פרק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
שמונה פרקים לרמב"ם

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מעוז נריה בן הדס

3160

4 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

החילוק בין השכליות לשמעיות
וּלְפִי הַמּוּבָן מִפְּשָׁטֵי שְׁנֵי הַדְּבָרִים בִּתְחִלַּת הַמַּחְשָׁבָה, הֲרֵי שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים סוֹתְרִים זֶה אֶת זֶה. וְאֵין הַדָּבָר כֵּן, אֶלָּא שְׁנֵיהֶם אֱמֶת, וְאֵין בֵּינֵיהֶם מַחְלֹקֶת כְּלָל. וְזֶה, שֶׁהָרָעוֹת אֲשֶׁר הֵן אֵצֶל הַפִילוֹסוֹפִים רָעוֹת - הֵן אֲשֶׁר אָמְרוּ שֶׁמִּי שֶׁלֹּא יִתְאַוֶּה לָהֶן יוֹתֵר טוֹב מִמִּי שֶׁיִּתְאַוֶּה לָהֶן וְיִמְשֹׁל בְּנַפְשׁוֹ מֵהֶן, וְהֵם הַדְּבָרִים הַמְפֻרְסָמִים אֵצֶל בְּנֵי הָאָדָם כֻּלָּם שֶׁהֵם רָעוֹת, כִּשְׁפִיכוּת דָּמִים, וּגְנֵבָה, וְגֵזֶל, וְהוֹנָאָה, וְהַזֵּק לְמִי שֶׁלֹּא הֵרַע, וּגְמֹל רָע לַמֵּיטִיב, וְזִלְזוּל הוֹרִים, וְכַיּוֹצֵא בָּאֵלֶּה. וְהֵן הַמִּצְווֹת אֲשֶׁר יֹאמְרוּ עֲלֵיהֶן הַחֲכָמִים עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם: "דְּבָרִים שֶׁאִלְמָלֵי לֹא נִכְתְּבוּ רְאוּיִים הָיוּ לְכָתְבָן" (יומא סז ע"ב), וְיִקְרְאוּן קְצָת חֲכָמֵינוּ הָאַחֲרוֹנִים אֲשֶׁר חָלוּ חֳלִי 'הַמְדַבְּרִים'•: 'הַמִּצְווֹת הַשִּׂכְלִיּוֹת•'. וְאֵין סָפֵק כִּי הַנֶּפֶשׁ אֲשֶׁר תִּתְאַוֶּה לְדָבָר מֵהֶם וְתִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו - הִיא נֶפֶשׁ חֲסֵרָה, וְכִי הַנֶּפֶשׁ הַמְעֻלָּה לֹא תִּתְאַוֶּה לְדָבָר מֵאֵלֶּה הָרָעוֹת כְּלָל, וְלֹא תִּצְטָעֵר בְּהִמָּנְעָהּ מֵהֶן. אֲבָל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר אָמְרוּ הַחֲכָמִים שֶׁהַמּוֹשֵׁל בְּנַפְשׁוֹ מֵהֶם יוֹתֵר טוֹב וּשְׂכָרוֹ יוֹתֵר גָּדוֹל - הֵן הַמִּצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת•, וְזֶה נָכוֹן, כִּי אִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל, וּלְפִיכָך אָמְרוּ שֶׁצָּרִיך הָאָדָם לְהַנִּיחַ נַפְשׁוֹ עַל אַהֲבָתָם, וְלֹא יָשִׂים מוֹנְעוֹ מֵהֶם אֶלָּא הַתּוֹרָה.

הוכחה מדברי חכמים
וְהִתְבּוֹנֵן בְּחָכְמָתָם, עֲלֵיהֶם הַשָּׁלוֹם, וּבַמֶּה הִמְשִׁילוּ. שֶׁהוּא לֹא אָמַר: לֹא יֹאמַר אָדָם אֵי אֶפְשִׁי לַהֲרֹג אֶת הַנֶּפֶשׁ, אֵי אֶפְשִׁי לִגְנֹב, אֵי אֶפְשִׁי לְכַזֵּב, אֶלָּא אֶפְשִׁי וּמָה וְכוּ'; וְאָמְנָם הֵבִיא דְּבָרִים כֻּלָּם שִׁמְעִיִּים: בָּשָׂר בְּחָלָב, וּלְבִישַׁת שַׁעַטְנֵז וַעֲרָיוֹת. וְאֵלֶּה הַמִּצְווֹת וְכַיּוֹצֵא בָּהֶן הֵן אֲשֶׁר יִקְרָאֵן ה': 'חֻקּוֹתַי', אָמְרוּ: "חֻקִּים שֶׁחָקַקְתִּי לְךָ וְאֵין לְךָ רְשׁוּת לְהַרְהֵר בָּהֶם, וְאֻמּוֹת הָעוֹלָם מְשִׁיבִין עֲלֵיהֶן, וְהַשָּׂטָן מְקַטְרֵג עֲלֵיהֶן, כְּגוֹן פָּרָה אֲדֻמָּה וְשָׂעִיר הַמִּשְׁתַּלֵּחַ" (יומא סז ע"ב) וְכוּ'. וְאוֹתָן אֲשֶׁר קְרָאוּן הָאַחֲרוֹנִים 'שִׂכְלִיּוֹת' - יִקָּרְאוּ: 'מִצְווֹת'•, כְּמוֹ שֶׁבֵּאֲרוּ הַחֲכָמִים.

שמונה פרקים לרמב"ם (50)

בשביל הנשמה

36 - לימוד שבועי באמונה כא- כז כסלו

37 - פרק ו'

38 - פרק ז'

טען עוד

וּכְבָר הִתְבָּאֵר מִכֹּל מַה שֶּׁאֲמַרְנוּהוּ, אֵילוּ עֲבֵרוֹת יִהְיֶה מִי שֶׁלֹּא יִשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן יוֹתֵר טוֹב מִמִּי שֶׁיִּשְׁתּוֹקֵק אֲלֵיהֶן וְיִמְשֹׁל בְּנַפְשׁוֹ מֵהֶן, וְאֵילוּ מֵהֶן יִהְיֶה הַדָּבָר בָּהֶן לְהֵפֶך. וְזֶה חִדּוּשׁ נִפְלָא, וְהַשְׁלָמָה מֻפְלָאָה בֵּין שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים, וּלְשׁוֹן שְׁנֵי הַמַּאֲמָרִים מוֹרָה עַל אֲמִתַּת מַה שֶּׁבֵּאַרְנוּהוּ. וּכְבָר נִשְׁלְמָה כַּוָּנַת זֶה הַפֶּרֶק.

___________________________________

'הַמְדַבְּרִים'- כת מחכמי הפילוסופים הערביים. הַשִּׂכְלִיּוֹת – שהשכל מחייב לעשותן. הַשִּׁמְעִיּוֹת – שחיובן מכוח ששמענו מפי ה'. יִקָּרְאוּ: 'מִצְווֹת' - בלשון התורה.

ביאורים
כפי שראינו, לא ברור על פי מקורות התורה וחז"ל מהי המדרגה הגבוהה יותר – זו של אדם שאיננו משתוקק לרע או זו של הכובש את יצרו למרות תשוקתו. כדי לענות על שאלה זו הרמב"ם מלמד אותנו כלל חשוב: ישנם תחומים שבהם בוודאי לא נוכל לומר שהשתוקקות אליהם היא דבר נורמלי ולגיטימי. למשל, מי שמסתובב כל היום ומשתוקק לרצוח אנשים, או אדם שמתגבר כל העת על תאוות הגניבה שלו. תכונות נפש כאלה מעידות על פגם בסיסי במדרגה האנושית של האדם. הסיבה לכך היא שכל אדם בעל היגיון מבין שרצח וגניבה הם דברים פסולים. גם אנשים המוגדרים כיום כלא דתיים יסכימו עם קביעה זו. אלה מושגים אלמנטריים ואוניברסליים שאין חולקים עליהם. לעומת זאת, התמונה שונה בתחומי ציוויי התורה שאיננו יודעים את טעמם באופן שכלי ('המצוות השמעיות'). למשל, אכילת בשר בחלב איננה מובנת לנו בהיגיון, לכן התאוות לאכילת חלב לאחר בשר איננה מעידה על פגם מהותי בנפש. במקרה זה ההתגברות על התאווה היא מה שמתבקש מהאדם ולא ביטול התאווה משורשה. את החילוק היסודי הזה מוכיח הרמב"ם על ידי דיוק מלשון המדרש ממנו עלתה הקושיה בהתחלה: הדוגמאות במדרש כולן נלקחות מתחום המצוות המכונות 'שמעיות' (אלה שאינן מובנות לנו בהיגיון), כמו אכילת בשר, לבישת שעטנז ועריות. המכנה המשותף לכל האיסורים הללו הוא שכולם שייכים לקטגוריה הלא שכלית של המצוות. טבעי והגיוני שהיצר ימשוך אותנו במה שלא מובן לנו מצד ההיגיון. מה שלא מתקבל הוא שאדם ישתוקק ויתאווה למעשים שההיגיון והמוסר האנושי הכללי מרחיקים את המשיכה אליהם.
הרחבות
פרק ו' – מוסר אלוהי
הַמִּצְווֹת הַשִּׁמְעִיּוֹת... אִלְמָלֵא הַתּוֹרָה לֹא הָיוּ רָעוֹת כְּלָל . עד לפרק ה' עסק הרמב"ם במוסר אנושי : תיקון המידות ושלימות המושכלות. ערכים אלו הם ערכים השווים לכל נפש. שם צעד הרמב"ם יחד עם הפילוסופיה ומצא בה טעם לשבח בהשקפת התורה. בפרק ו' מתייחס הרמב"ם למוסר אלוהי : 'חוקים', שאיננו קיים לדידה של הפילוסופיה, ומכאן נפרדות דרכיהם.
האם החילוק של הרמב"ם בין מצוות שכליות לשמעיות מוסכם?
א. בעל התניא מגדיר את ה'צדיק', שטבעו מתוקן ונוטה לרצון ה' ('חסיד'), כאדם השלם. בניגוד ל'בינוני', שנתון במאבק וגובר על יצרו ('מושל'), שזו אמנם מדרגה השווה לכל נפש, אך בודאי איננה במעלה העליונה (לקוטי אמרים י-יב).
באופן דומה מבחין הרמח"ל בין 'הזהיר' ('מושל') שמסמן את השלב הראשון בעבודת ה', לבין ה'נקי' ('חסיד') שנמצא בדרגה גבוהה יותר (מסילת ישרים י).
צריך עיון האם יש כאן מחלוקת: מחד, התניא והרמח"ל לא מבדילים בין סוגי המצוות ה'שכליות' וה'שמעיות'. מאידך, נראה שדבריהם מתייחסים בעיקר למידת ה'תאוה' וה'חומריות', שהן בכלל ה'שכליות'.
מכל מקום, נראה שלדעת הרמב"ם מדריגת ה'חסיד' ביחס ל'שכליות' נתבעת מכל אדם, וה'מושל' נחשב לחיסרון. לעומת בעל התניא, שרואה ב'חסיד' מדריגה נדירה השייכת ליחידי סגולה, לעומת הבינוני שזו מדרגת ההמון ושלימותם.
ב. היעב"ץ (על הגליון) חולק על הרמב"ם, ולדעתו הכובש עדיף מהמושל גם במצוות השכליות. ואדרבה, דווקא במצוות השכליות גובר יצרו של האדם יותר מאשר בשמעיות, ולכן מסתבר שמעלתו של המושל גבוהה יותר.
לקבלת נספח הרחבות לפרק ו' ניתן לשלוח מייל ל: emundaf•gmail.com

שאלות לדיון
מה היחס בין המוסר הטבעי לצו האלוהי?
מה היחס בין טוב ורע לעומת אמת ושקר? האם קיימת באדם סלידה מן השקר?