פרק ז' חלק ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
תפארת ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

אורה בת נחמה וכל משפחתה

5 דק' קריאה

לישראל שס"ה מצוות ל"ת לשומרם על תיקונם, ורמ"ח מצוות עשה להעלותם ולדבקם בו ית'
אָמְנָם יִשְׂרָאֵל עַם ה' אֲשֶׁר בָּחַר בָּהֶם, וְנִתְיַחֲדוּ אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ יוֹתֵר וְיוֹתֵר, שֶׁיֵּשׁ לָהֶם נֶפֶשׁ מְיֻחֶדֶת אֱלֹהִית בְּיוֹתֵר, נִתְיַחֲדוּ עוֹד בְּמִצְווֹת לֹא תַעֲשֶׂה שֶׁהֵם שס"ה, כְּפִי אֲשֶׁר הֵם מְיֻחָדִים, נִתְיַחֲדוּ יוֹתֵר שֶׁלֹּא יֵצְאוּ מִן הַסֵּדֶר הָרָאוּי. וְעוֹד נִתְיַחֲדוּ בְּמִצְווֹת עֲשֵׂה שֶׁהֵם רמ"ח מִצְווֹת, כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בַּגּוּף נוֹטָה עַצְמָהּ אֶל הַטֶּבַע1 , וְהִיא בֶּאֱמֶת נֶפֶשׁ אֱלֹהִית מִלְמַעְלָה, רַק שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בַּגּוּף2 , צָרִיךְ לְהוֹצִיא אוֹתָהּ מִן הַטֶּבַע, וְלִהְיוֹת לָהּ דְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶהוּ עַל יְדֵי הַמִּצְווֹת, אֲשֶׁר מַעֲשֵׂה הַמִּצְווֹת הוּא לְפִי הַשֵּׂכֶל אֲשֶׁר מְסֻדָּר לָאָדָם, וְעַל יְדֵי שֶׁעוֹשֶׂה הַמִּצְוָה שֶׁהוּא סֵדֶר שִׂכְלִי, יֵשׁ לָאָדָם דְּבֵקוּת בַּשִּׂכְלִי3 , וְיוֹצֵא מִן הַטֶּבַע, שֶׁהָאָדָם עוֹמֵד בּוֹ, וְאָז יֵשׁ לוֹ דְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ.
המצוות ניתנו כדי לדבק את האדם בה'
וְזֶה שֶׁאָמַר: וּמָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בֵּין שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר וּבֵין שׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף, בֵּין אוֹכֵל טְהָרוֹת וּבֵין אוֹכֵל טְמֵאוֹת. וְרָצָה לוֹמַר, כִּי אֵין הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ חָפֵץ בַּשְּׁחִיטָה מִצַּד הַשְּׁחִיטָה בְּעַצְמָהּ, שֶׁהוּא דָּבָר טוֹב, כִּי מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא בַּשְּׁחִיטָה בְּעַצְמָהּ, כִּי אַחַר שֶׁהוּא מַפְסִיד הַבַּעַל חַי, מַה לִּי אִם מַפְסִידוֹ מִן הַצַּוָּאר אוֹ מִן הָעֹרֶף. אֶלָּא לֹא נִתְּנָה תּוֹרָה רַק לְצָרֵף הַבְּרִיּוֹת, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה מַעֲשֵׂה הָאָדָם כַּאֲשֶׁר נוֹתֵן הַסֵּדֶר הַשִּׂכְלִי שֶׁלּוֹ מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. וְדָבָר זֶה הוּא צֵרוּף וְזִכּוּךְ הַנֶּפֶשׁ, כַּאֲשֶׁר דָּבֵק בַּשִּׂכְלִי, וְאָז יֵשׁ לוֹ דְּבֵקוּת בּוֹ יִתְבָּרַךְ. וְזֶה שֶׁאָמַר: אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לְכֹל הַחֹסִים בּוֹ. וְאָמְרוּ(תנחומא שמיני ח) : לָמָּה? שֶׁיְּהֵא מֵגֵן עָלֶיךָ. כְּלוֹמַר, כַּאֲשֶׁר יִהְיֶה צְרוּפָה נַפְשׁוֹ מִן הַטֶּבַע הַחָמְרִית, וּבָזֶה יֵשׁ אֶל נֶפֶשׁ הָאָדָם דְּבֵקוּת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ*, וְגַם הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ עִם הָאָדָם, וְהוּא מֵגֵן עָלָיו סוֹכֵךְ עָלָיו.

___________________________________

לישראל, העם אשר בחר בהם ה', יש נפש רוחנית מיוחדת אלוקית יותר מאשר לשאר האומות, ולכן מיוחדים הם לה' יתברך. לכן נתן להם מצוות נוספות והן שס"ה מצוות לא תעשה בהתאם ליחודם, כדי שישמרו את התכנית האלוקית המיוחדת להם. בנוסף למצוות הלא תעשה יוחדו להם גם רמ"ח מצוות עשה. מטרתן של מצוות אלו היא לרומם את האדם מעל 1 לנטיה הטבעית החומרית שלו, כי נשמת האדם השוכנת בגופו היא חלק אלוקי, 2 אלא שחיבורה לגוף גורם לה לנטות לחומר, וצריך לרומם אותה מעל לטבע החומרי, כדי שיהיה לה קשר וחיבור אל הקב"ה. חיבור זה נעשה על ידי המצוות. המצוות ניתנו ע"י בורא העולם, והן מתאימות לצד הרוחני של האדם. בקיום המצוות, שהן הגזירות האלוקיות, האדם 3 מתחבר עם הרוחני, ומתעלה מעל עולם הטבע ומדבק בה' יתברך.
זוהי כוונת חז"ל כשאמרו: וכי מה איכפת לקב"ה בין שוחט מן הצואר לשוחט מן העורף, בין אוכל טהרות ובין אוכל טמאות. רצונם לומר, כי אין חפץ לקב"ה בשחיטה מצד עצם השחיטה מפני שהיא דבר טוב, כי מה איכפת לו בשחיטה עצמה, מאחר שהשחיטה היא נטילת חיי בעל חיים, הרי שאין הבדל אם חייו ניטלים מן הצוואר או מן העורף. אלא לא ניתנו המצוות אלא בשביל לצרף בהן את הבריות, כדי שיהיו מעשי בני האדם נעשים בהתאם לרצון האלוקי. כאשר מעשה נעשה לפי הרצון האלוקי הוא חיבור – צירוף – הנפש האנושית, זיכוכה ודיבוקה ברוחני האלוקי, וזוהי דבקות האדם בהשם יתברך. זוהי כוונת חז"ל באמרם: אמרת אלוה צרופה מגן הוא לכל החוסים בו. ואמרו במדרש, למה? שיהא מגן עליך. כלומר, כאשר האדם הוא דבק בקב"ה ורחוק מהגשמי, אז הוא נמצא כביכול במחיצתו של הקב"ה, והקב"ה מגן וסוכך עליו.

ביאורים
כל אדם צריך להוציא מהכוח אל הפועל את כוחות נשמתו הגנוזים בו. המצוות הן המעשים אשר מתווים דרך מדויקת לחשיפת הנשמה שיש בנו. וממילא מובן מדוע יש הבדל בין מספר המצוות של הגויים לבין מספר המצוות שצֻוו ישראל. אם נאמר שהמצוות נועדו רק כדי לחנך אותנו ולעשותנו טובים יותר, מדוע לא כל בני האדם צוו אותן מצוות? לפי הסברו של המהר"ל הדבר מובן. המצוות מטרתן לגלות את הפוטנציאל הרוחני שקיים באדם. וממילא, אם הפוטנציאל הרוחני שונה – מספר המצוות שנועדו לגלות זאת ישתנה. כמו שמספר הפעולות שנעשה כדי להפוך את גרעין התפוח לעץ פורח יהיה שונה ממספר הפעולות שנעשה כדי שתפוח אדמה יצמח מהאדמה. אין כאן אפליה או העדפה של אחד על פני השני. מספר הפעולות השונה נובע מהשוני במהות שלהם. ולכן ישראל, שנפשם עדינה ועליונה יותר, זקוקים למספר מצוות רב יותר כדי לשמור שנפשם לא תצא מהגבולות שלה, וכן למצוות שאף יוציאו לפועל את הפוטנציאל הגדול שיש בנשמתם. לגויים אין פוטנציאל שאותו צריך לגלות ולכן הם צוו רק בשבע מצוות בני נוח, שהן מצוות לא תעשה, אשר תפקידן לשמור על צלם האנוש של בני האדם.
לפי דברי המהר"ל מצאנו הסבר שלישי למדרש (בראשׁית רבה מד, א) שכותב: וְכִי מָה אִכְפַּת לְהַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא אִם שׁוֹחֵט מִן הַצַּוָּאר אוֹ שׁוֹחֵט מִן הָעֹרֶף? הֲרֵי לֹא נִתְּנוּ הַמִּצְווֹת אֶלָּא לְצָרֵף בָּהֶן הַבְּרִיּוֹת. אין הכוונה שאין טעם לפרטי המצוות, כמו שכתב הרמב"ם. כמו כן, אין הכוונה שפרטי המצוות נועדו לחנך את האדם למידות טובות, כדברי הרמב"ן. כוונת המדרש היא שהמצוות לא נועדו לשם תועלת אנושית או חברתית, שהרי אם צריך לשחוט לא משנה מהיכן שוחטים, אלא המצוות הן המעשים שבהם האדם מוציא לפועל את נשמתו ודבק על ידיהם באלוהים חיים. המצוות מצרפות אותו מכיוון שהן 'הוראות ההפעלה' המדויקות להפיכת האדם מיצור חומרי לאדם שהנשמה האלוהית מאירה בו ומתגלה דרכו.
הרחבות
*דבקות תמידית בה'
וּבָזֶה יֵשׁ אֶל נֶפֶשׁ הָאָדָם דְּבֵקוּת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ. באמצעות עשיית המצוות האדם דבק בבוראו. בדומה לכך כתב ר' חיים מוולאזין שלימוד תורה לשמה הוא שמביא את האדם להדבק בקב"ה [נפש החיים ד, ג. ועיין בתניא פ"ה].
הרמב"ם מוסיף על כך ומחדש שניתן להשיג דבקות בכל פעולות האדם, וזו הייתה מדרגת האבות ומשה רבנו: "ואפילו בעת התעסקם להרבות הממון, בעת המרעה ועבודת האדמה והנהגת הבית... מפני שתכלית כוונתם הייתה בכל המעשים ההם להתקרב אל השם יתברך קרבה גדולה, כי תכלית כוונתם כל ימי חייהם להמציא אומה שתדע השם ותעבדהו". אמנם הוא מסייג זאת שלא כל אדם מסוגל להגיע אליה בקלות: "ואין זאת מדרגה שיחשוב כיוצא בי (אדם כמוני) להיישיר להגיע אליה" אלא רק אחר ההקדמות המתאימות [מורה נבוכים ג, נא, בהערה]. (בפירוש הרב אבינר ל'צמאון לאל חי' עמ' 25-26 כתב שבדורנו מדרגה זו שייכת ליותר אנשים. ועיין גם באורות הקודש ג, ריז-ריט).
כדבריו כתב גם הרמח"ל שקבע את 'שורש חובת האדם בעולמו'. "והוא שיהיה האדם פונה תמיד לבוראו. והוא שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו... ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו" [דרך ה' א, ד].
שאלות לדיון
בפרק זה המהר"ל מדגיש שהמצוות מביאות את האדם ל'דבקות' בה'. מהי 'דבקות' זו? איך היא באה לידי ביטוי?
המהר"ל אומר: "כִּי הַנֶּפֶשׁ שֶׁהִיא עוֹמֶדֶת בַּגּוּף נוֹטָה עַצְמָהּ אֶל הַטֶּבַע, וְהִיא בֶּאֱמֶת נֶפֶשׁ אֱלֹהִית מִלְמַעְלָה". האם יכול להיות שהנפש האלוהית נוטה אל החומר? מדוע?