"גילוי האוצרות שבצרות" | הרב יאיר גזבר | בית המדרש

מדורים
מגד ירחים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

2069

4 דק' קריאה

בחודש זה אנו נפגשים עם תחילת שלושה שבועות, שמוגדרים כשבועות של פורענות המתחילים מי"ז בתמוז ומסתיימים בתשעה באב, מיום שהובקעה העיר ועד חרבן ושריפת בית מקדשנו.
הגמ' במסכת ראש השנה י"ח: אומרת על הפס' "צום הרביעי וצום החמישי...יהיה לבית יהודה לששון ולשמחה" וכו', שימים אלו בזמן שאין שלום- הם ימי צום, אך בזמן שיש שלום וודאי לעתיד לבא הם ימי מועד. ונשאלת השאלה מדוע ימים אלו יהפכו לימי מועד, הלוא אלו ימים שאירעו בהם צרות לישראל וממילא בשעה שיוצאים מן הצרה חוזרים למצב הרגיל כלומר, לימי שגרה וא"כ איך קבלו או יקבלו ימים אלו כח של ימי מועד?
אם נתבונן נראה שחז"ל חילקו את התקופה שמתחילה בי"ז תמוז לשני חלקים. הראשון: שלשה שבועות הראשונים שלפי הפטרותיהם קרוייים שלוש דפורענותא והשני - שבעה שבועות שבהם קוראים הפטרות של נחמה וקרויות שבע דנחמתא.
חלוקה זו של שלש ושבע מכוונת כנגד חלוקה פנימית שנמצאת בעשר הספירות שעניינה שלוש בחינות עליונות שורשיות, ושבע בחינות של גילוי ד' בעולם. ואם נרצה למצוא את החלוקה הזו בעבודת האדם, אז נאמר שיש שבע בחינות בעשיית האדם ובכוחות נפשו ושלש שהן במימד החשיבה וההתבוננות. דבר זה נרמז גם בתורה בחלוקת עשר המכות שנתן ד' במצרים שמחולקות שבע מכות בפר' וארא ושלוש מכות בפר' בא. ואכן מובא בספרים, שככל שהתקדמו המכות כך נשבר כח יותר חזק ופנימי של מצרים, ולכן כשהגיעו לשלוש המכות האחרונות אמר הקב"ה למשה "בא אל פרעה" ולא "לך אל פרעה", כי משה היה צריך חיזוק ושכביכול ד' יבוא איתו, בהתמודדות עם שלוש הבחינות העליונות של טומאת מצרים.
גם בברית בין הבתרים אנו נפגשים עם חלוקה זו בקשר להבטחת הארץ. הקב"ה מבטיח לאברהם את הארץ ומפרט "את הקיני ואת הקנזי" וגו'. אומר שם רש"י "עשר אומות יש כאן, ולא ניתן להם אלא שבעה והשלושה... עתידים להיות ירושה לעתיד" (בראשית ט"ו, י"ט).
דברים אלו יכולים לתת לנו הבנה בשאלתנו.
חלוקת השבועות של שלושה שבועות ולאחריהם שבעה שבועות, מרמזת ששלושת השבועות של פורענות שמתחילים בי"ז בתמוז יש בהם מדרגה עליונה מאוד, אלא שהיא נסתרת וכל עוד אנו בדרך לגאולתנו, עבודתינו היא רק בבחינה של שבע המדרגות הנמוכות וע"ז תקנו לנו לקרוא הפטרות של נחמה כדי לחזק את רוחנו וכוחנו בהתמודדות המוטלת עלינו, אבל ישנה עוד בחינה של שלוש מדרגות עליונות שהיא בבחינת ירושה לעתיד לבא ועל כן שלושת השבועות באמת ימי ששון ושמחה הם, אך הדבר יתגלה רק לעתיד לבא. כשנשלים אנו את עבודתינו בכבוש בחינת שבעה עממים, רק אז יתן לנו הקב"ה ירושה גם את שלש הבחינות של שלש אומות שמבוטאות בשלשת השבועות.
לפי זה אפשר להבין דבר תמוה, תשעה באב הוא יום שאין אומרים בו תחנון ולא סליחות והסיבה היא משום דמקרי מועד, (שו"ע תקנ"ט, ד') כמו שכתוב באיכה "קרא עלי מועד" ולכאורה, איך זה מהווה מקור? הלוא יש המשך לפסוק וכתוב בו "קרא עלי מועד לשבור בחורי" (איכ א', ט"ו), איך יכול להיות פסוק כזה כראיה לכך שתשעה באב הוא מועד ולא אומרים בו תחנון? אלא צריך לומר שתשעה באב באמת בפנימיותו הוא יום טוב, הוא מועד, אלא שאנחנו עדיין נפגשים בגלוי רק במאבק ובכח השלילי שלעומת הכח הפנימי הטהור ולכן הוא יום אבל אך לעתיד לבא יתגלה המימד הפנימי של יום זה והוא יהפך ויתגלה כיום טוב. דברים אלו כתב בספר "אוהב ישראל" לרה"ק מאפטא בפרשת פנחס (העירני עליו הרב שלמה קורץ שליט"א) וזה לשונו:
"ועל פי הנ"ל מבואר שאלו הכ"א יום הם ימים טובים גדולים מאוד אך בעוונותינו הרבים עדיין אין אנו ראויים להם וטובייהו גניז בגווייהו. ואם ירצה ה' כשנזכה במהרה בימינו לעשות תשובה ומעשים טובים לזכך החומר ולהעביר זוהם הזהב אז יתגלה רב טוב הצפון כי אז נהיה ראויים לכל הברכות וישועות טובות מצד הדין. ואז יהיו הכ"א ימים, ימים טובים גדולים ונוראים אשר אין להעריך והם מקוריים שרשיים לכל הכ"א ימים טובים שאנו עושים בזמן הזה. ועל כולם יהיה ט' באב למועד יותר גדול. ולזה אנו קורין פרשת פינחס אשר כל המועדות כתובים בו בימים האלו כי מהם נמשכים כל המועדות והמשכיל יבין כל זה: ולכך תקנו חכמינו ז"ל בהפטרות שמן י"ז תמוז עד יום הכיפורים ג' דפרענותא וז' דנחמתא, כי אלו הג' שבתות יש לומר, הם נגד ג' ראשונות ולא נתגלו עדיין כנ"ל והז' הם נגד ז' ימי הבנין. כי המועדות שבזמן הזה הם מעולם הזמן".
אולי אפשר לפרש את כוונת הרב זצ"ל בפתגמו לחודש תמוז את היסוד הנ"ל.
בשו"ע סי' תקנ"א סי"ח כתוב "צריך ליזהר מי"ז תמוז עד ט' באב שלא לילך יחידי מד' שעות עד ט' שעות (משום שבהם קטב מרירי שולט) ולא יכו התלמידים בימים ההם" כלו' יש סכנה בלהכות את התלמידים בימים אלו וע"כ לא יכו אפי' ברצועה דקה (שם במשנה ברורה), אומר הרב זצ"ל בפתגמו "בין המצרים נגאל עם, ע"י מורים חמושים בגבורה רוחנית שאינם צריכים למקל חובלים".
את עניין אי הכאת התלמידים בימים אלו שכרגע סיבתו היא חשש הסכנה בימים שיש בהם שליטה של קטב מרירי. לוקח הרב ומגלה את המימד הפנימי שיש בימים אלו, ומבאר את סיבת אי ההכאה מכח מדרגת הימים כפי שהולכים ומתגלים בתהליך גאולתם של ישראל. השיבה לארץ ישראל מגלה את מדרגתם של תלמידי חכמים שבארץ ישראל שאומרת הגמ' במס' סנהדרין כ"ד. שקרוים נעם שמנעימים זה לזה להבדיל מתלמידי חכמים שבבבל שקרוים מקל חובלים. וזה מה שאומר הרב, זה נכון שלא יכו את התלמידים בימי בין המצרים, אבל עומק הדברים הוא שימים אלו מסוגלים להצמיח כוחות של תורה ארצי ישראלית שיודעת להאיר מכח גבורה פנימית רוחנית מלאה עוצמה ואינה זקוקה כבר לכפייה חיצונית של מקל חובלים.
יהי רצון שנזכה שיהפכו ימים אלו לששון ולשמחה במהרה בימינו, אמן.