הדרוש השנים עשר חלק י"ב | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
דרשות הר"ן

קטגוריה משנית

לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יוסף בן גרסיה

4205

3 דק' קריאה

קובץ ה-PDF המצורף לשיעור

כוונה לדבר שיש בו פועל לרפואה
וְאַחַר אֵלּוּ הַהַקְדָּמוֹת נֹאמַר שָׁרִיר וְקַיָּם. וְזֶהוּ אָמְרָם: "אַבַּיֵּי וְרָבָא דְּאָמְרֵי תַּרְוַויְיהוּ* כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי •", אֵין הַכַּוָּנָה שֶׁיִּגְזְרֵם הָעִיּוּן הַטִּבְעִי, אֲבָל הַכַּוָּנָה: שֶׁכָּל מִי שֶׁיְּכַוֵּן בּוֹ שֶׁיִּהְיֶה פָּעֳלוֹ פֹּעַל הָרְפוּאָה וְהוּא הֵמִיר הַנִּמְזָג*, אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי, כִּי אֵלּוּ הַדְּבָרִים כְּשֶׁיִּהְיוּ סַמִּים אוֹ דִּבּוּרִים שֶׁיְשַׁנּוּ הַנִּמְזָג הַפְּרָטִי בִּסְגֻלָּתָם, אֵין בָּהֶם צַד אִסּוּר וְלֹא מִדַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי כְּלָל, וַאֲפִלּוּ עֲשִׂיַּת צוּרָה מְיֻחֶדֶת לִרְפוּאָה עַל זֶה מֻתָּר, וְהָכִי אָמְרִינַן בַּגְּמָרָא (שבת סה א): "יוֹצְאִין בְּסֶלַע שֶׁעַל גַּבֵּי הַצִּינִית*, מַאי צִינִית – בַּת אַרְעָא*, וְהִקְשׁוּ: מַאי שְׁנָא סֶלַע*, אִי דַּאֲקושָׁא – לִיעֲבִיד לֵיהּ חַסְפָּא, אֶלָּא מִשּׁוּם שׁוּכְתָא – לִיעֲבִיד לֵיהּ טַסָּא, אֶלָּא מִשּׁוּם צוּרְתָא – לִיעֲבִיד לֵיהּ פּוּלְסָא. אָמַר אַבַּיֵּי: שְׁמַע מִינַהּ כּוּלְּהוּ מְעַלּוּ לַהּ". וְהִנֵּה מִזֶּה הַמִּין, כִּי אֵין בֵּין זֶה וּבֵין תְּלִיַּת הָעֶשֶׂב הַנִּקְרָא בִּלְשׁוֹן עֲרָב פַאוּנְיָ"ה כְּלוּם. וְכָל מַה שֶּׁנּוֹדַע הֶתֵּרוֹ בַּתַּלְמוּד, הוּא מִזֶּה הַמִּין.

כוונה להשגת תועלת מכח שמיימי
אֲבָל מַה שֶּׁאָסְרָה תּוֹרָה מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי וְשֶׁנּוֹדַע אִסּוּרוֹ בַּתַּלְמוּד הוּא מִמִּין הָאַחֵר, וְהוּא: שֶׁאוֹתָן הָאֻמּוֹת בַּזְּמַן הַקָּדוּם הָיוּ מְדַמִּין לַעֲשׂוֹת פְּעָלִים אוֹ דִּבּוּרִים לְהַשִּׂיג מֵהֶם תּוֹעֶלֶת מִצַּד הַגָּעַת רְצוֹן בַּעַל הַכֹּחַ הַשְּׁמֵימִי אֲלֵיהֶם, וְכָל מַה שֶּׁיִּהְיֶה מִזֶּה הַמִּין הֵן שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עִקָּר* אוֹ שֶׁיִּהְיֶה פֹּעַל הַבַּטָּלָה, נֶאֱסַר מִפְּנֵי שֶׁהוּא מִדַּרְכֵי עֲבוֹדָה זָרָה.
___________________________________
דְּאָמְרֵי תַּרְוַויְיהוּ – אמרו שניהם. הֵמִיר הַנִּמְזָג – החלפת ההרכבות. בְּסֶלַע שֶׁעַל גַּבֵּי הַצִּינִית – מטבע שעל מכה. בַּת אַרְעָא – מכה שהיא תחת הרגל וקושר שם מטבע (סלע) לרפואה. מַאי שְׁנָא סֶלַע וכו' – מה מיוחד בסלע אם מצד קושיו - יעשה לו חרס, אם מצד לחלוחית שבו - יעשה לו טס כסף, אלא מצד הצורה שעל המטבע - יעשה כך על עץ. אמר אביי מכאן שכל המרכיבים (קושי, לחלוחית, צורה) מועילים. שֶׁיִּהְיֶה לוֹ עִקָּר – שהוכח שפעולה זו מועילה.

ביאורים
לאחר הסברו של הר"ן על פעולת הכוחות בעולם, נוכל להבין את דברי הגמרא, מה נכלל ב'דרכי האמורי' ומה לא. לפי הר"ן, פעולות הנעשות 'משום רפואה', הן בגדר 'פועל סגולי'. האדם עושה פעולה בתקווה לשנות חומר מסוים בגוף, הממוזג כאמור, מהיסודות השונים. מטרת השינוי היא לגרום שינוי במזג הנברא כולו, אם לרפואה אם לנזק. אין זה משנה מהו אופן הפעולה, נתינת סממנים או עשיית צורה, כל עוד כוונת האדם היא לשנות את המזג, זוהי פעולה בדרכים טבעיות ולפיכך היא מותרת.
הפעולה מקבלת שם כישוף ונאסרת, כאשר כוונת הפועל היא לרצות בפעולתו כח עליון, כביכול, מבלעדי הקב"ה. כתוצאה מכך, יאות אותו הכח, ויעשה כרצון המכשף. מדברי הר"ן נראה שמכשפים אלו מאמינים שפעולתם אכן מרצה את הכוחות המדוברים. אך האמת היא שכישופים אלו פועלים ככל פעולות ה'פועל הסגולי'. על אף שפעולות אלו אינן מצליחות בזכות הכוחות העליונים, התורה אסרה אותם, כיוון שהן 'דרכי עבודה זרה'. הן גורמות למכשף אשר בטוח שפעולתו הצליחה בזכות כוחות אלו, לרומם אותם, ולאחר מכן אף לעבוד להם.

הרחבות
•דרכי האמורי
כָּל דָּבָר שֶׁיֵּשׁ בּוֹ מִשּׁוּם רְפוּאָה אֵין בּוֹ מִשּׁוּם דַּרְכֵי הָאֱמוֹרִי. דרכי האמורי הן אמונות טפלות וחיקוי מעשי-גויים חסרי טעם, כגון אדם שנפלה הפת מפיו ומשום כך חושש כל היום מהיזק [סנהדרין סה:] מעשים אלה אסורים משום "ובחוקותיהם לא תלכו" [ויקרא יח, ג]. הרמב"ם סובר שמעשים אלה הותרו לצורך רפואה רק כאשר הרופאים קבעו שמעשה זה אכן מרפא [הלכות שבת יט, יג]. מכל מקום הוא מתיר להגיד "לחשים" על חולה אם הדבר יועיל מבחינה פסיכולוגית לרפואתו [הלכות עבודה זרה יא, יא]. הר"ן לעומת זאת סובר שאין צורך בקביעת הרופאים, ואסרו לעשות רק דבר שידוע שאינו מועיל [שבת ל: בפירושו על הרי"ף]. בעל ספר החינוך כותב שיש מעשים שחז"ל התירו אף שאנו היינו אוסרים אותם משום דרכי האמורי, אבל בכל זאת אין להתיר על פי זה מעשים שנראים בעינינו כדומים להם [ספר החינוך מצוה תקיא].
אף על פי שאסור לעשות מעשים על פי אמונות תפלות, יש מושג אמיתי הנקרא "סימן", כגון ה'סימנים' שאנו עורכים על השולחן בראש השנה לסימן טוב לכל השנה [כריתות ו.]. הסבר הר"ן להבדל ביניהם הוא שבניחוש אין טעם וסברא, לעומת זאת בנתינת הסימן יש הגיון. הר"ן נותן דוגמא לדבר, כגון מי שאומר: 'אם ירד גשם לא אצא לדרך', שאין זה ניחוש אלא מנהג העולם שלא לצעוד בגשם [חידושי הר"ן חולין צו:].

שאלות לדיון
האם ניתן להגדיר חלק מהרפואה האלטרנטיבית כ"דרכי האמורי"?
"מִצַּד הַגָּעַת רְצוֹן בַּעַל הַכֹּחַ הַשְּׁמֵימִי" – כיצד ייתכן ש"כוח שמיימי" הוא רע?