נתיב התשובה למהר"ל פרק א' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נתיב התשובה למהר"ל

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

ליאת בת תמר

489

3 דק' קריאה

כת הפתיים
וּכְנֶגֶד ג' כִּתּוֹת מְדַבֵּר, כִּי יֵשׁ חוֹטֵא שֶׁהוּא חוֹמֵד אֶל הַתַּאֲוָה מִן זְנוּת וּשְׁאָר תַּאֲווֹת, וְזֶהוּ שֶׁאָמַר: "תְּאֵהֲבוּ פֶתִי", שֶׁאֵין נִמְשָׁךְ אַחַר הַשֵּׂכֶל רַק אַחַר הַגּוּף, וּלְכָךְ יִקָּרֵא 'פֶּתִי' – שֶׁאֵין לוֹ הַשְׂכֵּל וָדַעַת, וּכְמוֹ שֶׁאָמְרוּ: "כִּי תִשְׂטֶה" (במדבר ה, יב) – אֵין הָאִשָּׁה מְנָאֶפֶת עַד שֶׁתִּכָּנֵס בָּהּ רוּחַ שְׁטוּת (סוטה ג, א), כִּי הַזְּנוּת מַעֲשֶׂה חָמְרִי, וְכַאֲשֶׁר מְנָאֶפֶת – נִכְנָס בָּהּ• רוּחַ שְׁטוּת, וְהָלַךְ הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר מַרְחִיק הַתַּאֲווֹת הַגּוּפָנִיִּים.
כת הלצים
וְאַחַר כָּךְ אָמַר נֶגֶד כַּת שְׁנִיָּה, וְהֵם הַלֵּצִים הַמְכַלִּים יְמֵיהֶם בַּהֶבֶל בְּמַעֲשִׂים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ*, עַל זֶה אָמַר: "וְלֵצִים לָצוֹן חָמְדוּ לָהֶם".
כת הרשעים
וְאַחַר כָּךְ אָמַר: "וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת", וְזֶה כְּנֶגֶד בְּנֵי אָדָם שֶׁהֵם רָעִים וּרְשָׁעִים לֹא מִצַּד שֶׁהֵם מִתְאַוִּים אֶל הַתַּאֲווֹת, רַק שֶׁהֵם רָעִים, וְנֶפֶשׁ רָשָׁע מִתְאַוָּה לְרַע מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַע•, וְזֶהוּ: "וּכְסִילִים יִשְׂנְאוּ דָעַת", כִּי הַדַּעַת מְחַיֵּב לַעֲשׂוֹת הַטּוֹב, וְהֵם שָׂנְאוּ הַדַּעַת רַק אוֹהֲבִים הָרַע. וּכְמוֹ כֵן זְכָרָם• דָּוִד בַּפָּסוּק: "אַשְׁרֵי הָאִישׁ אֲשֶׁר לֹא הָלַךְ בַּעֲצַת רְשָׁעִים וּבְדֶרֶךְ חַטָּאִים לֹא עָמָד וּבְמוֹשַׁב לֵצִים לֹא יָשָׁב" (תהלים א, א).

___________________________

נִכְנָס בָּהּ - סימן הוא שנתרחקה האישה מן השכל. מִפְּנֵי שֶׁהוּא רַע - נמשך לרע כדי להזיק בכוונה. זְכָרָם - את שלושת סוגי הכתות (חטאים = פתיים).

ביאורים
יש שלושה אבות טיפוס של חוטאים, שכלפיהם מופנית הדרישה לצאת מהשגרה ולערוך חשבון נפש:
א. תאווה: החוטא המצוי ביותר, הוא זה שלא עומד בפיתוי. המפגש עם העולם החומרי מעורר בו יצרים שדוחפים אותו לטעום ממנו בלי הבחנה. הרגשות מציפים את הנפש, ומייצרים אשליה מדומה כאילו יקשה עליו לתפקד אם הוא יתעלם ממנה. אם הוא רק יקדיש מחשבה מועטת לנושא, הוא יגיע במהירות למסקנה שזה מיותר וחסר ערך. התאווה המנופחת, רגע לאחר שהיא מתממשת, מתנפצת לרסיסים. הריגוש המיידי חולף ביעף, והאדם נשאר בתחושת ריקנות. השעבוד לתאווה היא טיפשות, על פי קנה מידה שכלי-הגיוני. אדם שהולך שבי אחר התאווה, ומאבד שליטה בשל הרגש, מעיד על עצמו שהכוח השכלי רדום אצלו.
ב. ליצנות: יש אדם שחוטא, כי הוא לא מוכן לקבל עליו עול. הוא לא רוצה להכיר בעובדה שיש ערכים שצריך 'להתיישר' לפיהם. הוא מרגיש בנוח בחיים של ריקנות, של חוסר משמעות שבהם הוא יכול לעשות ככל העולה על רוחו. החוטא מחמת תאווה נכשל בשלב ההתמודדות. הוא מאמין בקיומם של מוסר ושל ערכים, אבל הוא לא מסוגל להתגבר בשעת מעשה. לעומתו, לחוטא מחמת ליצנות יש פגם בשלב מוקדם יותר. הוא לא מגיע לזירת המאבק, כי הוא בכלל לא רואה טעם להתאמץ, ומבחינתו כל ההתמודדות מיותרת.
ג. רשעה: זהו החוטא החמור ביותר שמקדש את החטא. לחטוא, מבחינתו, זו אידיאולוגיה ולא חולשה. הוא לא חוטא כי הוא חלש אופי ונכנע לתאוות, וגם לא בגלל חוסר אכפתיות ואדישות. הוא חוטא בכוונה, הוא דוגל בפריקת העול, ו'יצר' בשבילו הוא ערך מקודש. הוא חושב ש'מוסר' הוא דבר רע, שמדכא את הרצון הטבעי של האדם לחיות בהפקרות. הרשע הופך את היוצרות, ועושה את החטא לדבר בעל ערך.
התשובה קוראת לכל אחד מסוגי החוטאים, על בסיס המכנה המשותף לכולם, שאיבדו את דרך הישר. דרך הטיפול משתנית מאחד לאחר, בהתאם לסוג הבעיה שבה הוא מצוי.

הרחבות
* החומרה שבבזבוז הזמן
הַלֵּצִים הַמְכַלִּים יְמֵיהֶם בַּהֶבֶל בְּמַעֲשִׂים שֶׁאֵין בָּהֶם מַמָּשׁ. המשנה במסכת סנהדרין (ג, ג) אומרת שאנשים המשחקים בקוביא פסולים לעדות, ואי אפשר לסמוך על עדותם. הגמרא, באחד מהסבריה, הסבירה שהטעם הוא: "לפי שאין עסוקין ביישובו של עולם" [סנהדרין כד:].
רש"י הסביר את הקשר בין דבר זה לבין הפסול לעדות: "דהואיל ואין עסוקין ביישובו של עולם אינן בקיאין בטיב דינין ומשא ומתן, ואינן יראי חטא" [פירוש רש"י לסנהדרין כד: ד"ה שאין].
ניתן להסביר, שהקב"ה נתן לאדם קצבה של זמן מסוים שבו עליו לפעול טוב בעולמו. על כל אדם לנצל זמן זה, ולמלא אותו בתוכן חיובי המקדם את העולם אל עבר התכלית שלשמה בראו הקב"ה. אדם שבמקום לעסוק בדברים אלו, בוחר לכלות את זמנו בדברים שאינם מקדמים את העולם, מוציא את עצמו מכלל אלה שנחשבים "מיישבי העולם", וממילא גם העיסוק במשא ומתן זר לו, וגם הנאמנות לעשיית רצון ה' והפחד מן החטא אינם שייכים אליו.

שאלות לדיון
א. "המכלים ימיהם בהבל במעשים שאין בהם ממש", אם כן, אצל החוטא והכסיל יש ממש במעשיהם. הייתכן שיש משמעות למעשיהם?
ב. "רק אוהבים הרע", איך אפשר לאהוב רע?