פרק ז' חלק ה | בשביל הנשמה | בית המדרש

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לרפואת

מנחם מנדל בן חנה רות

593

4 דק' קריאה

נפש האדם יוצאת אל הפועל ע"י המצוות, כמו שהאילן ממלא את יעודו בהוצאת פירותיו
וְדַע עוֹד, כִּי הַגַּרְעִין אֲשֶׁר נִזְרַע בָּאֲדָמָה, הוּא מוֹצִיא אִילָן וּפֵרוֹת וְעָלִין וְהָעֲנָפִים. וְהֶעָלִין וְהַפֵּרוֹת הֵם בְּצוּרָה מְיֻחֶדֶת, שֶׁרָאוּי אֶל הַגַּרְעִין מִצַּד טִבְעוֹ הַמְיֻחָד לוֹ. וְאַל תֹּאמַר שֶׁאִם הָיָה מוֹצִיא הָעֲנָפִים וְהֶעָלִין בְּצוּרָה אַחֶרֶת שֶׁהָיָה זֶה רַע. רַק כִּי כָּךְ גָּזַר הַטֶּבַע שֶׁל הַגַּרְעִין, וּבְצוּרָה זֹאת, הַתֹּאַר הַזֶּה, יוֹצֵא הַגַּרְעִין הַזֶּה אַל הַפֹּעַל הַגָּמוּר, וְהוּא בִּשְׁלֵמוּת כַּאֲשֶׁר מוֹצִיא הֶעָלִין וְהַפֵּרוֹת*, כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי אֶל טֶבַע הַגַּרְעִין. וּכְמוֹ כֵן עַצְמוֹ הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהִיא מִלְמַעְלָה, הִיא זַכָּה וּטְהוֹרָה וְנִתְּנָה בְּגוּף הָאָדָם לְמַטָּה. וְצָרִיךְ שֶׁיּוֹצִיא אוֹתָהּ אֶל הַפֹּעַל, כְּמוֹ שֶׁהַגַּרְעִין יוֹצֵא אֶל הַפֹּעַל, מִן הָאֲדָמָה, שֶׁנִּזְרַע בּוֹ. וְהִיא יוֹצֵאת אֶל הַפֹּעַל כְּפִי מַה שֶּׁרָאוּי לַנֶּפֶשׁ, וְכַאֲשֶׁר יָצְאָה הַנֶּפֶשׁ אֶל הַפֹּעַל הִיא בִּשְׁלֵמוּת. וּמִצַּד הַשְּׁלֵמוּת שֶׁלָּהּ הִיא דְּבֵקָה לְמַעְלָה עִם ה', כְּמוֹ שֶׁהִיא בָּאָה מִלְמַעְלָה. רַק כִּי זֶהוּ הַהֶפְרֵשׁ, כִּי הָאִילָן, הוֹצָאַת תֹּאַר הָעֲנָפִים וְהֶעָלִין וְצוּרַת הַפֵּרוֹת הַכֹּל הוּא טִבְעִי, אֲבָל הָאָדָם, הַכֹּל מִצַּד הַנֶּפֶשׁ1 , כִּי אֵין מַעֲלָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה טִבְעִית• כְּלָל, רַק יֵשׁ לָאָדָם נֶפֶשׁ אֱלֹהִית מְיֻחֶדֶת. וּכְפִי נַפְשׁוֹ הָאֱלֹהִית נִתַּן לוֹ גַּם כֵּן מִצְווֹת מְיֻחָדוֹת, אֲשֶׁר רְאוּיִים לוֹ. וּלְכָךְ נָתַן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הַתּוֹרָה, וְהִיא בִּלְתִּי טִבְעִית, וְעַל יָדָהּ יֵצֵא אָדָם לְפֹעַל הַשְּׁלֵמוּת, כְּמוֹ שֶׁיֵּצֵא הָאִילָן לְפֹעַל הַשְּׁלֵמוּת. וְהוּא אֲשֶׁר רָמַז הַכָּתוּב(דברים כ, יט) : כִּי הָאָדָם עֵץ הַשָּׂדֶה, כְּמוֹ שֶׁנִּתְבָּאֵר בְּמָקוֹם אַחֵר. וּכְמוֹ שֶׁבָּאִילָן הוֹצָאַת הָעֲנָפִים וְהַפֵּרוֹת שֶׁלּוֹ לְצָרֵף אֶת טִבְעוֹ, כַּאֲשֶׁר רָאוּי, וְאִם לֹא הָיָה מוֹצִיא הָעֲנָפִים וְהֶעָלִין וְצוּרַת הַפְּרִי בְּוַדַּאי הָיָה מְקֻלְקָל, כַּאֲשֶׁר רָאִינוּ שֶׁאֵינוֹ מוֹצִיא שְׁלֵמוּת שֶׁלּוֹ אֶל הַפֹּעַל. כָּךְ הוּא דָּבָר זֶה, אִם לֹא הָיָה מוֹצִיא פְּעֻלַּת הַמִּצְווֹת אֶל הַפֹּעַל, הָיָה נִשְׁאַר בְּכֹחַ מֻטְבָּע בַּחֹמֶר2 . וְדָבָר זֶה קִלְקוּל אֵלָיו, כַּאֲשֶׁר נַפְשׁוֹ מִלְמַעְלָה, וְהִיא מֻטְבָּע בַּגּוּף. אִם כֵּן, הַנֶּפֶשׁ הִיא נִשְׁאָר בְּכֹחַ, וְצָרִיךְ שֶׁתֵּצֵא נַפְשׁוֹ אֶל הַפֹּעַל מִן הַחָמְרִית, וְאֵין זֶה רַק עַל יְדֵי מִצְווֹת אֱלֹהִיּוֹת, כְּמוֹ שֶׁיֵּצֵא לַפֹּעַל זֶרַע הַנָּטוּעַ בָּאָרֶץ. וְדָבָר זֶה צֵרוּף נַפְשׁוֹ כַּאֲשֶׁר יוֹצֵאת לַפֹּעַל.

___________________________________

עוד עליך לדעת, גרעין שנזרע באדמה מצמיח מתוכו אילן בעל ענפים, עלים ופירות. הענפים, העלים והפירות צומחים בצורה מיוחדת, בהתאם לזרע שנזרע באדמה. אין לומר שזה דבר שלילי שיצמחו העלים והפירות בצורה אחרת, אלא שהענפים העלים והפירות הם בצורה זו מפני שדבר זה מונח בטבע הגרעין, ומטבע הגרעין נגזרים גם תארי הענפים, העלים והפירות. כאשר יוצאים הענפים, העלים והפירות אל המציאות, יוצא הגרעין מהכח אל הפועל באופן מלא ואז הוא בשלימותו. כך היא גם נשמת האדם. הנשמה היא זכה וטהורה, יורדת מלמעלה וניטעת בגוף האדם. האדם צריך להוציא אותה מהכח אל הפועל, כמו הגרעין הניטע באדמה ויוצא מהכח אל הפועל. כאשר הנשמה יוצאת אל הפועל היא בשלימות, וכאשר היא בשלימות היא דבקה בקב"ה. אולם יש הבדל בין הזרע לבין הנשמה, הזרע מוציא את שלימותו אל הפועל באופן טבעי, ואילו הנשמה צריכה לצאת אל הפועל 1 בענינים רוחניים. מצוות התורה מתואמות ומתאימות לנפשו הרוחנית אלוקית של האדם, באמצעותן הוא מוציא אל פועל את השלימות. התורה היא בלתי טבעית ועל ידה יוצא האדם אל שלימותו, כמו האילן שהוא שלימות הזרע. ענין זה רמזה התורה באמרה: כי האדם עץ השדה, כמו שהתבאר ענין זה במקומות אחרים. כאשר אין האילן מוציא ענפים, עלים ופירות, כפי שהיה ראוי שיצאו, הרי אילן זה הוא פגום, ונשארים בזרע כוחות שלא יצאו אל הפועל. כך גם האדם, אם לא יוציא כוחותיו אל הפועל הוא נשאר עם 2 כוחות שהם בכח, כוחות שנמצאים שקועים בעולם החומר, ודבר זה הוא פגם באדם, כאשר יש לו כוחות שיכולים להיות רוחניים והם חומריים. רק באמצעות המצוות האלוקיות יכול האדם לצאת מתחום החומרי אל הרוחני, ויציאה זו היא הצירוף שעליו דברו חז"ל.

[אֵין מַעֲלָתוֹ הָאַחֲרוֹנָה טִבְעִית – מטרת האדם אינה העולם החומרי אלא שכר נצחי לנשמתו.]

ביאורים
האדם מורכב מגוף ונשמה. גופו של האדם טבעי ובנוי על פי חוקי הטבע, ואילו הנשמה היא אלוהית. את הגוף אנו רואים ומרגישים בחושים, ואילו את הנשמה לא. למרות זאת, מה שמעצב את האדם באמת היא הנשמה האלוהית הטמונה בו. היא זאת שמייחדת אותו ומבדילה אותו משאר הבריאה: "ויפח באפיו נשמת חיים" [בראשית ב, ז], בעוד לשאר בעלי החיים אין נשמה. הנשמה האלוהית חבויה באדם, ותפקידו הוא להוציא אותה מה'כוח' אל ה'פועל' באמצעות קיום המצוות. כיצד?
ניקח לדוגמה גרעין של עץ. כל תכונותיו של העץ מצויות בצורה חבויה בתכונותיו הגנטיות של הגרעין, אך כל זמן שהגרעין אינו מקבל את הטיפול הראוי - זריעה באדמה, השקיה וכדומה, הן אינן מתגלות. לאחר שמטפלים בגרעין, משקיעים בו ודואגים לצרכיו, הוא מתפתח וגדל. רק אז יתפתח הגרעין ויצמח להיות עץ כפי שיועד.
בדומה לכך גם הנפש האלוהית של האדם. הקב"ה גילה לנו שאת נשמתנו האלוהית ניתן לגדל רק באמצעות מצוות. אלה הפעולות המתאימות לנפש האלוהית. כאשר מקיים האדם את מעשה המצוות נפשו האלוהית יוצאת מה'כוח' (מהנסתר) אל ה'פועל' (אל הגלוי), וזוהי שלמותה האמתית. אך בשונה מהגרעין והעץ בהם הפוטנציאל והמימוש הם טבעיים, בנשמה אנו עוסקים בפוטנציאל רוחני עליון, אלוהי.
על אף העובדה שהנפש האלוהית היא רוחנית ולא חומרית, שלמותה האמתית תתגלה דווקא באמצעות עשיית מצוות בעולם החומרי, אותו ניתן לתפוס בחמשת החושים. כך רצה הקב"ה, שהעולם הרוחני העליון יתגלה דווקא בעולם הגשמי: "בשעה שברא הקדוש ברוך הוא את העולם נתאוה שיהא לו דירה בתחתונים" [מדרש תנחומא פרשת נשא טז].
הרחבות
*איך המצוות מביאות לשלמות?
וְהוּא בִּשְׁלֵמוּת כַּאֲשֶׁר מוֹצִיא הֶעָלִין וְהַפֵּרוֹת. האילן בשלמותו מורכב מצמיחת עלים ופירות. בדומה לכך, שלמותה של הנפש מתבצעת על ידי הצמחתה בקיום מצוות. הרמח"ל מסביר שמצוות העשה הן סדרים והלאווין הם גבולות שה' יתברך חקק בעולם להקנות לנפש את שלמותה: "ואולם מעומק עצת חכמתו יתברך היה לסדר (שמתוך עניני החומר האדם יתעלה בצדו הרוחני) כי שם יתברך שמו גבולות וסדרים לאדם בתשמיש שישתמש מהעולם ובריותיו, ובכוונה שיתכוון בהם (שעל ידי כוונה נכונה ומעשים נכונים העניינים הגופנים יביאו לשלמות . בקיומם באופן מדויק בין לתועלת ובין לחסרון). אך הסדרים והגבולות האלה, הנה הם כלל המצוות העשין והלאווין (המביאות אל) מדרגות המעלה האמיתית... והנה שרש כל ענין העבודה הוא, היות האדם פונה תמיד לבוראו. והוא שידע ויבין שהוא לא נברא אלא להיות מתדבק בבוראו ... ויהיה מנהיג את כל פעולותיו להשגת התכלית הזה ולא יטה ממנו" [דרך ה' חלק א, פרק ג, ד-ו].
בפרק ד המהר"ל הסביר שמצוות לא תעשה נועדו לשמור על סדר המציאות ולכן הן מקבילות לעולם שתחת השמש, ואילו מצוות עשה מקבילות לאדם והן המקנות לו שלמות מעבר למדרגתו היסודית. המושגים המוזכרים אצל המהר"ל אינם זהים למושגים המוזכרים אצל הרמח"ל. מושג ה'סדר' במהר"ל מבטא את העמידה על המקום הנכון, והוא מושג ה'גבול' של הרמח"ל, ואילו מושג ה'סדר' אצל הרמח"ל פירושו דרך של עליה והתקדמות.

שאלות לדיון
'כי האדם עץ השדה'. אילו תכונות נוספות משותפות קיימות בין האילן לאדם?
למה האילן יתקלקל אם הוא לא יצמיח את ענפיו ואת פירותיו?