הכניעה חלק י"ז | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חובת הלבבות

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב מישאל דהאן זצ"ל

3 דק' קריאה

השתדלות בקניית הכניעה
וְאֵלֶּה עֲשֶׂרֶת שָׁרְשֵׁי* הַכְּנִיעָה יִתְבָּאֵר לְךָ מֵהֶם, אָחִי, שְׁאָר מַעֲלוֹת הַמִּדָּה הַחֲשׁוּבָה הַזֹּאת הָעֶלְיוֹנָה הָרָמָה, אֲשֶׁר לֹא זְכַרְתִּין בַּשַּׁעַר הַזֶּה. וּזְכֹר מַה שֶּׁהַעִירוֹתִיךָ עָלָיו מֵהֶן, וְשִׂימֶנּוּ נֶגֶד עֵינֶיךָ, וַחֲשֹׁב בּוֹ תָמִיד, וְהִשְׁתַּדֵּל לִקְנוֹתוֹ, וּפָקְדֵהוּ* עִם נַפְשְׁךָ וּמִדּוֹתֶיךָ תָדִיר, וְהֵעָזֵר בֵּאלֹהִים עָלָיו, וּשְׁאַל אוֹתוֹ מִמֶּנּוּ, לְהִתְקָרֵב אֵלָיו וּלְהַגִּיעַ לִרְצוֹנוֹ, אוּלַי יַיְשִׁירְךָ לוֹ וְיָכִין לְךָ הַדֶּרֶךְ אֵלָיו, כְּמוֹ שֶׁמִּתְפַּלְּלִים הַחֲסִידִים אַחַר תְּפִלָּתָם: "אֱלֹהַי, נְצֹר לְשׁוֹנִי מֵרָע, וּשְׂפָתַי מִדַּבֵּר מִרְמָה, וְלִמְקַלְלַי נַפְשִׁי תִדֹּם, וְנַפְשִׁי כֶּעָפָר לַכֹּל תִּהְיֶה".
זהירות מפתויי היצר לגאווה
וְהִזָּהֵר מֵהִרְהוּר לִבְּךָ וּפִתּוּי הַיֵּצֶר לְךָ בְּמַה שֶּׁיְּבִיאֲךָ אֵלָיו מֵהַגֹּבַהּ, וְהַגַּאֲוָה, וְהַגָּאוֹן, וּבַקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה, וְהַגְּדֻלָּה וְהַמֶּמְשָׁלָה וְהַפִּרְסוּם אֵצֶל הַבְּרִיּוֹת. וּכְבָר הִזְהִיר אָפְנֵי הַדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה* לָאָדָם בָּעוֹלָם, בְּאָמְרוֹ (מִשְׁלֵי ל, ז): "שְׁתַּיִם שָׁאַלְתִּי מֵאִתָּךְ אַל תִּמְנַע מִמֶּנִּי בְּטֶרֶם אָמוּת, שָׁוְא וּדְבַר כָּזָב הַרְחֵק מִמֶּנִּי רֵאשׁ וָעשֶׁר אַל תִּתֶּן לִי", וְאָמַר (מִשְׁלֵי ל, ט): "פֶּן אֶשְׂבַּע וְכִחַשְׁתִּי וְאָמַרְתִּי מִי יְיָ וּפֶן אִוָּרֵשׁ וְגָנַבְתִּי".
התעלמות שאר בני אדם
הָקִיצָה, אָחִי, וְאַל תִּתְעַלֵּם לְרַפֵּא מַדְוֶה* הַגַּאֲוָה מִנַּפְשְׁךָ וּמִמִּדּוֹתֶיךָ בָּרְפוּאוֹת אֲשֶׁר הוֹרֵיתִיךָ. וְאַל יִמְנָעֲךָ מִזֶּה מַה שֶּׁתִּרְאֶה עָלָיו הֲמוֹן בְּנֵי אָדָם מֵהִתְעַלֵּם לְרַפֵּא נַפְשׁוֹתָם מִן הַמַּדְוֶה הַזֶּה, וְתֹאמַר: יִמְצָאֵנִי מַה שֶּׁיִּמְצָאֵם, כִּי הָעִוֵּר כְּשֶׁיִּזְדַּמְּנוּ לוֹ הַכְּחָלִים* הַמּוֹעִילִים שֶׁיּוּכַל לְהֵרָפֵא בָהֶם כְּשֶׁהוּא מִתְעַסֵּק בָּהֶם, אֵין מִן הַזְּרִיזוּת שֶׁיִּתְאַחֵר מִזֶּה וְיֹאמַר: יִמְצָאֵנִי מַה שֶּׁיִּמְצָא חֲבֵרַי הָעִוְרִים. וְאִלּוּ הָיָה אֶחָד שׁוֹמֵעַ אוֹתוֹ אוֹמֵר הַמַּאֲמָר הַזֶּה, הָיָה לוֹעֵג לְמַאֲמָרוֹ, וּמְסַכֵּל עֲצָתוֹ*, וּמוֹצִיאוֹ מִכְּלָל בַּעֲלֵי הַשֵּׂכֶל.

חובת הלבבות (109)

בשביל הנשמה

89 - הכניעה חלק ט"ז

90 - הכניעה חלק י"ז

91 - התשובה חלק א'

טען עוד

אזהרה לא להתעצל
וּכְפִי זֶה עַיֵּן לְנַפְשְׁךָ וְהִשְׁתַּדֵּל לָהּ בְּכָל כֹּחֲךָ, וְאַל תִּתְעַצֵּל בְּמַה שֶּׁיּוֹעִילְךָ בָּעוֹלָם הַזֶּה וּבָעוֹלָם הַבָּא, פֶּן תָּמוּת מִבְּלִי הַשָּׂגַת מַאֲוַיֶּיךָ מִן הַמַּעֲלוֹת הַחֲמוּדוֹת אֲשֶׁר בִּיכָלְתְּךָ לְהַשִּׂיגָם, כְּמוֹ שֶׁאָמַר הֶחָכָם (מִשְׁלֵי כא, כה): "תַּאֲוַת עָצֵל תְּמִיתֶנּוּ", וְאָמַר (מִשְׁלֵי כד, ל): "עַל שְׂדֵה אִישׁ עָצֵל עָבַרְתִּי וְעַל כֶּרֶם אָדָם חֲסַר לֵב", וּשְׁאָר הָעִנְיָן.
וְהָאֱלֹהִים יוֹרֵנוּ וְאוֹתְךָ דֶּרֶךְ עֲבוֹדָתוֹ בְרַחֲמָיו וּבַחֲסָדָיו, אָמֵן.
נִשְׁלַּם שַׁעַר הַשִּׁשִּׁי, בַּייָ תִּתְהַלֵּל נַפְשִׁי.
___________________________________
שָׁרְשֵׁי – יסודות. וּפָקְדֵהוּ – זכור אותו. הַדֶּרֶךְ הַשָּׁוֶה – הדרך הממוצעת והמאוזנת. מַדְוֶה – חולי. הַכְּחָלִים – תרופות לעיוורון. וּמְסַכֵּל עֲצָתוֹ – עצתו מטופשת.

ביאורים
רבנו בחיי בחתימת שער הכניעה מעורר אותנו לזכור את אשר למדנו במהלך השער. להציב את הכרה זאת מול עינינו ולעשות כל השתדלות על מנת לקנות מידה זו. 'הֵעָזֵר באלוהים' מציע רבנו בחיי, ומביא את החתימה של תפילת העמידה: "אלהי נצור... ונפשי כעפר לכל תהיה". רכישת מידת הכניעה אינה קלה ודרושה לסיוע רב מאת ה'.
כמו כן מוצא כאן רבנו בחיי את המקום להזהיר אותנו להמנע מללכת אחר עצת היצר. כפי שלמדנו הגאווה היא טבעית, והפיתוי להיתפס לגאווה שררה וכבוד הינו קל. כמו כן מזהיר המחבר אותנו מההתעלמות לתקן את הגאווה בעקבות הסביבה שאינה מרפאה עצמה מחולי זה.

בעמדנו לחתום את השער ראוי להוסיף נקודה שאינה מופיעה במפורש בדברי רבנו, אך רמוזה בהם לא פעם ולא פעמיים. הגאווה אינה רק תחושת חשיבות והתנשאות גרידא, אלא היא ניתוק האדם מבוראו, ומכלל בני האדם והבריאה. הקב"ה 'כבודו מלא עולם', ובעל הגאווה נותן מקום לעצמו, וכביכול דוחק את מקום ה'. הוא אינו רצוי לבורא, והוא אף יוצר בגאוותו חייץ בינו לבין בני האדם. הנכנע מתחיל את דרכו בצמצום עצמו, בהתמעטות, אך בזה דווקא הוא דבק בקב"ה ומתכלל באינסוף, ערכו האישי מתעצם דווקא מתוך הכרתו באפסותו לבורא. הוא אף אינו מתנשא מעל בני האדם, ולכן אינו אדם יחיד לעצמו אלא חלק מהכלל. וכן דווקא על ידי שפלותו שמציבה אותו, בחייו ובמחשבתו על עצמו, במקומו האמיתי ביחס לבורא ולכלל, הוא אכן ראוי לכבוד שהסביבה נותנת לו כבוד, ממנו ניסה לברוח כל הזמן, ולאהבה שהיא מרעיפה עליו. אהוב למקום ואהוב לבריות.
הרחבות
•שורש הגאווה בנפש
ו ְהִזָּהֵר מֵהִרְהוּר לִבְּךָ וּפִתּוּי הַיֵּצֶר לְךָ בְּמַה שֶּׁיְּבִיאֲךָ אֵלָיו מֵהַגֹּבַהּ, וְהַגַּאֲוָה, וְהַגָּאוֹן, וּבַקָּשַׁת הַשְּׂרָרָה, וְהַגְּדֻלָּה וְהַמֶּמְשָׁלָה וְהַפִּרְסוּם אֵצֶל הַבְּרִיּוֹת. בפרקים האחרונים רבנו בחיי מנגיד בין מידת הענווה למידת הגאווה. בעוד שהענווה היא מידה נכונה אשר אותה יש לרכוש, הגאווה היא מידה מקולקלת אותה יש לשרש.
הרב קוק כותב במידות הראיה ש"אין בכל המדות הרעות מדה המגשמת את האדם, עד שאיננו יכול לרומם את רוחו להדר הרוחניות, כמו הגאווה" [גאווה ב], ובהמשך הוא כותב: "הגאווה היא הטיפשות היותר פראית" [ט].
במוסר אביך [ג, ג] מסביר הרב קוק דברים אלו. שורש מידת הגאווה היא בהסתכלות חיצונית על העולם. הסכל (הטיפש) רואה שאדם מקבל כבוד והוא מיחס זאת לתכונות חיצוניות, לא לסיבות אמיתיות ועמוקות. למשל, אדם הלומד תורה – אם הוא אדם חכם הוא ילמד תורה מכיוון שהלימוד מביא לקרבת אלוהים ולעידון מידות הנפש (סיבות אמיתיות – פנימיות). לעומתו, הטיפש ילמד תורה בשביל שיעריכו אותו (סיבות חיצוניות). הסתכלות חיצונית כזו על העולם הפוכה מההסתכלות הרוחנית. ולכן, אדם גשמי וגאוותן לא יוכל להתרומם לרוחניות, כיון שהוא מסתכל על העולם מהצד החיצוני שלו. האדם העניו, לעומתו, מסתכל על תוכנם של הדברים ולכן הוא יכול להתרומם להסתכלות פנימית ולרוחניות.

להצלחת הרב אליהו חיים בן אברהם יצחק הי"ו