הספר שבידי השד | הרב אריה הנדלר | בית המדרש

מדורים
חסידים מספרים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אשר בן חיים

6875

3 דק' קריאה

חסידים מספרים כי תלמיד אחד היה רושם בסתר את דברי התורה שהשמיע הבעל שם טוב. פעם אחת ראה הצדיק שד מהלך בתוך ביתו ונושא ספר בידו. שאל אותו: "מהו הספר שבידך?" "הרי זה הספר שחיברת", השיב השד. הבין הבעל שם טוב שיש מישהו הכותב את דברי תורתו. הקהיל את כל אנשיו ושאל: "מי מכם רושם את דברי תורתי?" הודה התלמיד והביא מה שכתב. הביט הבעל שם טוב בכתבים והפך דף אחר דף. לבסוף אמר: "אין כאן אף דיבור אחד ממה שאמרתי. לא האזנת לדברי לשם שמים, ונכנסה בכך הקליפה ושמעת מה שלא דיברתי".

מה שקרה לתורה שבעל פה, קרה לתורת העל פה של ראשוני החסידות. מתוך שנאמר בפסוק "כי על פי הדברים האלה" למדו חכמים שדברים בעל פה אי אתה רשאי לכותבם. היתר מיוחד של "עת לעשות לה'" נצרך על מנת להתיר את כתיבת התורה שבעל פה. עד שהותר האיסור היו שהיו כותבים לעצמם מגילת סתרים, כדי להזכיר לעצמם את שחששו לשכוח.

כך גם קורה בסיפור שלנו: הבעש"ט אומר את דברי התורה כדברים שבעל פה, אולם אחד התלמידים יושב ורושם את הדברים, והופכם לתורה שבכתב. אין צל של ספק כי הסיפור שלפנינו מגלה יחס שלילי לעצם העלאת הדברים על הכתב. בין קפלי הסיפור עולה גם הסיבה להתנגדות זו של כתיבת התורה החסידית שבעל פה.

חסידים מספרים (93)

הרב אריה הנדלר

4 - שינת הצדיק

5 - הספר שבידי השד

6 - ענווה של פגישה

טען עוד

הבעש"ט רואה את ספרו הכתוב תפוס בידיו של שד. על טיבם של השדים למדים אנו מדברי המשנה במסכת אבות, המדברת על בריות שהיו אמורות להיברא בערב שבת אלא שלא הספיק הזמן וקדש עליהם, ונשארו באמצע בריאתם. תיאור זה, של בריות שלא נבראו כל צרכן, הוא תמוה מעט ביחס לבורא עולם היודע את עתותיו. כוונת הדברים ככל הנראה היא לרמז על כך שבעולם בו אנו חיים יש בריות מושלמות ויש בריות הדורשות עדיין תיקון. העולם הביא עמו את החסרון כדבר מובנה, חסרון המוטל בפני האדם כמשימה לתיקון.

ספרו של הבעש"ט נפל לידיו של שד. משמעות הדברים היא כי הדברים הללו, שהיו אמורים להביא לידי שלמות של התלמידים, נפלו לידיים שאינן ראויות, ובמקום להביא לידי שלמות השאירו את העולם הרוחני של הכותב במצב של חסרון.

הבעש"ט מקהיל את תלמידיו ומגלה את הספר שכתב אותו תלמיד, וכאן מתבררת הסיבה לכך שהדברים לא עשו את הרושם הראוי ולא הביאו אל השלמות: כוונת התלמיד בשעת ההאזנה והכתיבה לא היתה טהורה. אפשר שנתכוון לעשות לעצמו שם, אפשר שנתכוון לפרנסה, אך עיקר הדבר שלא היתה כוונתו לשם שמים. כוונה זרה המתערבת בקניינים רוחניים הינה מחשבת פיגול, העלולה לפגום בקדושת הדברים הנאמרים, וממילא גם בהבנתם. הבעש"ט עומד על כך שבדברים שנכתבו אין דבר אחד ממה שאמר. התלמיד שכוונתו היתה זרה לא עמד על טיבם של הדברים.

העובדה שהבעש"ט רואה את ספרו בידיו של שד מרמזת לנקודה נוספת של ביקורת על כתיבת הדברים על ספר: כשדברים נאמרים בעל פה בהתוועדות רעים לעבודת ה', יכול האומר, הבעש"ט, לראות מיהם היושבים לפניו. יכול הוא לקרוא את תגובותיהם, לכוון לדעתם, לבדוק אם אכן קלטו את המסר בצורה מדויקת. ברגע שהדברים נדפסים בספר, יוצאים הדברים מתחום השליטה של האומר.

באים תלמידים, מהם מהוגנים ומהם לא מהוגנים, מעלעלים בין דפי הספר – ורואים בו מה שהם רוצים לראות. סופו של דבר שגם שדים יכולים להיות מתלמידי הבעש"ט. סופו של דבר שהדברים נתפסים באופן שונה לחלוטין מהדרך שבה נאמרו, והבעש"ט הנוטל את הספר לידיו אומר שאין כל קשר בין מה שאמר ובין מה שכתוב בספר.

מעל לכל האמור יש להתייחס לתפיסתה העמוקה של החסידות ביחס לכתיבת דברי תורה שנאמרו בהתוועדות חסידים עם רבם. מקובלת אמרה בפי החסידים על ההבדל שבין גדולי ראשי הישיבות לבין הרביים החסידיים; שראשי הישיבות השאירו אחריהם לברכה ספרים, בעוד הרביים החסידיים השאירו אחריהם אנשים.

כאמור, זוהי אמרה שנאמרה על הצד החסידי, אלא שיש בה כדי לשקף את היחס אל הכתיבה של ההדרכות החסידיות. גדולתה של השיטה החסידית היא בקשר האישי שבין הרבי לבין חסידיו, הדרכה שנעשית מתוך הקשבה וליבון של מצבי הנפש השונים. הדרכה שניתנה במצב אינטימי שכזה כוחה יפה לבניינם של אנשים, אך כתיבתה בספר עלולה להוציא אותה מההקשר שבה נאמרה.

-----------------
מתוך המדור 'חסידים מספרים' שבעיתון 'בשבע'.