אות ה' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
הקדמת הרמב"ם לפרק חלק

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

ה' הוא הראוי לעובדו ולגדלו
וְהַיְסוֹד הַחֲמִישִׁי – שֶׁהוּא יִתְבָּרֵךְ, הוּא הָרָאוּי לְעָבְדוֹ וּלְגַדְּלוֹ, וּלְהוֹדִיעַ גְּדֻלָּתוֹ, וְלַעֲשׂוֹת מִצְווֹתָיו; וְלֹא יַעֲשׂוּ כָזֶה• לְמִי שֶׁהוּא תַּחְתָּיו בַּמְּצִיאוּת: מִן הַמַּלְאָכִים, וְהַכּוֹכָבִים, וְהַגַּלְגַּלִּים, וְהַיְסוֹדוֹת וּמַה שֶּׁהֻרְכַּב מֵהֶם – לְפִי שֶׁכֻּלָּם מֻטְבָּעִים• עַל פְּעֻלָּתָם: אֵין מִשְׁפָּט וְלֹא בְחִירָה לָהֶם – אֶלָּא לוֹ לְבַדּוֹ הַשֵּׁם יִתְבָּרָךְ. וְכֵן אֵין רָאוּי לְעָבְדָם, כְּדֵי לִהְיוֹתָם אֶמְצָעִים• לְקָרְבָה אֵלָיו – אֶלָּא אֵלָיו בִּלְבַד יְכַוְּנוּ הַמַּחֲשָׁבוֹת וְיַנִּיחוּ• כָּל מַה שֶּׁזּוּלָתוֹ. וְזֶה הַיְסוֹד הַחֲמִישִׁי – הוּא שֶׁהִזְהִיר עַל עֲבוֹדַת אֱלִילִים וְרֹב הַתּוֹרָה מַזְהֶרֶת עָלָיו. אמונה בנבואה
וְהַיְסוֹד הַשִּׁשִּׁי – הַנְּבוּאָה – וְהוּא: שֶׁיֵּדַע אָדָם, שֶׁזֶּה מִין הָאָדָם יִמָּצֵא בָהֶם בַּעֲלֵי טְבָעִים מִמִּדּוֹת מְעֻלּוֹת וְזַכּוֹת מְאֹד וּשְׁלֵמוּת גְּדוֹלָה, וְנַפְשׁוֹתֵיהֶן נְכוֹנוֹת• עַד שֶׁהֵן מְקַבְּלוֹת צוּרַת הַשֵּׂכֶל. אַחַר כֵּן יִדְבַּק אוֹתוֹ הַשֵּׂכֶל הָאֱנוֹשִׁי "בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל•" וְנֶאֱצָל מִמֶּנּוּ עָלָיו אֲצִילוּת נִכְבָּדָה – וְאֵלֶּה הֵם הַנְּבִיאִים, וְזוֹ הִיא הַנְּבוּאָה, וְזֶהוּ עִנְיָנָהּ. וּבֵאוּר יְסוֹד זֶה עַל בֻּרְיוֹ יֶאֱרַךְ מְאֹד; וְאֵין כַּוָּנָתֵנוּ לְהָבִיא מוֹפֵת• עַל כָּל יְסוֹד מֵהֶם וּבֵאוּר מְצִיאוּת הַשָּׂגָתָהּ – לְפִי שֶׁזֶּה הוּא כְּלַל הַחָכְמוֹת כֻּלָּן; אֲבָל אֶזְכְּרֵם דֶּרֶךְ סִפּוּר בִּלְבָד. וּמִקְרָאֵי הַתּוֹרָה מְעִידִים עַל נְבוּאַת נְבִיאִים הַרְבֵּה.

נבואת משה
וְהַיְסוֹד הַשְּׁבִיעִי – נְבוּאַת מֹשֶׁה רַבֵּנוּ, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, וְהוּא: שֶׁנַּאֲמִין, כִּי הוּא אֲבִיהֶם שֶׁל כָּל הַנְּבִיאִים אֲשֶׁר הָיוּ מִלְּפָנָיו וַאֲשֶׁר קָמוּ מֵאַחֲרָיו; כֻּלָּם הֵם תַּחְתָּיו בְּמַעֲלָה. וְהוּא הָיָה הַנִּבְחָר מִכָּל מִין הָאָדָם אֲשֶׁר הִשִּׂיג מִידִיעָתוֹ יִתְבָּרֵךְ יוֹתֵר מִכָּל מַה שֶּׁהִשִּׂיג, אוֹ יַשִּׂיג שׁוּם אָדָם שֶׁנִּמְצָא, אוֹ שֶׁיִּמָּצֵא; וְכִי הוּא, עָלָיו הַשָּׁלוֹם, הִגִּיעָה הִתְעַלּוּתוֹ מִן הָאֱנוֹשׁוּת עַד שֶׁהִשִּׂיג הַמַּעֲלָה הַמַּלְאֲכוּתִית וְנִכְלַל בְּמַעֲלַת הַמַּלְאָכִים. לֹא נִשְׁאַר מָסָךְ• שֶׁלֹּא קְרָעוֹ וְנִכְנַס מִמֶּנּוּ. וְלֹא מְנָעוֹ מוֹנֵעַ גּוּפָנִי, וְלֹא נִתְעָרֵב לוֹ שׁוּם חֶסְרוֹן בֵּין רַב לִמְעָט. וְנִתְבַּטְּלוּ מִמֶּנּוּ הַכֹּחוֹת הַדִּמְיוֹנִיִּים וְהַחוּשִׁיִּים בְּהַשָּׂגוֹתָיו, וְנִבְהַל• כֹּחוֹ הַמִתְעוֹרֵר וְהַמִּשְׁתּוֹקֵק וְנִשְׁאַר שֵׂכֶל בִּלְבָד – וְעַל הָעִנְיָן הַזֶּה נֶאֱמַר עָלָיו שֶׁהוּא מְדַבֵּר עִם הַשֵּׁם יִתְבָּרֵךְ בְּלֹא אֶמְצָעִיּוּת מִן הַמַּלְאָכִים.

יש צורך באריכות בנושא
רְצוֹנִי הָיָה לְבָאֵר כָּאן זֶה הָעִנְיָן הַנִּפְלָא וְלִפְתֹּחַ הַנָעוּל בְּמִקְרָאוֹת הַתּוֹרָה וּלְפַרֵשׁ טַעַם "פֶּה אֶל פֶּה" וְכָל הַפָּסוּק וְזוּלָתוֹ מֵעִנְיָנוֹ – לוּלֵא שֶׁרָאִיתִי שֶׁאֵלֶּה הָעִנְיָנִים דַּקִּים• מְאֹד וְיִצְטָרְכוּ לִרְאָיוֹת רַבּוֹת מְאֹד; וְהָיִינוּ צְרִיכִין לְהַצָּעוֹת• רַבּוֹת וְהַקְדָּמוֹת וּמְשָׁלִים; וְשֶׁנְּבָאֵר בַּתְּחִלָּה מְצִיאוּת הַמַּלְאָכִים וְשִׁנּוּי מַעֲלוֹתֵיהֶם מִן הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה; וְשֶׁנְּבָאֵר הַנֶּפֶשׁ וְכָל כֹּחוֹתֶיהָ. וְיִתְרַחֵב הָעִגּוּל• עַד שֶׁנְּדַבֵּר בַּצּוּרוֹת שֶׁזָּכְרוּ הַנְּבִיאִים• שֶׁרָאוּי לַבּוֹרֵא וְלַמַּלְאָכִים, וְיִכָּנֵס בָּזֶה "שִׁעוּר קוֹמָה•" וְעִנְיָנוֹ, וְלֹא יַסְפִּיק בְּעִנְיָן זֶה לְבַדּוֹ. וַאֲפִלּוּ יִהְיֶה מְקֻצָּר בְּתַכְלִית הַקִּצּוּר – מֵאָה דַפִּים. וּלְפִיכָךְ אַנִּיחַ אוֹתוֹ לִמְקוֹמוֹ: אִם בְּסֵפֶר "פֵּרוּשׁ הַדְּרָשׁוֹת" שֶׁיָּעַדְתִּי לְחַבְּרוֹ, אוֹ בְ"סֵפֶר הַנְּבוּאָה", שֶׁאֲנִי מִתְעַסֵּק בוֹ, אוֹ בְסֵפֶר שֶׁאֲחַבֵּר אוֹתוֹ בְּפֵרוּשׁ אֵלּוּ הַיְסוֹדוֹת.

___________________________________

יַעֲשׂוּ כָזֶה - יעבדו. מֻטְבָּעִים – מוטבע בהם פעולתם, אין להם כוח בחירה ורצון. אֶמְצָעִים – לעבדם בתור מתווכים בינם לבין אלוהים. וְיַנִּיחוּ - ויעזבו. נְכוֹנוֹת - ישרות. בַּשֵּׂכֶל הַפּוֹעֵל – מדרגה רוחנית גבוהה (כוח האמת המוחלטת האלוהית השורה בעולם, רצון אלוהים). מוֹפֵת - הוכחה. מָסָךְ – מחיצה המפרידה בין האדם לעולם הרוחני. נִבְהַל – השתתק. דַּקִּים - עדינים. לְהַצָּעוֹת – הכנות, הקדמות. הָעִגּוּל – הנושא בכללותו. בַּצּוּרוֹת שֶׁזָּכְרוּ הַנְּבִיאִים – הביטויים שבהם דימו הנביאים את הקב"ה. שִׁעוּר קוֹמָה – מושג עמוק מתורת הסוד.

ביאורים
לאחר שהרמב"ם מנה את היסודות העוסקים בריבונו של עולם, הוא ממשיך לעסוק ביחס בין הבורא לבין הכוחות האחרים שקיימים במציאות. הרמב"ם כבר עסק בכך שכל המציאות היא מבורא עולם, וכאן ביסוד החמישי הוא מרחיב את הדיבור וקובע שכל הכוחות הקיימים אינם בעלי כוח ויכולת עצמית כלל אלא הכל מהבורא, וממילא אסור לעבוד ולהתפלל לאף אחד מהכוחות ואפילו אם עושים זאת כאמצעי על מנת להגיע על ידיהם אל הבורא.
מכאן עובר הרמב"ם אל מה שניתן מהבורא אל הברואים, כשבמרכז – התורה. הוא פותח ביסוד השישי בנבואה. הנבואה היא חוט המקשר בין הבורא לברואים. המרחק בין הבורא לברואים הוא כה רב, עד שקשה להבין איך יכול אדם להגיע למדרגה כה גבוהה של קבלת נבואה מלמעלה. אולם רצה ה' שיהיו בני אדם שיוכלו להכיל בתוכם את הקשר הזה, ומתוך כך להביא אל העולם הזה את רצון הבורא. הזוכה לנבואה הוא דווקא אדם שעשה מאמץ להתרומם ולהתעלות ורק אחרי שעשה זאת הוא יכול לזכות לנבואה.
מתוך היסוד הזה, מגיע הרמב"ם ליסוד השביעי, יסוד שבו הוא מרחיב, והוא נבואת משה. משה הוא המנהיג הראשוני שזכה להנהיג את ישראל מיד כשהפכו להיות 'עם'. משה הוא גם זה שבאותה התקופה היה השליח לתת את התורה מהבורא לישראל. הרמב"ם מייחס חשיבות גדולה מאד לאמונה בגדלותו של משה רבנו ובנבואתו. במעמד הר סיני ראו ישראל בעצמם איך הקב"ה מדבר עם משה, נבואה שניתנה לו במתנה מיוחדת מאת הבורא באופן שלא ניתן ולא יינתן לאיש וזהו הבסיס לאמונה בנבואתו ובאמיתותה. נבואתו של משה היא הבסיס לכל קבלת התורה ולאמונה שהתורה היא מן השמים. בנוסף, מכוחה של נבואת משה מגיעה גם האמונה בנבואת שאר הנביאים, וכפי שנכתב בתורת משה שיש להאמין בנבואתם של נביאי ה'.

הרחבות
כמה עיקרים יש?
לאורך הדורות חכמי ישראל ראו צורך להגדיר עיקרים בתחומים שונים. כבר בגמרא מסופר שדוד העמיד את עקרונות המוסר על אחד עשר, ישעיה על שש, מיכה על שלש, ישעיה (במקום אחר) על שנים ועמוס על עיקרון אחד [מכות כד.].
בנושא עיקרי האמונה אנו מוצאים דעות שונות. אצלנו, הרמב"ם מעמיד את העיקרים על שלושה- עשר. ר' חסדאי קרשקש מעמיד את העיקרים על שישה: א. ידיעת השם, ב. השגחתו, ג. יכולתו, ד. הנבואה, ה. הבחירה, ו. התכלית המוסרית של הבריאה [אור ה' מאמר ב]. ובספר העיקרים צמצם את מניין העיקרים אפילו יותר: א. מציאות השם, ב. השגחה, ג. תורה מן השמיים [מאמר ראשון כו].
כששאלו את הרדב"ז מהי החלוקה הנראית בעיניו הוא ענה: "אין דעתי מסכמת לשׂום לתורתנו התמימה שום עיקר לפי שכולה עיקר מפי הגבורה... וא"כ כל מצוה ומצוה היא עיקר ופינה ויש לך מצוה קלה ויש לה טעם וסוד אשר לא נשיגהו וא"כ איך נאמר שזו טפלה ואחרת היא עיקר... וכן הוא דעתי שהתורה כל פרטיה ודקדוקיה כל אחד מהם עיקר ויסוד ופנה והמכחיש אותו נקרא כופר ואין לו חלק לעולם הבא" [שו"ת הרדב"ז שמד].
(להרחבה נוספת ראה מה שכתבנו ביום האחרון של ההקדמה לפרק חלק)

שאלות לדיון
מדוע יש צורך חשוב מאוד להאמין שהאלוה מנבא בני אדם הראויים לנבואה?
האם קשה להאמין בי"ג היסודות שמונה כאן הרמב"ם? האם המציאות העולמית שהתקדמה במובנים רבים, מקילה על האמונה, או שמא מרחיקה אותה?