הדרוש האחד עשר חלק א' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יצחק אייזיק בן יהודה אריה ז"ל

1744

4 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

הַדְּרוּשׁ הָאַחַד עָשָׂר.
"שׁוֹפְטִים"
[לְפָרָשַׁת שׁוֹפְטִים]
"שֹׁפְטִים וְשֹׁטְרִים תִּתֶּן לְךָ בְּכָל שְׁעָרֶיךָ אֲשֶׁר ה' אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לִשְׁבָטֶיךָ וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק" (דברים טז יח).

דעת רש"י במצוות נתינת השופטים
כָּתַב רַשִׁ"י בְּפֵרוּשָׁיו: "מַנֵּה דַּיָּנִים צַדִּיקִים וּמֻמְחִין לִשְׁפֹּט צֶדֶק". וְהֻזְקַק* לְפָרֵשׁ כָּךְ, לְפִי שֶׁאִם בָּא לְצַוּוֹת הַשּׁוֹפְטִים שֶׁיִּשְׁפְּטוּ בְּצֶדֶק, כְּבָר כָּתוּב אַחֲרָיו (דברים שם יט): "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט", לְכָךְ פֵּרֵשׁ שֶׁלֹּא בָּא אֶלָּא לוֹמַר שֶׁהַשּׁוֹפְטִים אֲשֶׁר נְמַנֶּה יִהְיוּ רְאוּיִים לִשְׁפֹּט צֶדֶק, כְּלוֹמַר: שֶׁיִּהְיוּ צַדִּיקִים וּמֻמְחִין. וְכָךְ שְנוּיָה בְּ"סִפְרֵי" (דברים קמד): "'מִשְׁפַּט צֶדֶק', וַהֲלוֹא כְּבָר נֶאֱמַר: 'לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט' – שֶׁלֹּא תֹאמַר: אִישׁ פְּלוֹנִי נָאֶה, אִישׁ פְּלוֹנִי קְרוֹבִי", [כְּלוֹמַר: וְ]אוֹשִיבֶנּוּ דַּיָּן, לְפִיכָךְ הֻצְרַךְ לְהַזְהִיר שֶׁנַּעֲמִיד דַּיָּן מֻמְחֶה וְצַדִּיק. וּבְוַדַּאי, כִּי לְשׁוֹן "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם" מִצַּד עַצְמוֹ* הוּא מוֹכִיחַ שֶׁאֵינוֹ מִצְוַת עֲשֵׂה, אֲבָל הוּא לְשׁוֹן תֹּאַר וְסִפּוּר, אֶלָּא שֶׁבְּאוֹתָהּ בָּרַיְיתָּא הַשְּׁנוּיָה בְּ"סִפְרֵי" הִכְרִיחוּ עוֹד שֶׁהוּא כֵּן מִמַּה שֶּׁכָּתוּב אַחֲרָיו: "לֹא תַטֶּה מִשְׁפָּט". זֶהוּ עִנְיַן הַכָּתוּב כְּפִי מִדְרַשׁ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה.

מטרות המשפט
אֲבָל בְּעֵינַי פְּשַׁט הַכָּתוּב הוּא כָּךְ: יָדוּעַ הוּא, כִּי הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי* צָרִיךְ לְשׁוֹפֵט שֶׁיִּשְׁפֹּט בֵּין פְּרָטָיו, שֶׁאִם לֹא כֵן, אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ חַיִּים בָּלָעוּ*, וְהָיָה כְּלָלוֹ* נִשְׁחָת. וְכָל אֻמָּה צְרִיכָה יִשּׁוּב מְדִינִי*, עַד שֶׁאָמַר הֶחָכָם שֶׁ"כִּתּוֹת הָלִסְטִים* הִסְכִּימוּ בֵּינֵיהֶם הַיֹּשֶׁר". וְיִשְׂרָאֵל צְרִיכִים לְזֶה כְּיֶתֶר הָאֻמּוֹת, וּמִלְּבַד זֶה צְרִיכִים אֲלֵיהֶם* עוֹד לְסִבָּה אַחֶרֶת, וְהִיא: לְהַעֲמִיד חֻקֵּי הַתּוֹרָה עַל תִּלָּם וּלְהַעֲנִישׁ חַיְּבֵי מַלְקִיּוֹת וְחַיְּבֵי מִיתוֹת בֵּית דִּין הָעוֹבְרִים עַל חֻקֵּי הַתּוֹרָה, עִם הֱיוֹת* שֶׁאֵין בְּאוֹתָהּ עֲבֵרָה הֶפְסֵד יִשּׁוּב מְדִינִי* כְּלָל. וְאֵין סָפֵק, כִּי בְּכָל אֶחָד מֵהַצְּדָדִים יִזְדַּמְּנוּ שְׁנֵי עִנְיָנִים – הָאֶחָד: יְחַיֵּב לְהַעֲנִישׁ אֵיזֶה אִישׁ כְּפִי מִשְׁפָּט צוֹדֵק אֲמִתִּי, וְהַשֵּׁנִי: שֶׁאֵין רָאוּי לְהַעֲנִישׁוֹ כְּפִי מִשְׁפָּט צוֹדֵק אֲמִתִּי, אֲבָל יְחַיֵּב לְהַעֲנִישׁוֹ כְּפִי תִּקּוּן סֵדֶר מְדִינִי וּכְפִי צֹרֶךְ הַשָּׁעָה. וַה' יִתְבָּרַךְ יִחֵד כָּל אֶחָד מֵהָעִנְיָנִים הָאֵלּוּ לְכַת מְיֻחֶדֶת, וְצִוָּה שֶׁיִּתְמַנּוּ הַ"שּׁוֹפְטִים" לִשְׁפֹּט הַמִּשְׁפָּט הַצּוֹדֵק הָאֲמִתִּי, וְהוּא אָמְרוֹ: "וְשָׁפְטוּ אֶת הָעָם מִשְׁפַּט צֶדֶק", כְּלוֹמַר: בָּא לְבָאֵר הַשּׁוֹפְטִים הָאֵלֶּה לְאֵיזֶה דָּבָר יִתְמַנּוּ וּבַמֶּה כֹּחָם גָּדוֹל, וְאָמַר: שֶׁתַּכְלִית* מִנּוּיָם הוּא כְּדֵי לִשְׁפֹּט אֶת הָעָם בְּמִשְׁפָּט צוֹדֵק אֲמִתִּי בְּעַצְמוֹ, וְאֵין יְכָלְתָּם* עוֹבֵר בְּיוֹתֵר מִזֶּה. וּמִפְּנֵי שֶׁסִּדּוּר הַמְּדִינִי לֹא יִשְׁלַם בָּזֶה לְבַדּוֹ, הִשְׁלִים ה' יִתְבָּרַךְ תִּקּוּנוֹ בְּמִשְׁפַּט הַמֶּלֶךְ.
___________________________________
וְהֻזְקַק – והוצרך. מִצַּד עַצְמוֹ – משמעות הלשון הפשוטה. הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי – בני אדם. חַיִּים בָּלָעוּ – יבלע את חברו חי. כְּלָלוֹ – כלל המין האנושי. יִשּׁוּב מְדִינִי – סידור הנהגה בין האנשים כדי שתתקיים החברה והמדינה. הָלִסְטִים – השודדים. אֲלֵיהֶם – לשופטים. עִם הֱיוֹת – למרות. הֶפְסֵד יִשּׁוּב מְדִינִי – פגיעה באנשי מדינה. תַּכְלִית – מטרת. אֵין יְכָלְתָּם וכו' – אין בסמכותם מעבר לכך.

הקדמה
אחרי כל כך הרבה הכנות ומסעות, סוף כל סוף עם ישראל עומד על מִפתנה של ארץ ישראל. לאחר שעבוד מצרים, עשר המכות, יציאת מצרים, קריעת ים סוף, מתן תורה והליכה במדבר, והנה הם ניצבים לפני הכניסה לארץ.
רגע לפני הכניסה עומד משה רבנו ודורש לפני עם ישראל את הדרשה האחרונה. כל ספר דברים הוא בעצם דרשה ארוכה ויסודית מאד, המקפלת בתוכה את יסודות הקשר בין עם ישראל לקב"ה ואת ייעודו ועתידו של עם ישראל. בחלקה הראשון של הדרשה, בתחילת ספר דברים, מברר משה את היסודות הראשוניים של עבודת ה'. הוא חוזר להיסטוריה ולומד ממנה, ועוסק בקשר של ישראל לארץ ולתורה, ובמחויבות לקיום מצוות. בחלקה השני של דרשתו עוסק משה רבנו בהנהגת העם בארץ, בשאלה כיצד עם ישראל צריך להראות כשהוא יושב על אדמתו ומגלה בעולם את תפקידו המיוחד. בשאלות אלו עוסקת פרשת שופטים . בדרוש יא מברר הר"ן דרך פרשת שופטים את הנושאים המהותיים הללו:
כיצד ממנים את רשויות השלטון ומהו תפקידם? מהו היחס שבין תפקידם של בתי הדין לבין כוחו וסמכויותיו של המלך? כיצד יש להתייחס לתופעות של עבודה זרה? מהי סמכותם של חכמי ישראל, ומה היחס בין הכרעותיהם לדברי הנביאים? איזה אדם ראוי להיקרא נביא ה' ולצוות על הציבור כיצד לנהוג?

ביאורים
הר"ן פותח את דרשתו לפרשת שופטים, בפסוקים הפותחים את הפרשה: "שפטים ושטרים תתן לך בכל שעריך אשר ה' אלהיך נתן לך לשבטיך ושפטו את העם משפט צדק". הוא מביא את דברי רש"י בעקבות דברי חז"ל במדרש, שכוונת התורה אינה לאופן שבו הדיינים צריכים לדון, אלא למינוי הדיינים עצמו.
הר"ן כותב שלדעתו יש להסביר על פי הפשט באופן שונה. כוונת הפסוק היא להגדיר את תפקידם של השופטים. בכל חברה בעולם עולה הצורך במערכות של חוקים ושל שפיטה, למען קיום חיים חברתיים תקינים, אולם בעם ישראל התפקיד כפול – בנוסף לצורך להנהגה החברתית, ככל העמים, מוטל על הרשויות גם לדון ולהעניש את העוברים על חוקי התורה.
כל מערכת שלטונית מורכבת משני חלקים. בכל סכסוך או מחלוקת שבין איש לרעהו, ובכל מעשה שעושה האדם כלפי הציבור, צריך להתייחס בשני אופנים: נתינת מענה לסכסוך או למעשה באופן נקודתי, על מנת להוציא בעניינו את הצדק לאור, ובנוסף, חשיבה על ההשלכות שיהיו לכך על החברה כולה.
לדוגמה, גנב שנתפס מספר פעמים והודה בגניבתו, אם נדון אותו על פי שורת הדין, במקרים רבים הוא יהיה חייב רק להשיב את מה שגנב. אולם עלינו לדאוג לכך שאותו גנב לא ימשיך במעשיו, ולשם כך יש להענישו בעונש מרתיע, שיגרום לו להפסיק להזיק לציבור.
שני חלקים אלו, שייכים בין בעניינים הנוגעים לתיקון החברה, ובין בעניינים העוסקים בקיום חיי התורה.
הר"ן מסביר שתפקידם של בתי הדין הוא ה'משפט צדק' בלבד. כלומר בית הדין אמור להתייחס רק לחלק הראשון - למשפט האמיתי והישר, על ידי בחינה של המקרה כשלעצמו, ואילו מה שמעבר לזה, מוטל על המלך.

שאלות לדיון
מדוע צריך ציווי מיוחד על האיסור למנות דיין ממניעים חיצוניים? וכי אין זה ברור מאליו?
מדוע המשפט של הסדר המדיני אינו משפט צדק מושלם?