הכניעה חלק ד' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

שבעה מקרים שבהם דרושה כניעה
פֶּרֶק רְבִיעִי
אֲבָל בְּאֵיזֶה עִנְיָן חַיָּב לְהִתְנַהֵג בִּכְנִיעָה וּבְשִׁפְלוּת, אֹמַר, כִּי הַכְּנִיעָה חַיָּב אָדָם לְהִתְנַהֵג בָּהּ בְּשִׁבְעָה עִנְיָנִים.
במשא ובמתן
אֶחָד, בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ עִם אַנְשֵׁי דוֹרוֹ, וּבַמִּנְהָג הַטּוֹב עִם בְּנֵי מִינוֹ, כַּאֲשֶׁר אֲבָאֵר בְּמַה שֶּׁאֲנִי עָתִיד לְדַבֶּר בּוֹ, וּבוֹ אָמַר הַכָּתוּב (תְּהִלִּים טו, ד): "נִבְזֶה בְעֵינָיו נִמְאָס".
כשיפגע בחכמים

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

69 - הכניעה חלק ג'

70 - הכניעה חלק ד'

71 - הכניעה חלק ה'

טען עוד

וְהַשֵּׁנִי, כְּשֶׁיִּפְגַּע חֲכָמִים בְּדַעַת אֱלֹהִים וּבְתוֹרָתוֹ, וְהַחֲסִידִים הַקְּרוֹבִים אֶל הָאֱלֹהִים, כְּמוֹ שֶׁנֶּאֱמַר (תְּהִלִּים קמא, ה): "יֶהֶלְמֵנִי צַדִּיק חֶסֶד וְיוֹכִיחֵנִי", וְאָמַר (מִשְׁלֵי יד, יט): "שַׁחוּ רָעִים לִפְנֵי טוֹבִים".
כשמספרים בשבחו
וְהַשְּׁלִישִׁי, כְּשֶׁיְּשַׁבְּחוּהוּ בְּמִדּוֹתָיו הַטּוֹבוֹת, חַיָּב לְהִכָּנֵעַ, וְיַעֲבִיר עַל לִבּוֹ* מַה שֶׁקָּדְמוּ לוֹ מִן הָעֲוֹנוֹת וְהַחֲטָאִים, אֲשֶׁר הַבּוֹרֵא יוֹדְעָם, וְכִסָּה אוֹתָם עָלָיו, וְהֶאֱרִיךְ לוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב מֵהֶם. וְאַל יִשְׂמַח בִּטְעוֹת בְּנֵי אָדָם בּוֹ, אַךְ יֶאֱבַל, בַּעֲבוּר שֶׁהַבּוֹרֵא יִתְעַלֶּה יוֹדֵעַ בֶּאֱמֶת רֹעַ מַעֲלָלָיו וְהִתְעַלְּמוּתוֹ מִפְּרֹעַ חוֹבוֹת הָאֱלֹהִים וּגְמֹל טוֹבָתוֹ, וְיִכָּנַע בְּלִבּוֹ, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (תְּהִלִּים לח, יט): "כִּי עֲוֹנִי אַגִּיד אֶדְאַג מֵחַטָּאתִי".
כשמספרים בגנותו
וְהָרְבִיעִי, כְּשֶׁמְּסַפְּרִים בִּגְנוּתוֹ, יִכָּנַע לַבּוֹרֵא, וְיוֹדֶה לוֹ עַל אֲשֶׁר גִּלָּה לוֹ מְעַט מֵהַרְבֵּה לְיַסְּרוֹ וּלְהוֹכִיחוֹ, כְּדֵי שֶׁיָּשׁוּב אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁאָמַר (אִיּוֹב לו, י): "וַיִּגֶל אָזְנָם לַמּוּסָר".
___________________________________
וְיַעֲבִיר עַל לִבּוֹ - יחשוב ויתבונן.

ביאורים
כשאנו מתבוננים במידת הכניעה, עלינו לשוות תמיד למול עיננו את המידה ההופכית לה, הגאווה. הגאווה נובעת מהביטחון השגוי של האדם במעמדו, בכוחו ובכשרונותיו. ניתן היה לחשוב שביטויה היחיד של הגאווה הינו אך ורק בתחושת החשיבות שהאדם מפתח כלפי עצמו, ושבזה הדבר מסתכם. אך הגאווה, כפי שנראה, מקיפה וחודרת לכל רובדי החיים של האדם. כנגד זה על הכניעה לתת מענה אמיתי לכל מצב, להקיף את כל חיי האדם ולהתייחס לכל פרטיהם.
רבנו בחיי פותח בשאלה: באיזה עניין חייב האדם להשתמש בכניעה? באלו מצבים יש להיעזר בכניעה? וממילא, אלו שימושים יש לכניעה בחיינו? רבנו בחיי מונה לפנינו שבעה עניינים, שימושים:
א. שימוש הכניעה בהתנהגותו היומיומית של האדם, עם אנשי ביתו, עירו, וכל הבאים עמו במגע. האדיבות, הדיבור הרך והנכונות לקבל, הינם רק מקצת הגינונים העושים את התנהגותנו עם הסביבה לנינוחה יותר. גינונים אלו נקנים על ידי מידת הכניעה, הגורמת, כפי שנלמד בהמשך השער, שבעליה ימצא חן בעיני הבריות. התנהגותו של בעל גאווה תלווה בדרך כלל, בנתינת התחושה שהכל מגיע לו.
ב. האדם נעזר בכניעה בקבלת דברי החכמים והחסידים. לשם החיזור אחר דברי חכמי התורה וחסידי האמת, ולצורך קבלת הערתם בדבר החיזוק בעבודת הבורא, נדרשת לאדם כניעה היוצרת בו את הרצון לקבל.
ג. האדם נעזר בכניעה כנגד תחושת החשיבות המתקבלת כאשר משבחים אותו. האדם עלול ליפול בגאווה בעקבות השבח, ולכן עליו מיד להיכנע, ולשוות למול עיניו את העניינים בהם הוא חסר ודרוש תיקון.
ד. הכניעה מסייעת לאדם לקבל ביקורת ולקחת אותה לתשומת ליבו. אם בשימוש השני עסקנו בנכונות לשמוע אל החכמים, הרי שבשימוש זה הנושא הוא היחס הנכון אל גינויים הנאמרים עליו על ידי אנשים בסביבתו. הכניעה מסייעת לאדם לא להדוף אותם, אלא לשים אל ליבו ולקבלם. אמנם יש להדגיש שהכניעה איננה נובעת מתחושת נחיתות כלפי האנשים המדברים בגנותו, אלא מכוונת היא כלפי הקב"ה שגילה לו על ידי האנשים הללו את הדרוש תיקון והשתלמות.

הרחבות
•הענווה מביאה לשלום
בְּמַשָּׂאוֹ וּמַתָּנוֹ עִם אַנְשֵׁי דוֹרוֹ. המדרש אומר: "גדול השלום שניתן לענוים, שנאמר: 'וענוים ירשו ארץ והתענגו על רֹב שלום'[תהלים לז, יא]" [ספרי נשא, מב]. המהר"ל מסביר את הקשר בין השלום לענווה: המחלוקת נובעת מכך ש"כל אחד רואה עצמו מיוחד במעלה", ומידת הענווה היא ש"אין האדם מייחד עצמו שיש לו מעלה מיוחדת בפני עצמו והוא מחולק מן שאר אדם, רק הוא שוה אל הכל, וזהו השלום" [נתיב השלום, פרק א]. העניו אינו מרגיש את עצמו כמעולה יותר מאחרים, אלא מבין שלכל אחד יש את מקומו ותפקידו.
•הדרכה להתנהגות בענווה עם חברו
וּבַמִּנְהָג הַטּוֹב עִם בְּנֵי מִינוֹ. רבי אברהם בן הרמב"ם מפרט את ההדרכה המעשית לענווה בין אדם לחברו - "שלא יתגאה על בני אדם ולא יראוהו סר וזעף כי אם נעים הליכות", "לא יהיה להוט אחר המקומות הגבוהים". וכן "עליו לנהוג באדיבות עם הבריות כמידת יכולתו גם אם יהיה ביניהם אדם גס, עליו להעביר על מידותיו" ולא לריב עמו. אולם אל לו להתרפס בפניו כדוגמת "המנשק את ידי עם הארץ או נותן לו קדימה ומשרתהו ותמיד בלי צורך דתי או חומרי", ואף לא נאה שינהג העניו כך "שאין זו ענווה הראויה לשבח כי אם בזיון והשפלה המורים על חסרון דעת" [המספיק לעובדי ה' פרק הענווה].