בית המדרש

  • הלכה מחשבה ומוסר
  • חובת הלבבות
קטגוריה משנית
לחץ להקדשת שיעור זה

לימוד השיעור מוקדש להצלחת

עם ישראל

4 דק' קריאה
הצורך בשימוש במידות
פֶּרֶק עֲשִׂירִי
אָמְרָה הַנֶּפֶשׁ: כְּבָר הֲבִינוֹתִי מַאֲמָרְךָ וְהִקְשַׁבְתִּי לְכָל מַה שֶּׁזָּכַרְתָּ, וַאֲנִי מִתְחַנֶּנֶת אֶל כְּבוֹדְךָ, שֶׁתְּבָאֵר לִי הַמְּקוֹמוֹת, אֲשֶׁר אֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בַּמְשֻׁבָּח וּבַמְגֻנֶּה בְּמִדּוֹתַי*, אֲשֶׁר בְּהִשְׁתַּמְּשִׁי בָּהֶם שָׁם יְשַׁבְּחוּנִי עֲלֵיהֶם וְיוֹדוּ שִׁמּוּשִׁי בָּהֶם.
אָמַר הַשֵּׂכֶל: מִדּוֹתַיִךְ רַבּוֹת, אַזְכִּיר לָךְ מֵהֶן מַה שֶּׁנִּזְדַּמֵּן לִי בִקְצָרָה.

השמחה והאבל
וְהוּא, שֶׁבְּמִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת, הֵן, הַשִּׂמְחָה וְהָאֵבֶל, וְהֵן זוֹ כְּנֶגֶד זוֹ. וְאָפְנֵי הַשִׁמּוּשׁ בַּשִּׂמְחָה, כְּשֶׁתִּבְטְחִי בַּהֲנָאָה קַיֶּמֶת* תָּמִיד וְלֹא תִתְעָרֵב בָּהּ תּוּגָה, וְלֹא יֶאֱרַע לָהּ פֶּגַע, הַתִּירִי הַמִּדָּה הַזֹּאת. אֲבָל מְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בָּאֵבֶל, כִּי יִפְגְּשֵׁךְ דָּבָר מְצָעֵר*, קַיָּם תָּמִיד, וְאֵין בָּךְ יְכֹלֶת לִדְחוֹתוֹ, וְלֹא פָנִים לְהִתְפָּרֵד מִמֶּנּוּ, הַתִּירִי גַם כֵּן מִדַּת הָאֵבֶל וְהִשְׁתַּמְּשִׁי בָהּ.

המורא והתקווה
וּבִכְלַל מִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת, וְהֵן, הַמּוֹרָא וְהַתִּקְוָה*. וּמְקוֹם הַמּוֹרָא, שֶׁתִּהְיִי בְּעִנְיָן שֶׁמֵּבִיא אֶל עִנְיָן שֶׁיְּצָעֲרֵךְ*, וְלֹא תִהְיֶה לָךְ אַחֲרִיתוֹ טוֹבָה, וְאֵין בָּךְ כֹּחַ וִיכֹלֶת לִדְחוֹתוֹ מֵעָלָיִךְ. אַךְ מְקוֹם הַתִּקְוָה, שֶׁתִּשְׁתַּדְּלִי בַּהַקְדָּמוֹת הַמְבִיאוֹת הַטּוֹבָה אֵלַיִךְ, וּמְחַיְּבוֹת לָךְ הַנְּעִימוֹת, מִבְּלִי מוֹנֵעַ שֶׁיִּמְנַע מֵהֶם, וְלֹא דָבָר שֶׁיַּבְדִּיל בֵּינֵךְ וּבֵינֵיהֶם, כַּעֲשׂוֹת הַמִּצְוֹת שֶׁצִּוָּה הָאֵל לַעֲשׂוֹתָן מִפְּנֵי טוּב אַחֲרִיתוֹ.

הגבורה והמורך
וּבִכְלַל מִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַגְּבוּרָה וְהַמֹּרֶךְ*. וּמְקוֹם הַשִּׁמּוּשׁ בַּגְּבוּרָה, בִּפְגֹּעַ בְּאוֹיְבֵי יְיָ לְהִלָּחֵם בָּם, וְסָבֹל כָּל עֶצֶב וְכָל נִסָּיוֹן בִּרְצוֹן הַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה וּרְצוֹן חֲסִידָיו, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (תְּהִלִּים מד, כג): "כִּי עָלֶיךָ הֹרַגְנוּ כָל הַיּוֹם נֶחְשַׁבְנוּ כְּצֹאן טִבְחָה", וְאָמַר (תְּהִלִּים קמא, ה): "יֶהֶלְמֵנִי* צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי". אַךְ מְקוֹם הַמֹּרֶךְ בִּפְגֹּעַ* בְּאוֹהֲבֵי יְיָ, שֶׁלֹּא לְהִלָּחֵם בָּם וּבְאַנְשֵׁי עֲבוֹדָתוֹ, וְשֶׁתִּתְאַחֲרִי* מֵעֲמֹד כְּנֶגֶד מוֹכִיחֵךְ בְּמַה שֶּׁיֶּשׁ בּוֹ טוֹבָתֵךְ, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (מְלָכִים־ב כב, יט): "יַעַן רַךְ לְבָבְךָ וַתִּכָּנַע מִפְּנֵי יְיָ".

הבושת והעזות
וּבִכְלַל מִדּוֹתַיִךְ שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַבּשֶׁת וְהָעַזוּת. וּמְקוֹם הַבּשֶׁת, בְּהַמְרוֹת הַמֵּטִיב לָךְ* בְּטוֹבָתוֹ עַל פָּנָיו* וּבֵין יָדָיו, וּבְהוֹכִיחוֹ אוֹתָךְ בְּעֵדָיו* הַטּוֹבִים וְהָרָעִים, וּפְגִיעַת נְבִיאָיו*, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְחֶזְקֵאל מג, י): "אַתָּה בֶּן אָדָם הַגֵּד אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אֶת הַבַּיִת וְיִכָּלְמוּ מֵעֲוֹנוֹתֵיהֶם", וְאָמַר (עֶזְרָא ט, ו): "אֱלֹהַי בּשְׁתִּי וְנִכְלַמְתִּי לְהָרִים אֱלֹהַי פָּנַי אֵלֶיךָ". וּמְקוֹם מִדַּת הָעַזּוּת, בִּפְגִיעַת הָרְשָׁעִים וְאַנְשֵׁי הָעֲבֵרוֹת וְהַחוֹלְקִים עַל הָאֱמֶת, וּלְצַוּוֹת בַּחֶסֶד*, וּלְהַזְהִיר מִן הַגְּנוּת, וּלְהוֹבִישׁ הַחוֹטְאִים וּלְהוֹכִיחַ הַקְּטַנִּים וְהַגְּדוֹלִים, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב (יְשַׁעְיָה נ, ז): "שַׂמְתִּי פָנַי כַּחַלָּמִישׁ וָאֵדַע כִּי לֹא אֵבוֹשׁ".

הכעס והרצון
וְכֵן שְׁתֵּי מִדּוֹת, הַכַּעַס וְהָרָצוֹן. וּמְקוֹם הַכַּעַס, בִּנְטוֹת מִדֶּרֶךְ הָאֱמֶת וּמִדִּין הַצֶּדֶק, וְהַגְבָּרַת הַשֶּׁקֶר עַל הָאֱמֶת וַאֲנָשָׁיו. וּמְקוֹם הָרָצוֹן*, בְּהַפִּיל* כָּל הַדְּבָרִים עַל אָפְנֵיהֶם*, וּבְהַנִּיחָם עַל מְכוֹנֵיהֶם, וּבְלֶכֶת בְּדַרְכֵי הָאֱמֶת בָּהֶם.
___________________________________
וּבַמְגֻנֶּה בְּמִדּוֹתַי – גם למידות הרעות יש תפקיד וצריך להשתמש בהם במצבים מסוימים. בַּהֲנָאָה קַיֶּמֶת – קיום מצוות מביא לשכר העולם הבא המהווה הנאה נצחית. דָּבָר מְצָעֵר – עונש בעולם הבא. הַמּוֹרָא וְהַתִּקְוָה – מן העתיד. שֶׁמֵּבִיא אֶל עִנְיָן שֶׁיְּצָעֲרֵךְ – שגורם לעבור על רצון ה'. וְהַמֹּרֶךְ – רכות הלב. יֶהֶלְמֵנִי – יכה אותי בתוכחתו. בִּפְגֹּעַ – במפגש. וְשֶׁתִּתְאַחֲרִי – תמנעי עצמך. בְּהַמְרוֹת הַמֵּטִיב לָךְ – כאשר האדם ממרה את דבר ה' המטיב לו, עליו להתבייש. עַל פָּנָיו – בפני ה' הרואה כל מעשיו. בְּעֵדָיו – יעודיו. וּפְגִיעַת נְבִיאָיו – שולח את נביאיו להוכיחנו. וּלְצַוּוֹת בַּחֶסֶד – לעורר אחרים לעשיית חסד. הָרָצוֹן – התרצות, שביעות רצון. בְּהַפִּיל – בהתרחשות. עַל אָפְנֵיהֶם – בצורה הראויה.

ביאורים
לאחר שבפרק הקודם נאמר שהתכלית שלשמה הושם האדם בעולם היא שישתמש בעולם לעבודת בוראו, בפרק זה מבאר המחבר כיצד ישתמש האדם בתכונותיו ובמידותיו לעבודת ה'.
בנפש יש צדדים של התרחבות כלפי חוץ, כגון עזות וגבורה, וצדדים של התכנסות פנימית, כגון בושת ומורך לב. לכאורה היינו חושבים שיש כאן שני כוחות סותרים, ואין הם יכולים לדור בכפיפה אחת. אדם יכול להתאים באופיו או לצד המתרחב או לצד המצמצם. אך המחבר מלמד אותנו שזוהי שלימות שנתן הקב"ה בנפשנו, חלק אלוה ממעל, ושני הכיוונים הללו יחדיו נצרכים לעבודת ה' ועל כן הם יכולים להתקיים שניהם יחד אצל כל אדם ואדם. כמו שראינו בפרק הקודם שהקב"ה חיבר שני דברים הפוכים, נשמה וגוף, וע"י כך נוצרת בריאה היכולה לעבוד את ה', כן ריכז הקב"ה את כל סוגי הכוחות באדם אחד, ונתן בו שכל , לכוון את כל הכוחות למטרה הרצויה מהם. שום תכונה לא ברא הקב"ה לבטלה, ועל האדם מוטל להשתמש במכלול תכונותיו בצורה הנכונה.
דברי המחבר על עשר המידות שביאר ביום זה (השמחה והאבל, המורא והתקווה, הגבורה והמורך, הבושת והעזות, הכעס והרצון) ראויים ללימוד ארוך, נעסוק במידה אחת מהם לדוגמה: העזות היא מידה שיש בה צד בעייתי מאד לכאורה. חז"ל אמרו "עז פנים לגיהנום" [אבות ה, כ]. מי שיש בו עזות אינו מכבד את הגדולים ממנו ואינו מקבל תוכחה. אך באותה משנה עצמה אמרו חז"ל "הוי עז כנמר". מה החילוק בין עז לעז פנים? מי שהוא עז יש לו עוצמות פנימיות, ועל ידם הוא משיג את מבוקשו בעבודת ה'. אך מי שהוא עז פנים – העזות שלו באה לידי ביטוי כפגיעה באחרים, ובמקום זה העזות אינה חיובית. אך כאן המחבר מוסיף, שאפילו לעזות פנים יש מקום, היכן שהיא באה להוכיח את החוטאים.

הרחבות
•השימוש הנכון במידות ההפכיות
הַמְּקוֹמוֹת, אֲשֶׁר אֶשְׁתַּמֵּשׁ בָּהֶם בַּמְשֻׁבָּח וּבַמְּגֻנֶּה בְּמִדּוֹתַי. רבנו בחיי מבאר שלמרות שישנן מידות הפוכות כמו הרחמים והאכזריות אשר הן סותרות זו את זו, יש מקום לשימוש בכל אחת מהן.
כאשר אנחנו בוחנים היטב מהי ההדרכה של תורה, אנו מוצאים שיש שימוש ראוי לכל אחת מהמידות, ואפילו אם במבט ראשון היא נראית שלילית. ביאור ועומק נוספים לענין זה ניתן לראות בדברי הרמב"ם : "וזאת התורה השלמה, המשלמת אותנו, כמו שהעיד עליה יודעה: "תורת ה' תמימה... מחכימת פתי" [תהילים יט, ח] - לא זכרה דבר מזה. ואמנם כוונה שיהיה האדם טבעי, הולך בדרך האמצעית: יאכל מה שמותר לו לאכול בשיווי, וישתה מה שמותר לו לשתות בשיווי... ויישב המדינות בצדק וביושר, לא שישכון במערות ובהרים, ולא שילבש השער והצמר, ולא שיטריח הגוף ויענהו..." [שמונה פרקים ד]. התורה בישרותה מכוונת אותנו להשתמש בצורה נכונה וראויה בכל כוחות נפשנו באיזון. כמו שמבאר הרב קוק את עניינה של התורה כמורת דרך: "הוראה יצאה לישראל... תורה המורה את המציאות, המורה את החיים, המורה את הנשמה, המורה את הַגְוִיָה, המורה את הפרט, המורה את הכלל, המורה את הדור, המורה את העולם, המורה דור דורים, המורה עולמי עולמים." [עולת ראיה ב עמ' קנה]. לכן מוטל על האדם להשגיח היטב על כל דרכיו ומעשיו ולהשתמש כראוי בכל אחת מתכונות נפשו במקומה הנכון.
את המידע הדפסתי באמצעות אתר yeshiva.org.il