מהיכן פרנסתו של תלמיד חכם | הרב אריאל כהן | בית המדרש

מדורים
חמדת הדף היומי

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

8753

4 דק' קריאה

הגמרא (יומא עב ע"ב) לומדת מהפסוקים העוסקים בבניית ארון ה', שבני עירו של תלמיד חכם – "מצווין לעשות לו מלאכתו". רש"י מבאר, שבתחילה הוטלה מלאכת בניית הארון על משה ('ועשית לך ארון עץ' - דברים י, א) אך בפועל רואים שהטילו אותה על הציבור ('ועשו ארון עצי שיטים' - שמות כה, י).
המהרש"א (חידושי אגדות שם) מקשה, הרי אין זה כסדר הפסוקים, וגם מדובר בארונות שונים, ובכלל כל מלאכת המשכן נאמרה למשה ועשוה בצלאל ואהליאב, ומדוע דרשו זאת רק מבניית הארון. אמנם כבר רש"י מציין שלימוד זו הינו רק אסמכתא בעלמא. ונראה שמשמעות הדימוי היא, שתלמידי חכמים הנושאים את דבר ה' בקרבם ואחראים על הפצתו בעם ישראל, הם דומים לארון שבו היו לוחות הברית, ולכן על הציבור לדאוג לקיומו של הארון וקיומם של תלמידי חכמים.
הגמרא (שבת קיד ע"א) מסייגת ציווי זה – א. מדובר רק בתלמיד חכם ש'מניח חפצו ועוסק בצרכי שמיים'. ב. מדובר רק 'למטרח בריפתיה' (=לטרוח בלחמו), כלומר החיוב לטרוח הוא רק בדבר שחיי התלמיד חכם תלויים בו והוא אינו יכול לטרוח בעצמו (רש"י שם).

התשב"ץ (חלק א, קמח) פסק כדברי הגמרא, ופרט את גדרי החיוב:
1. הציבור חייב לגדל משלהם מי שהוא חשוב בדורו, כמו רבי אמי בדורו. וכפי שהכוהנים היו מגדלים משלהם את הכהן הגדול (על פי חולין קלד ע"ב). וכן בני עיר שיש חכם בעירם ששואלים אותו דבר הלכה במסכת הקבועה לו ואומרה, ראוי למנותו פרנס בעירו והם מגדלין אותו. אמנם כשעדיין אינו בגדר זה, אלא שהוא עוסק בלימודו ומניח עסקיו – בני עירו מחויבים רק ל'מטרח בריפתיה'.
2. הציבור חייב לייחד תיבה שבה יתנו מעות לצורך התלמידים העוסקים בתלמוד, כדי להרבות בישיבה, ולהרחיב גמולם בתלמידים (על פי גיטין ס' ע"ב, וראה הסבר נרחב בתשב"ץ חלק א, קמב).
3. מידת חסידות שהחכמים ותלמידיהם יתפרנסו מיגיע כפם, אף אם יגרום להם לבטל קצת מקביעות לימודם. וכן עשה רבא, שביקש מתלמידיו שלא יבואו ללמוד בימי ניסן ותשרי, ויעסקו במלאכתם כדי שבשאר השנה יוכלו ללמוד ללא טרדות (על פי ברכות לה ע"ב). אמנם בנוגע לחכמים עצמם, יש להימנע ממלאכה כשיש חשש שאם יעסקו במלאכה ייגרם זלזול במעמדם, אבל לתלמידים טוב שיעסקו בתורה לשמה וילמדו גם אומנות ויעשו תורתם קבע ומלאכתם עראי, ובזה תורתם משתמרת ומלאכתם מתברכת, ועליהם נאמר "ישראל אשר בך אתפאר".
4. מצווה לאדם הפרטי ליהנות ת"ח מנכסיו (על פי כתובות קיא ע"ב), כמו שרבי יוחנן התפרנס מהנשיא כדי שיעסוק בתורה. וכן מצאנו בזבולון שפרנס את יששכר אחיו שהיה עמל בתורה.

לעומתו, הרמב"ם בפירושו למשנה (אבות פ"ד,ה) חולק על גישה זו – "אל תעשה התורה קרדום לחפור בה, כלומר: אל תחשבה כלי לפרנסה, ובאר ואמר שכל מי שיהנה בזה העולם בכבוד תורה, שהוא כורת נפשו מחיי העולם הבא...והעלימו בני אדם עיניהם מזו הלשון הגלויה...והטילו להם חוקים על היחידים ועל הקהילות, ועשו את המינויים התוריים לחוק מכסים, והביאו בני אדם לסבור שטות גמורה, שזה צריך ומחוייב לעזור לחכמים ולתלמידים ולאנשים העוסקים בתורה ותורתן אומנותן. וכל זה טעות, אין בתורה מה שיאמת אותו...לפי שאנו אם נעיין בתולדות החכמים, זכרם לברכה, לא נמצא אצלם לא הטלת חובות על בני אדם...". ומביא הרמב"ם כדוגמא את הלל הזקן שהיה חוטב עצים, למרות מעלתו הרוחנית הגדולה.

הכסף משנה (הלכות תלמוד תורה ג, י-יא, וכן התשב"ץ חלק א,קמז) דחה ראיות הרמב"ם, ובאר שהמשנה באבות כוונתה רק שהמניע ללימוד לא יהיה בשביל שהציבור יפרנסו, אלא לשם שמיים, ואם אחר כך רואה שאינו יכול להתפרנס מותר ליטול שכר מהציבור. ומה שהלל היה חוטב עצים זהו רק בתחילת לימודו, כשעדיין היה תלמיד בפני שמעיה ואבטליון, ולא כשגדל. והוסיף שניתן לדייק כך גם מלשון הרמב"ם בהלכות (שם) שכתב בפתיחה להלכות אלו - "כל המשים על לבו שיעסוק בתורה ולא יעשה מלאכה ויתפרנס מן הצדקה הרי זה חלל את ה'..." - כך שהבעיה בקבלת סיוע כספי מהציבור הינה רק כשהמניע ללימוד הוא להתבטל ממלאכה, ולא לשם שמיים, והרמב"ם רצה להדגיש את חשיבותה של המלאכה. ומסכם הכסף משנה שמנהג חכמי ישראל לאורך הדורות, לפני הרמב"ם ואף אחריו, ליטול שכר מהציבור. ייתכן שפסקו כרמב"ם בהלכות, או שעשו זאת משום "עת לעשות לה' הפרו תורתך", שאילו לא הייתה פרנסת הלומדים מצויה לא יכלו לטרוח בתורה, וכשפרנסתם מצויה, יכולים להגדיל תורה להאדירה.
הרמ"א (יורה דעה רמו, כא) הביא בסתם את דברי הרמב"ם בהלכות, והוסיף שזקן או חולה יכולים ליהנות מתורתם, ושיספקו הציבור את מחסורן. ואח"כ הביא כיש אומרים את דברי התשב"ץ.
באחרונים ישנם שני כיוונים נוספים בסוגיה זו:
א. הדבר שמואל (קלח, לרבי שמואל בן אברהם אבוהב, מרבני איטליה במאה ה-17) כתב שאם מתפרנס מהציבור כדי ללמוד, ועוסק בצרכיהם לשם שמיים, לחיזוק תורה ועבודה וגמילות חסדים ולדון אמת ולעשות שלום בין איש ורעהו נחשב לתורה שיש עמה מלאכה שאינה בטלה לעולם, ואדרבה ייחשב לו כמצווה.
ב. הש"ך (יורה דעה רמו, ס"ק כ על פי מהרש"ל) פסק שבעל ישיבה ומרביץ תורה, אף שיודע מלאכה שיוכל להתפרנס בה, עוון בידו להתעסק בה אם כתוצאה מכך ייגרם ביטול תורה.

סיכום: הגמרא (יומא עב ע"ב) לומדת מפסוקי בניית ארון ה' שבני עירו של תלמיד חכם מצווים לעשות מלאכתו. אך הגמרא (שבת קיד ע"א) מסייגת:
א. מדובר רק בתלמיד חכם שזהו עסקו הבלעדי.
ב. החיוב רק 'למטרח בריפתיה', כלומר לעזור בקיום החיים הבסיסי ביותר.
בפוסקים מצאנו כמה גישות לדבר:
1. התשב"ץ פסק כגמרא, שקיימת חובה זו על הציבור, אך מידת חסידות שהחכם יעסוק גם במלאכה, אלא אם כן יוריד העיסוק במלאכה את ערכו בציבור.
2. הרמב"ם בפירוש המשניות שלל גישה זו, ואסר ליהנות מדברי תורה.
3. מהרמב"ם בהלכות תלמוד תורה עולה שהאיסור ליהנות מדברי תורה, הינו רק כשהמניע ללימוד הוא להתחמק ממלאכה.
4. הדבר שמואל כתב, שאם עוסק בצרכי ציבור ומחזק בקרבם את התורה, נחשב כ'תורה שיש עמה מלאכה', ואדרבה עושה מצווה.
5. ש"ך אסור לתלמיד חכם, בעל ישיבה ומרביץ תורה לרבים, לעשות מלאכה כאשר כתוצאה מכך ייגרם ביטול תורה.