חזקת שור מועד – מהות החזקה | הרב יאיר וסרטיל | בית המדרש

משנה וגמרא
בבא קמא

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

358

7 דק' קריאה

גילוי טבע או יצירת טבע
במשנתנו נחלקו התנאים בתהליך הפיכתו של שור תם למועד. לדעת רבי יהודה נעשה מועד רק אם נגח שלושה ימים יום אחר יום ואילו לדעת רבי מאיר אפילו אם נגח ג' פעמים ביום אחד, משום שהדברים קל וחומר "ריחק נגיחותיו חייב – קירב נגיחותיו לא כל שכן?!" האחרונים חקרו במהות חזקה זו, האם העובדה שנגח ג' פעמים מגלה שטבעו להיות נגחן או ששלוש הנגיחות הן אלו שהרגילוהו ליגח וכעת רכש ויצר לעצמו טבע ליגח.
בב"ב כח ע"א מביאים הולכי אושא מקור לכך שחזקת קרקעות הינה ג' שנים משור המועד, ומוכיח מכך ב קובץ הערות (הוספות ס"ק ב) שחזקה הינה גילוי טבע ולא טבע נרכש, שהרי לגבי קרקעות החזקה מגלה שהקרקע הייתה שלו מתחילה. אמנם לכאורה גם לצד שהחזקה מגלה טבע לא מובן לגמרי הדימוי, שהרי בחזקת קרקע אין ישיבתו בקרקע פועלת מצד שמגלה שטבעו לשבת בקרקע אלא היא מוכיחה שהקרקע שלו הואיל ולא מיחו בו.
הרמב"ן שם (ד"ה משור המועד) אכן מתקשה מה הדימוי בין שתי החזקות ומיישב שכשם שבשור לאחר ג' נגיחות יוצא מחזקת תמות כך כאן יוצאת הקרקע מחזקת המוכר לחזקת הקונה ולכן מעתה מוטל על המוכר להביא ראיה אם רוצה להוציא ממנה את הקונה. כלומר, החזקה לא פועלת מכח ראיה אלא שמעתה הלוקח נחשב המוחזק בה. לפי דבריו, יש מקום להבין גם את הצד השני, שחזקת שור מועד עניינה רכישת טבע, והדימוי לקרקע הוא שגם שם ישיבת הקונה יוצרת את המוחזקות ולא מגלה אותה. אולם נראה שגם דבריו מובנים יותר לפי הצד הראשון, כי רכישת טבע פירושה שעשיית המעשה עצמו היא זו שיצרה את טבעו, וכאן הישיבה בקרקע לא יצרה משהו בטבעו אלא רק יצרה את ההתייחסות אליו כמוחזק, אולם אם ענין החזקה הוא גילוי טבע, ניתן לומר שאף שכאן לא גילינו שטבעו לשבת שם, מכל מקום למדנו מהחזקה ששלוש פעמים זה דבר חשוב הגורם לנו להתייחס לדבר כאל טבע, וכך שלוש שנים זה דבר חשוב הגורם לנו להתייחס אל היושב כמוחזק (לצד של יצירה שלוש הפעמים אינן גורמות להתייחסות כלשהי אלא יוצרות מציאות).
יש לשאול לפי הצד שהחזקה היא גילוי טבעו, מדוע משלם נזק שלם רק מהפעם הרביעית הרי נתגלה למפרע שכבר מהפעם הראשונה היה טבעו ליגח. התשובה לכך פשוטה, כמבואר באחרונים (קובץ הערות בהוספות ס"ק ב, ועוד), שעל מנת לחייב נזק שלם יש תנאי שגם בעלי השור ידעו מכך שהוא מועד, שאז מתוך שהיה עליהם להיזהר יותר ולא נזהרו אפשר לחייבם בנזק שלם, אולם ב חידושי רבי שמעון שקופ (סי' לג ס"ק א) ביאר שאף אם מדובר בגילוי אנו מסופקים שמא טבעו נעשה כך רק מהפעם השלישית. נמצא ששיטתו היא שיטה אמצעית, לפיה מצד אחד לא מתגלה שמתחילה היה טבעו ליגח, אך מצד שני לא הנגיחות עצמם הרגילוהו ליגח אלא כעת נתגלה שטבעו כן לכל הפחות החל מהנגיחה השלישית. ר' שמעון שקופ לומד זאת מיבמות סה ע"א לעניין אשה שנישאה לשלושה אנשים ולא זכתה לבנים, שאין הבעל הראשון והבעל השני יכולים לדרוש שתשיב הכתובה ששילמו לה מחמת מקח טעות משום שיכולה לטעון שמא עד כה הייתה ראויה לוולד ורק כעת בפעם השלישית הוכחשה ונתעקרה, ודווקא השלישי שעוד לא נתן לה כתובתה אינו חייב משום שגם היא לא יכולה להוציא ממנו מספק, משמע שזהו ספק מתי הוכחשה ולכן המוציא מחברו עליו הראיה.
לכאורה דבריו קשים, שהרי הטעם ששלוש פעמים יוצרות חזקה הוא שלא מסתבר שאירעו שלושה מקרים אלא יותר הגיוני לתלות שיש גורם אחד שגרם לשלושתם והוא שכך טבעו של השור, ואם כן ההיגיון שבחזקה מחייב שנתלה גם את הפעמים הראשונות בסיבה זו. ואפשר לתרץ, שעד פעמיים יתכן שהדבר מקרי, ולכן לגבי הפעמיים הראשונות אין לנו ראייה שכבר היה טבעו ליגח, אולם שלוש פעמים כבר לא מסתבר שנוגח במקריות, ולכן יש לתלות שלכל הפחות מהפעם השלישית נעשה טבעו ליגח, ואם כן הפעם השלישית אכן אינה מקרית אלא אירעה מחמת טבעו, ואילו הפעמיים הראשונות היו במקריות. מכל מקום הגמרא ביבמות ודאי אינה ראייה מוכחת לדבריו, שכן אפשר לומר שהגמרא אמרה זאת רק ביחס לאשה שלא יולדת ששם החזקה אינה בהכרח מגלה שכבר מראש היה טבעה לא ללדת, וכן משמע מכך שהגמרא הסתפקה בשאלה זו, אם יכולה לומר שרק כעת הוכחשה, ולא מסתבר שספק הגמרא שם הוא כללי לגבי כל החזקות בש"ס, אם לאחר שהוחזק נתגלה שכך היה טבעו כבר מתחילה או רק מהפעם השלישית.

קירוב וריחוק
הטור (או"ח סי' קיד סע' ט) מביא מחלוקת לגבי אמירת "משיב הרוח ומוריד הגשם". המהר"ם מרוטנבורג היה רגיל לומר בשמיני עצרת תשעים פעמים ברכת אתה גיבור עד משיב הרוח ומוריד הגשם כדי שאם יהיה מסופק אם אמר לא יצטרך לחזור, כדין המסופק לאחר שלושים יום שאינו חוזר הואיל וכבר אמר תשעים פעמים וחזקה שהורגל על לשונו, והוכיח כן מסוגייתנו שלדעת רבי מאיר נעשה מועד גם בנגח שלוש פעמים ביום אחד משום שאם נעשה מועד בריחק נגיחותיו כל שכן בקירב, וכך כאן כל שכן שמועיל לקרב. ורבנו פרץ חלק וכתב שאין הנדון נודה לראיה הואיל ולגבי התפילה הדבר תלוי בהרגל לשונו, ובכך לא אומרים שכל שכן שמתרגל בקירוב.
וביארו הקהלות יעקב (סי' כט) ו ר' שמעון שקופ שנחלקו בחקירה הנ"ל, שלדעת רבנו פרץ מהות החזקה בשור המועד היא גילוי טבעו ולכן אין ללמוד מכך לאמירת "משיב הרוח" ששם העניין הוא ההתרגלות, ולדעתו דווקא בגילוי טבע שייך לומר שקירוב עדיף מריחוק אך בהתרגלות ורכישת טבע דווקא אריכות הזמן מסייעת ומחזקת את ההתרגלות. ואילו המהר"ם סבר שגם בשור המועד מהות החזקה היא התרגלות ליגח ויצירת טבע של נגחן ולכן יש לדמות לכך את דין אמירת "משיב הרוח", ולדעתו מוכח מהסוגיא שגם בהתרגלות יש עדיפות לקירוב המעשים. יש לבאר סברות הצדדים, שמצד אחד יש לומר שהתרגלות הנעשית לאורך זמן היא יותר מוטמעת לעומת הרגל הנעשה בתקופה קצרה שכשם שבולעו כך פולטו, אך מצד שני יש לומר שכשיש מרווח בין פעם לפעם מצטנן ההרגל ואינו נרכש.
האחרונים מקשים גם על המהר"ם וגם על רבנו פרץ כיצד דנים אם לדמות לשור המועד או לא, הרי להלכה כלל איננו פוסקים כרבי מאיר שאמר שבקירב נעשה מועד מקל וחומר, אלא פוסקים כרבי יהודה שרק בריחק נגיחותיו נעשה מועד, ואם כן בשום מקרה איננו סוברים שיש עדיפות בקירוב מבריחוק.
הדרישה (ס"ק ג) מיישב שרבי יהודה מודה עקרונית לסברתו של רבי מאיר שקירוב עדיף אלא שסבר שלגבי שור המועד זו גזירת כתוב "תמול מתמול שלשום" שנעשה מועד רק בימים שונים. לכן הביא רבי יהודה ראיה מוסתות, וכוונתו להוכיח שכשם ששם זו גזירת כתוב כך גם בשור המועד, אך רבי מאיר דחה שאכן שם זו גזירת כתוב אך בשור המועד לא.
המגן אברהם (ס"ק יג) מיישב שעקרונית מודה רבי יהודה שקירוב עדיף אלא שלגבי שור המועד יש סברא מיוחדת לחלוק כי יש לומר שביום אחד לא מוכח שטבעו נגחן כי אולי שיגעון אחזו ביום זה. וכן ביאר המאירי בסוגייתנו (ד"ה אמר המאירי) את סברת רבי יהודה, שביום אחד יש לומר שסיבה היא שאירעה לו ואין זה מלמד על טבעו.
הראי"ה קוק (דעת כהן סי' ח ס"ק א) מיישב בדעת המהר"ם שרבי מאיר ורבי יהודה נחלקו בחקירת האחרונים הנ"ל, שלדעת רבי מאיר מהות החזקה היא הרגל ויצירת טבע ולכן סבר שכל שכן בקירב נגיחותיו, כי בקירוב מתרגל יותר, ואילו רבי יהודה סבר שמהות החזקה היא גילוי טבעו ולכן סבר שאדרבה ריחוק הנגיחות עדיף משום שבקירוב יש לתלות שמא גרמה לכך סיבה אחרת כגון שאחזו שיגעון. נמצא שבמקום שהדבר תלוי בהרגל יודה רבי יהודה שקירוב עדיף, ולכן יכול המהר"ם ללמוד את דינו מדברי רבי מאיר.
להסברי המגן אברהם והראי"ה קוק קשה מהי הוכחתו של רבי יהודה מוסתות, הרי רבי יהודה מודה עקרונית לסברתו של רבי מאיר אלא שלמגן אברהם בשור המועד חולק באופן מקומי שמא שיגעון אחזו, ואם כן אין מקום להביא ראיה מוסתות, וכן לראי"ה קוק שני התנאים מודים שבחזקות המבוססות על הרגל עדיף קירוב ובחזקות המבוססות על גילוי טבע עדיף ריחוק, ונחלקו רק מהי מהות החזקה בשור המועד, ואם כן אין מקום להביא ראיה מחזקה אחרת כגון וסתות. ואולי יש לומר לראי"ה שנחלקו בכל החזקות אם הן מבוססות על הרגל או על גילוי טבע, אך זהו דוחק גדול.
לסיכום, בשיטת רבי מאיר שקירוב עדיף הסבירו הקהלות יעקב, ר' שמעון שקופ והראי"ה קוק שלפי המהר"ם רבי מאיר נקט שמהות החזקה היא הרגל ויצירת טבע וטעם הקל וחומר הוא שבתכיפות ההרגל מוטמע יותר, ולפי רבנו פרץ רבי מאיר נקט שמהות החזקה היא גילוי טבע וטעם הקל וחומר הוא שדבר תכוף מגלה יותר שזהו טבע ולא מקרה הקורה מידי פעם. ובשיטת רבי יהודה שריחוק עדיף הסביר הדרישה שזו גזירת כתוב, והמגן אברהם הסביר שזו סברא מיוחדת בשור המועד שמא שיגעון אחזו, והראי"ה קוק הסביר שלדעתו מהות החזקה היא גילוי טבע ובכל חזקה המושתתת על גילוי טבע ריחוק עדיף כי בקירוב חוששים שיש סיבה מיוחדת הגורמת להתנהגות זו.

נפקותות
מדברי הרמב"ם (נזקי ממון ו, יב) משמע שאם נגח שלושה מיני חיות נעשה מועד לשלושה מינים אלו ולא לכל החיות, ואילו הראב"ד שם משיג וסובר שנעשה מועד לכל. בהתאם לכך כתב הרמב"ם בהל' י, שאם ראה שור היום ונגחו ולמחר ראה חמור ולא נגחו ובשלישי ראה סוס ונגחו וברביעי ראה גמל ולא נגחו ובחמישי ראה פרד ונגחו ובששי ראה ערוד ולא נגחו – נעשה מועד לסירוגין לחיות שנגח. מקורו מהגמרא בדף לז ע"א האומרת שבמקרה זה נעשה מועד לכל, ולהבנתו הכוונה לכל החיות שנגח, אך לשיטת הראב"ד הביאור הוא שנעשה מועד גם לחיות שלא נגח כגון חמור וגמל.
הקהלות יעקב (סי' כט) מקשה על הרמב"ם, אם אנו תולים שהוא מועד רק לחיות שנגח מניין לנו שמועד רק לסירוגין, הרי בימים שבינתיים ראה חיות שאינו מועד להן, ואם נאמר שעיקר הטעם שלא נגח הוא משום שמועד רק לסירוגין יש לנו לומר שהוא מועד לכל החיות, שהרי הטעם לא נגח את האחרות הוא שפגש בהם רק בימים שאינו נוגח. ומתרץ שנראה שנחלקו הרמב"ם והראב"ד בחקירת האחרונים הנ"ל, ולדעת הרמב"ם מהות החזקה היא שהורגל ויצר טבע זה לעצמו, ולכן בנגח שלושה מיני חיות נעשה מועד רק אליהן משום שרק אליהם יצר לעצמו טבע לנוגחם, ולפי זה במקרה של הסירוגין העובדה שביום השני לא נגח את החמור לא הייתה מפני שאינו אוהב ליגח חמור וגם לא מפני אהבתו את הסירוגין אלא היה זה דרך מקרה, אלא שהישנות המקרה יצרה אצלו טבע, ואם כן הטבע שנוצר הוא רק לסירוגין ורק לחיות שהזדמנו לו ונגחם. לעומת זאת, לדעת הראב"ד מהות החזקה היא גילוי טבעו, ולכן יש לומר בנגח שלושה מינים שטבעו מן הסתם ליגח את כל החיות, ובמקרה של הסירוגין אנו תופסים שעיקר הטעם שלא נגח את החמור ביום השני הוא מפני הסירוגין ולכן נעשה מועד גם לנגיחת חמור ולכל החיות.
ב חידושי רבי שמעון שקופ (סי' לג ס"ק א) הביא נפקא מינה נוספת, לגבי שומר שפשע בשמירתו והלך השור ונגח עד שנעשה מועד, שאם נאמר שהנגיחות יצרו לו טבע ליגח יש לחייב את השומר על הפחת שבשווי השור שנגרם כתוצאה מכך שנעשה מועד, אולם אם נאמר שרק נתגלה שטבעו ליגח פטור. וכתב שמדף מ ע"א מוכח שפטור ואם כן מוכח לכאורה כצד שזהו גילוי טבעו, ותירץ שיש לדחוק שהברייתא שם עוסקת בשור שכבר היה נגחן אלא שלא הועד בבית דין, ואם כן לעניין שוויו לא היה פחת.