פרק ד' חלק ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
שמונה פרקים לרמב"ם

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

רחל בת יקוט

4 דק' קריאה

תיקון המידות באמצעות הצד שכנגד
וְדַע, כִּי אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת אֲשֶׁר לַמִּדּוֹת, אָמְנָם יִקָּנוּ וְיִתְיַשְּׁבוּ בַּנֶּפֶשׁ, בַּחֲזָרָה עַל הַפְּעֻלּוֹת הַהֹווֹת• מִזּוֹ הַמִּדָּה פְּעָמִים רַבּוֹת בִּזְמָן אָרֹך•, וְהִתְרַגְּלֵנוּ אֲלֵיהֶן. וְאִם יִהְיוּ הַפְּעֻלּוֹת הָהֵן טוֹבוֹת - יִהְיֶה הַנִּקְנֶה לָנוּ מַעֲלָה, וְאִם יִהְיוּ רָעוֹת - יִהְיֶה הַנִּקְנֶה לָנוּ פְּחִיתוּת. וּמִפְּנֵי שֶׁהָאָדָם בְּטִבְעוֹ, מִתְּחִלַּת בְּרִיָּתוֹ, אֵינוֹ לֹא בַּעַל מַעֲלָה וְלֹא בַּעַל חֶסְרוֹן, כְּמוֹ שֶׁנְּבָאֵר בַּפֶּרֶק הַשְּׁמִינִי, וְהוּא יִתְרַגֵּל בְּלֹא סָפֵק לִפְעֻלּוֹת מִקַּטְנוּתוֹ, כְּפִי מִנְהַג קְרוֹבָיו וְאַנְשֵׁי מְדִינָתוֹ, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ אוֹתָן הַפְּעֻלּוֹת מְמֻצָּעוֹת, וְאֶפְשָׁר שֶׁיִּהְיוּ מוֹתִירוֹת אוֹ מְחַסְּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁסִּפַּרְנוּ, וְיִהְיֶה הָאִישׁ הַזֶּה כְּבָר חָלְתָה נַפְשׁוֹ - צָרִיך שֶׁיִּנְהֲגוּ בִּרְפוּאָתוֹ כְּדֶרֶך רְפוּאַת הַגּוּפוֹת בְּשָׁוֶה• וּכְמוֹ שֶׁהַגּוּף, כַּאֲשֶׁר יֵצֵא מִשִּׁוּוּיוֹ, נִרְאֶה אֶל אֵיזֶה צַד נָטָה וְיָצָא, וְנַעֲמֹד כְּנֶגְדּוֹ בְּהֶפְכּוֹ, עַד שֶׁיָּשׁוּב אֶל הַשִּׁוּוּי; וּכְשֶׁיִּשְׁתַּוֶּה, נְסַלֵּק יָדֵינוּ מֵאוֹתוֹ הַהֵפֶך, וְנָשׁוּב לַעֲשׂוֹת לוֹ מַה שֶּׁיַּשְׁאִירֵהוּ עַל שִׁוּוּיוֹ - כֵּן נַעֲשֶׂה בַּמִּדּוֹת בְּשָׁוֶה. מְשַׁל זֶה: אִם נִרְאֶה אָדָם שֶׁנִּקְנְתָה לוֹ תְּכוּנָה בְּנַפְשׁוֹ, יְקַמֵּץ בַּעֲבוּרָהּ עִם עַצְמוֹ, וְזוֹהִי פְּחִיתוּת מִפְּחִיתֻיּוֹת הַנֶּפֶשׁ, וְהַמַּעֲשֶׂה אֲשֶׁר יַעֲשֵׂהוּ מִפְּעֻלּוֹת הָרָע, כְּמוֹ שֶׁבֵּאַרְנוּ בְּזֶה הַפֶּרֶק. הִנֵּה כַּאֲשֶׁר נִרְצֶה לְרַפֵּא זֶה הַחֹלִי, לֹא נְצַוֵּהוּ בְּעַיִן יָפָה, שֶׁזֶּה כְּמִי שֶׁיְּרַפֵּא מִי שֶׁגָּבַר עָלָיו הַחֹם בַּדָּבָר הַשָּׁוֶה, וְזֶה לֹא יַבְרִיאֵהוּ מֵחָלְיוֹ. וְאָמְנָם רָאוּי לַהֲנִיעוֹ• לַעֲשׂוֹת פְּעֻלַּת הַבִּזְבּוּז פַּעַם אַחַר פַּעַם, וְתִכָּפֵל עָלָיו פְּעֻלַּת הַבִּזְבּוּז כַּמָּה פְּעָמִים, עַד שֶׁתָּסוּר מִנַּפְשׁוֹ הַתְּכוּנָה הַמְחַיֶּבֶת הַקַּמְּצָנוּת, וְכִמְעַט שֶׁתִּקָּנֶה לוֹ תְּכוּנַת הַבִּזְבּוּז, אוֹ יִהְיֶה קָרוֹב אֵלֶיהָ; וְאָז נְסַלֵּק מִמֶּנּוּ פְּעֻלּוֹת הַבִּזְבּוּז, וּנְצַוֵּהוּ לְהַתְמִיד עַל פְּעֻלּוֹת הָעַיִן הַיָּפָה, וִיקַבְּלֵן עַל עַצְמוֹ לְעוֹלָם, וְלֹא יוֹתִיר וְלֹא יְחַסֵּר. וְכֵן אִם רְאִינוּהוּ מְבַזְבֵּז, נְצַוֵּהוּ שֶׁיַּעֲשֶׂה פְּעֻלּוֹת הַקַּמְּצָנוּת וְיִשְׁנֵן. אֲבָל לֹא נִכְפֹּל עָלָיו פֹּעַל הַקַּמְּצָנוּת פְּעָמִים הַרְבֵּה כְּמוֹ שֶׁכָּפַלְנוּ עָלָיו פֹּעַל הַבִּזְבּוּז. וְזֶה הַחִדּוּשׁ הוּא חֹק הָרִפּוּי וְסוֹדוֹ, וְהוּא, שֶׁשּׁוּב הָאָדָם• מִן הַבִּזְבּוּז לָעַיִן הַיָּפָה, יוֹתֵר קַל וְיוֹתֵר קָרוֹב• מִשּׁוּבוֹ מִן הַקַּמְּצָנוּת לָעַיִן הַיָּפָה. וְכֵן שׁוּב נֶעְדַּר הַהַרְגָּשָׁה בַּהֲנָאָה נִזְהָר, יוֹתֵר קַל וְיוֹתֵר קָרוֹב מִשּׁוּב בַּעַל הַתַּאֲוָה נִזְהָר. וְלָזֶה נִכְפֹּל עַל בַּעַל הַתַּאֲוָה פְּעֻלּוֹת הֶעְדֵּר הַהֲנָאָה, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנִּכְפֹּל עַל נֶעְדַּר הַהַרְגָּשָׁה פְּעֻלּוֹת הַתַּאֲוָה. וּנְחַיֵּב אֶת רַך הַלֵּבָב בַּמְּסִירָה לַסַּכָּנוֹת, יוֹתֵר מִמַּה שֶּׁנְּחַיֵּב הַמּוֹסֵר עַצְמוֹ לַסַּכָּנוֹת בְּרֹך הַלֵּבָב. וְנַרְגִּיל הַכִּילַי• בַּפַּזְּרָנוּת, יוֹתֵר מִשֶּׁנַּרְגִּיל הַפַּזְּרָן בַּכִּילוּת. וְזֶה הוּא חֹק רְפוּאַת הַמִּדּוֹת, וְזָכְרֵהוּ.

___________________________________

הַהֹווֹת – הנובעות. בִּזְמָן אָרֹך – לאורך זמן. בְּשָׁוֶה – באופן דומה (מדובר בשיטה רפואית לפיה הבריאות מושגת באמצעות טיפול המביא את הגוף מקיצוניות לאיזון על ידי הליכה לקצה השני). לַהֲנִיעוֹ – לדרבן אותו. שּׁוּב הָאָדָם – תשובת האדם. יוֹתֵר קָרוֹב – יותר מהיר. כִּילַי – קמצן.

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

25 - פרק ד'

26 - פרק ד' חלק ב

27 - פרק ד' חלק ג

טען עוד

ביאורים
הרמב"ם מתווה לנו דרך לתיקון המידות. אם אדם נוטה באופן קיצוני למידה אחת – יעשה פעולות רבות לכיוון המידה השנייה וכך יטה את המידה לכיוון האמצע. במבט ראשון נראה שהדרך הזאת היא פעולה טכנית שאין בה שום יומרה לשנות את טבעו הפנימי של האדם אלא את דפוס ההתנהגות שלו. אבל באמת אם נתבונן לעומק נראה שזו הדרך היחידה לשינוי הנפש פנימה.
הימשכותו של האדם למידה קיצונית מעידה על נפש חולה – נפש שיצאה מדרך האמצע ונטתה הצידה לאחד מן הקצוות. הביטוי של חולי הנפש הוא בגילוי המידה המקולקלת. לפעמים אדם כל כך אחוז באותה מידה קיצונית עד שהוא לא מודע לכך שאפשר לחיות אחרת, שאפשר להביט על העולם בעיניים אחרות ולהמשיך ולחיות ואפילו יותר טוב. למשל: אדם שהוא קמצן גדול לא יוכל להבין איך הוא ימשיך להתקיים אם יפזר את כספו. אדם זה ידמיין שאם ייתן מכספו לצדקה, מהר מאוד ישחרו העניים לפתח ביתו ולא יישאר לו כסף. דרך תיקונו של אדם שכל נפשו שקועה עמוק בתפיסת עולם מקולקלת היא 'לזרוק' אותו לכיוון השני – לומר לו לפזר את כספו. פתאום האדם מגלה שיש עולם אחר, שאפשר לפזר את הכסף והחיים עדיין יפים ומאירים. הפעולה המעשית מעוררת את הנפש למחשבה. זו אינה רק מחשבה תיאורטית אלא הוא חווה את זה שיש אפשרות לחיים אחרים. הנפש משתחררת מהשעבוד למידה הקיצונית ויכולה להגיע לאיזון העדין. עכשיו היא יכולה גם לעזוב את הקיצוניות שבה נהג באופן זמני ולהישאר בדרך האמצע.

הרחבות
איך מתקנים את המידות?
אֵלּוּ הַמַּעֲלוֹת וְהַפְּחִיתֻיּוֹת אֲשֶׁר לַמִּדּוֹת, אָמְנָם יִקָּנוּ וְיִתְיַשְּׁבוּ בַּנֶּפֶשׁ, בַּחֲזָרָה עַל הַפְּעֻלּוֹת הַהֹווֹת מִזּוֹ הַמִּדָּה . הרמב"ם מדריך אותנו לשנות את המידות על ידי המעשים, ובזה הוא הקדים את ספר החינוך באמרתו המפורסמת "אחרי הפעולות נמשכים הלבבות" [מצוה טז]. כאן מתגלה לנו סוד הקשר בין הגוף והנפש – כשמעשים גשמיים מסוגלים לעצב את האישיות הרוחנית ולחולל בה שינויים.
מה היחס בין המידות למעשים?
הרמב"ם פתח את הפרק בתיאור המעשים שנובעים מהמידות, וכאן הוא סגר את המעגל בתיאור המידות שנובעות מהמעשים. חיי האדם מצויים במסלול התעלות תמידי שמזין את עצמו: מידות > מעשים > מידות, וחוזר חלילה.
איך לקיים את המצוות נכון?
וְאָמְנָם רָאוּי לַהֲנִיעוֹ לַעֲשׂוֹת פְּעֻלַּת הַבִּזְבּוּז פַּעַם אַחַר פַּעַם. המשנה במסכת אבות אומרת: "והכל לפי רוב המעשה" (ג, טו). כתב על כך הרמב"ם בפירושו: "שהמעלות לא יגיעו לאדם לפי רוב גודל המעשה, אבל לפי רוב מספר המעשים. והוא, שהמעלות אמנם יגיעו בכפול המעשים הטובים פעמים רבות, ועם זה יושג קנין חזק (=מדה קבועה בנפש), לא כשיעשה אדם פועל אחד גדול... והמשל בו, כשייתן האדם למי שראוי אלף זהובים בבת אחת לאיש אחד, ולאיש אחר לא נתן כלום, לא יעלה בידו מדת הנדיבות בזה המעשה האחד הגדול, כמו שמגיע למי שהתנדב אלף זהובים באלף פעמים" [רמב"ם, אבות ג, טו]. חשיבות המעשה נמדדת לפי מידת השפעתו על הנפש והמידות, ולא לפי הרושם החיצוני או הסיפוק הרוחני.

שאלות לדיון
למה קל יותר לבזבזן להגיע למידה מאוזנת (=עין טובה) מאשר לקמצן?
כיצד יוכל האדם שנטה לקיצוניות לשם תיקונו, לדעת שהוא כבר יכול להפסיק בדרך זו וכי הוא כבר הגיע לאיזון?