אות ו' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הקדמת הרמב"ם לפירוש המשנה

קטגוריה משנית

366

4 דק' קריאה

תכלית שאר בני אדם
וְנִשְׁאַר בְּכָאן שְׁאֵלָה אַחַת, וְהִיא: שֶׁיּוּכַל אָדָם לוֹמַר: אַתֶּם כְּבָר אֲמַרְתֶּם, שֶׁהַחָכְמָה הָאֱלֹהִית לֹא הִמְצִיאָה דָבָר לָרִיק אֶלָּא לְעִנְיָן•, וְכִי כָּל הַיְצוּרִים שֶׁמִּתַּחַת גַּלְגַּל הַיָּרֵחַ, הַנִּכְבָּד מֵהֵם — הוּא הָאָדָם, וְתַכְלִית הֱיוֹת הָאָדָם — לְצַיֵּר לְנַפְשׁוֹ הַמֻּשְׂכָּלוֹת, וְאִם כֵּן — מַדוּעַ הִמְצִיא הַקָּדוֹשׁ-בָּרוּךְ-הוּא כָּל הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר לֹא יְצַיְּרוּ מֻשְׂכָּל לְנַפְשָׁם? וְאָנוּ רוֹאִים שֶׁרֹב בְּנֵי אָדָם עֲרוּמִּים מִן הָעָרְמָה וְרֵיקִים מִן הַחָכְמָה, מְבַקְּשִׁים הַתַּאֲוָה, וְשֶׁהָאִישׁ הֶחָכָם הַמּוֹאֵס בָּעוֹלָם — הוּא יָחִיד בֵּין רַבִּים, לֹא יִמָּצֵא אֶלָּא אֶחָד בְּדוֹר מֵהַדּוֹרוֹת?!

יישוב הארץ
הַתְּשׁוּבָה עַל זֶה: שֶׁהָאֲנָשִׁים הָהֵם נִמְצְאוּ לִשְׁתֵּי סִבּוֹת: הָאַחַת: לִהְיוֹתָם מְשַׁמְּשִׁים לָאֶחָד הַהוּא•. שֶׁאִלּוּ יִהְיוּ כָּל בְּנֵי אָדָם מְבַקְּשִׁים חָכְמָה וּפִילוֹסוֹפְיָא — יִשָּׁחֵת תִּקּוּן הָעוֹלָם וְיֹאבַד מִין בַּעֲלֵי חַיִּים• מִן הָעוֹלָם בְּיָמִים מוּעָטִים. מִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם חָסֵר מְאֹד וּמִצְטָרֵךְ לִדְבָרִים רַבִּים, וְהָיָה נִצְרָך לִלְמֹד הַחֲרִישָׁה וְהַקְּצִירָה, וְלָדוּשׁ וְלִטְחֹן וְלֶאֱפוֹת, וּלְתַקֵּן כֵּלִים לַמְּלָאכוֹת הָאֵלֶּה — כְּדֵי לְהַשְׁלִים בָּהֶם תִּקּוּן מְזוֹנוֹ. וְכֵן יִהְיֶה צָרִיךְ לִלְמֹד הַטְּוִיָּה וְהָאֲרִיגָה — כְּדֵי לֶאֱרֹג מַה שֶׁיִּלְבַּשׁ, וְלִלְמֹד בִּנְיָן — לִבְנוֹת מָקוֹם לְהִסָּתֶר שָׁם, וְלַעֲשׂוֹת כֵּלִים לְכֹל אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת — וְאֵין בְּחַיֵּי מְתוּשֶׁלַח מַה שֶׁיַּסְפִּיק לִלְמֹד אֵלּוּ הַמְּלָאכוֹת, שֶׁהָאָדָם מִצְטָרֵךְ בְּמִחְיָּתוֹ לְכֻלָּן צֹרֶךְ מֻכְרָח. וּמָתַי יִהְיֶה מוֹצֵא פְּנַאי לִלְמֹד וְלִקְנוֹת חָכְמָה? — עַל כֵּן נִמְצְאוּ שְׁאָר בְּנֵי אָדָם לְתַקֵּן אֵלּוּ הַמַּעֲשִׂים הַצְּרִיכִים אֲלֵיהֶם בַּמְּדִינָה, כְּדֵי שֶׁיִּמְצָא הֶחָכָם צָרְכּוֹ מְזֻמָּן לְפָנָיו, וְתִתְיַשֵּׁב הָאָרֶץ, וְתִהְיֶה הַחָכְמָה מְצוּיָה. וּמַה טוֹב אָמַר הָאוֹמֵר: 'לוּלֵי הַמִּשְׁתַּגְּעִים נִשְׁאַר הָעוֹלָם חָרֵב'. שֶׁאֵין בָּעוֹלָם שִׁגָּעוֹן דּוֹמֶה לְשִׁגָּעוֹן הָאָדָם: שֶׁהוּא חָלוּשׁ הַנֶּפֶשׁ וְדָל הַהַרְכָּבָה, וְהוּא נוֹסֵעַ מִתְּחִלַּת הַגָּלִיל הַשֵּׁנִי מִשִּׁבְעָה גְּלִילוֹת הַיִּשּׁוּב עַד סוֹף הַשִּׁשִּׁי וְהוּא עוֹבֵר יָמִים בִּזְמַן הַחֹרֶף, וְהוֹלֵךְ בְּאֶרֶץ תַּלְאוּבוֹת• בִּזְמַן הַחֹרֶב וְהַקַּיִץ, וּמִסְתַּכֵּן בְּנַפְשׁוֹ לְחַיּוֹת הַשָּׂדֶה וְלִרְמָשִׂים, כְּדֵי שֶׁיַּרְוִיחַ דִּינָרִים. כְּשֶׁיִּקְבֹּץ כְּלוּם מִן הַזְּהוּבִים שֶׁמָּכַר בָּהֶם נַפְשׁוֹתָיו הַשָּׁלֹשׁ•, וְיִהְיֶה לוֹ מֵהֵם חֵלֶק — יַתְחִיל לְחַלֵּק אוֹתָם עָל אֻמָּנִים לִבְנוֹת לוֹ יְסוֹד עַל טַבּוּר הָאָרֶץ בְּסִיד וַאֲבָנִים, כְּדֵי לְהָקִים עָלָיו קִיר שֶׁיַּעֲמֹד שָׁנִים רַבּוֹת. וְהוּא יוֹדֵעַ שֶּׁלֹא נִשְׁאַר מִשְּׁנוֹת חַיָּיו מַה שֶׁיּוּכַל בָּהֶם לְבַלּוֹת בִּנְיָן עָשׂוּי מִן הַגֹּמֶא — הֲיֵשׁ שְׁטוּת וְשִׁגָּעוֹן גָּדוֹל מִזֶּה?! וְכֵן כָּל תַּעֲנוּגֵי הָעוֹלָם הֵם הוֹלֵלוּת וְסִכְלוּת גָּמוּר — אֲבָל הֵם סִבָּה לְיַשֵּׁב הָעוֹלָם. וְעַל כֵּן קָרְאוּ חֲכָמִים, עֲלֵיהֶם הֲשָׁלוֹם, מִי שֶּׁאֵין לוֹ חָכְמָה: 'עַם הָאָרֶץ', כְּלוֹמַר: לֹא נִמְצְאוּ כִּי אִם לְיַשֵּׁב הָאָרֶץ, לְפִיכָךְ הֵם מְיַחֲסִים שְׁמָם לָאָרֶץ.

___________________________________

לְעִנְיָן – לצורך מסוים. לָאֶחָד הַהוּא – החכם, המשכיל. מִין בַּעֲלֵי חַיִּים – בני אדם. תַּלְאוּבוֹת – מדבר. נַפְשׁוֹתָיו הַשָּׁלֹשׁ – הנפש מחולקת לשלוש: נפש טבעית, נפש חיונית ונפש משכלת [עיין 'שמונה פרקים' פרק א'].

ביאורים
פעמים רבות בחיינו אנו מרגישים שקיימת מתיחות בין הקשר הגדול שלנו לעולם הזה, הנובע מהנטייה שיש לנו להיות קשורים אליו ומשפיעים בו, לבין ההבנה שהעולם הזה הוא רק 'פרוזדור', והחיים כשלעצמם אינם המטרה בו.
מדוע המתח כה גדול? כי ה'עולם' הזה, 'מעלים' ומחביא בדרך כלל את מציאות ה' ואת השגחתו. העולם כאילו 'מתגלגל' לבדו, בני אדם משועבדים מאוד לעיסוק בו, ולא כל הזמן הם מרגישים את הקשר לעולם הרוחני ואת השפעתו.
ואז, עומד האדם ושואל, מה התועלת שישנה לבורא בכל כך הרבה בני אדם שחלקם אינם מכוונים בפועלם לשם הבורא? וכיצד יש להתייחס לאותם אנשים ולמעשיהם?
הרמב"ם עונה על שאלות אלו ואומר שאמנם אין ערך עצמי לכל אותם מעשים, וערכם הוא דווקא בחיבור שלהם לאלה שכן מקדמים את העולם, אלה שיודעים לחיות בו את חיי הרוח, ולקדמו לעבר המטרות שהציב לו הבורא.
מרוץ החיים ה'מטורף' שאנשים רבים שקועים בו – הרצון להצליח לצבור עוד ועוד כסף, הנאות וכדומה, הוא כשלעצמו נובע מ"שטות ושיגעון", שהרי בני אדם עסוקים כל חייהם בדבר מוגבל שנגמר לאחר מספר שנים, אולם מצד שני, מנקודת המבט של הבורא, יש בו תועלת כי אותם אנשים בונים את העולם ומסייעים לאנשי הרוח הגדולים לקדם את העולם, לעשות בו את רצון הבורא, ולהעלותו מעלה מעלה.

הרחבות
גורלם של ההמון ה'משמשים' את החכם
לִהְיוֹתָם מְשַׁמְּשִׁים לָאֶחָד הַהוּא. הרמב"ם מסביר שתפקיד ההמון לשרת את היחיד החכם. אין משמעות הדברים שרק הוא יזכה לגמול בעולם הבא, להפך, מסתבר שכיוון שהם מסייעים לו, הרי שגם להם חלק חשוב בחכמתו. כל שכן לפי מה שביארנו לעיל [הרחבות ח' חשון], שתפקיד ההמון הוא השלמת פיתוח החכמה העולמית על ידי הרחבתה בכל עולם המעשה (כעין הרעיון הטמון במאמר 'הרבה תורה למדתי מרבותיי... ומתלמידי יותר מכולם' [מכות י.], ששאלות התלמידים מסייעות לפיתוח חוכמת הרב). אם כן, ההמון בעבודתם משמשים בתפקיד חשוב ביותר בפיתוח חכמתו של החכם, וגם להם חלק נכבד בהשגת התכלית. בדרך זו של הרמב"ם כתב גם הרמח"ל בדרך ה' [ב, ג]: " הנה השקיפה החכמה העליונה... וראתה שהיה עניין נאות להם מאוד, שיהיה בכוח קצתם להועיל לקצתם ולהטיב להם. פירוש - שלא יוחלט הדבר, שרק מי שיגיע בכוח שלו עצמו אל השלמות יהיה מן הנמנים בקיבוץ בני העולם הבא, אלא גם מי שכבר יגיעוהו מעשיו שבהתלותו באחר זכאי ממנו, יוכל ליהנות בשלמות, הנה ייכנס בכלל ההוא... ונמצא שלא יידחה מן השלמות לגמרי, אלא מי שלא יהיה ראוי ליהנות בו, לא מצד עצמו ולא מצד היתלותו בזולתו. ונמצאת על ידי זה ההצלה מרובה, וירבו יותר הנהנים... והוא עניין, 'כל ישראל ערבים זה לזה'...".

שאלות לדיון
האם ייתכן שרוב בני האדם הם בעצם 'משרתים' של כמה אנשים 'שלמים'?
לאור דברי הרמב"ם, מהו יסוד ההבדל בין 'עם הארץ' ל'תלמיד חכם'?

השתתפו עכשיו בדיון על שאלות אלו בפורום הישיבות: