי בו האדם מבטא בפה את כל שלבי התשובה. הרמב"ם חשש מאוד שאנשים ייתפסו רק לצד החיצוני והמעשי של התשובה, וכך יתוודו אך לא יעברו שינוי פנימי. לכן הוא מדמה זאת לאדם שטובל ושרץ בידו. התשובה נמשלה לטבילת אדם טמא במי המקווה. המים מכסים את כולו, והוא יוצא מהמקווה אדם חדש כתינוק שנולד ממעי אימו ללא כל חטא וללא טומאה. אדם שאוחז בשרץ בידו בשעת הטבילה נראה חיצונית כאילו טבל ונטהר, אבל השרץ, מקור הטומאה, עדיין בידו. היד, שהיא כלי המעשה, עדיין דבוקה בטומאה. ובנמשל, המעשים של האדם החוטא עדיין לא תוקנו, ורק הווידוי החיצוני נשמע. הוא נראה כאדם שעשה תשובה אך נשאר אחוז במעשיו הרעים.
חובה נוספת המוטלת על האדם היא לומר במדויק ולפרט את המעשים שעשה. אין אפשרות לתיקון כאשר תודעת החטא מעורפלת ולא ברור מה בדיוק עשה האדם. קשה מאוד לתקן מעשים שלא יודעים בוודאות אם הם חטא או לא. בפעם הבאה שניתקל באותו מצב לא נדע אם לעשות את המעשה או לא, וממילא התשובה כלל לא עזרה.
לאחר שהאדם עשה את הדברים שהם חלק מהותי מהתשובה, שהם תהליך פנימי של תשובה וכן פירוט מדויק של המעשים, מוסיף הרמב"ם דברים שהם מדרכי החזרה בתשובה. הם לא חובה אך הם יכולים לעזור ולשמש כגלגלי עזר לנסיעתו של החוזר בתשובה. הרמב"ם מונה את הבכי, שהרי שערי דמעות לא ננעלו [ברכות לב ב]. הצדקה היא כלי עזר נוסף שהרי אם החטא נבע מתוך חשיבה אגואיסטית ניתן לתקנו על ידי עזרה לזולת. כלים נוספים הם שינוי השם, שהוא מורה לחוטא לשנות את מהותו ואישיותו באופן יסודי, שינוי המעשים ושינוי המקום, כדי שהאווירה החברתית שגרמה לאדם לחטוא - לא תשפיע עליו שוב ותדרדר אותו לתהומות החטא.
פירוט חטאים שבין האדם לחברו נמצא בתפר. בתחילת דבריו הרמב"ם אומר ש'שבח גדול להתוודות ברבים', משמע שזה מדרכי התשובה ולא חובה, אך הרמב"ם מסיים את דבריו בציינו שמי שאינו עושה כן אין תשובתו גמורה. הדבר תלוי במעשה החטא כלפי חבירו. אם פגע בו לעיני רבים עליו לבקש את מחילתו ולהתוודות לפני רבים. זוהי חובה גמורה וחלק מהותי מהתשובה כדי שימחל לו חברו, ואם אינו עושה כן אין תשובתו גמורה. אך אם חטא לו שלא בפני רבים - פירוט אותו החטא לפני רבים זו אמנם מעלה שמעוררת אותו להעמיק בתשובתו ואף מחזקת אנשים נוספים לשוב בתשובה, אולם אין חובה לעשות זאת.

הרחבות
*תשובה מהשפה ולחוץ
כָּל הַמִּתְוַדֶּה בִּדְבָרִים וְלֹא גָּמַר בְּלִבּוֹ לַעֲזֹב. דוגמה נוספת המבטאת את הפער בין הדיבור לבין כוונת הלב, ניתן למצוא ביחס להשפעת הדיבור על אחרים. על כך אומרת הגמרא: "כל אדם שיש בו יראת שמים דבריו נשמעין" [ברכות ו:]. הרב צבי יהודה קוק כותב: "בכלל זה והיסוד לזה הוא שיהיו דבריו נשמעים לו לעצמו... וכפי אותה המידה דבריו נשמעים גם לאחרים" [אור לנתיבתי עמוד כה].
*שינוי השם
וּמְשַׁנֶּה שְׁמוֹ, כְּלוֹמַר שֶׁאֲנִי אַחֵר וְאֵינִי אוֹתוֹ הָאִישׁ שֶׁעָשָׂה אוֹתָן הַמַּעֲשִׂים. מקור הלכה זו הוא בגמרא: "ואמר רבי יצחק ארבעה דברים מקרעין גזר דינו של אדם אלו הן: צדקה, צעקה, שינוי השם ושינוי מעשה" [ראש השנה טז:]. כהסברו של הרמב"ם לשינוי השם, שהמטרה היא שינוי נפש האדם. כך מסבירים גם המאירי והר"ן : "וישנה מעשיו ויעשה בעצמו תחבולות להתעורר בשנוי הנהגותיו כגון שנוי השם עד שיתעורר בשנוי זה שהוא אחר ושהנהגותיו יתחדשו בהתחדשות השם או שישנה את מקומו וכן כל כיוצא בזה" [מאירי שם].
הריטב"א , לעומתם, מסביר את הדברים בשתי אפשרויות שונות, ולפי שתיהן מטרת השינוי היא כלפי שמיא: "שמשנה שמו שאינו האיש בעל העבירות כדי שלא יזכירוהו לרעה, ובר מהכי דבטיל ונפיק מאצטגנינות דיליה כדרך שאמר באברהם" [שם].

שאלות לדיון
א. מה היחס בין עזיבת החטא לוידוי, כעיקר וכטפל?
ב. מדוע אין לחוטא לפרסם את החטאים שחטא למקום, הרי כך יתבייש עליהם מאוד וישוב בתשובה שלמה?

הלכות תשובה (טקסט, ביאורי מילים וכותרות) ניתנו באדיבות 'מפעל משנה תורה'.

לעילוי נשמת ריקל בת ר' צבי הי"ד
לעילוי נשמת יהונתן בן יהודה ז"ל