פרק ד' חלק ו' | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

מקדש שני כנגד עצם הנפש, וחרב בגלל שנאת חינם שהיא הפך הנפש
אֲבָל מִקְדָּשׁ שֵׁנִי, שֶׁלֹּא הָיָה כָּל כָּךְ בְּמַעֲלָה, לֹא הָיָה בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֵׁנִי דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁהוּא שָׁלֵם מִצַּד כָּל כֹּחוֹתָיו, רַק שֶׁהוּא דּוֹמֶה לְאָדָם שֶׁיֵּשׁ בּוֹ הַנֶּפֶשׁ, 1 לֹא בְּמַה שֶּׁיֵּשׁ לוֹ הַכֹּחוֹת הַמְחֻלָּקִים וְכָל אֶחָד הוּא בְּמַעֲלָתוֹ וּבִשְׁלֵמוּתוֹ, רַק מִצַּד שֶׁיֵּשׁ לוֹ הַנֶּפֶשׁ. וּמִפְּנֵי זֶה, כְּמוֹ שֶׁחָרַב מִקְדָּשׁ רִאשׁוֹן עַל יְדֵי ג' אֵלּוּ חֲטָאִים, הַמְטַמְּאִים ג' כֹּחוֹת שֶׁבָּאָדָם, כָּךְ חָרַב בֵּית הַמִּקְדָּשׁ שֵׁנִי עַל יְדֵי שִׂנְאַת חִנָּם. כִּי הַנֶּפֶשׁ הֶפֶךְ לוֹ שִׂנְאַת חִנָּם, כִּי הַנֶּפֶשׁ הִיא אַחַת כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְהוּא מְקַשֵּׁר וְכוֹלֵל הַכֹּחוֹת כֻּלָּם. כִּי כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ הֵם הַרְבֵּה מְאֹד, וְכֹחַ הַנֶּפֶשׁ כּוֹלֶלֶת כֻּלָּם, וְזֶהוּ עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ, שֶׁהוּא כּוֹלֵל כָּל חֶלְקֵי נֶפֶשׁ אֲשֶׁר הֵם מְחֻלָּקִים. וּלְפִיכָךְ שִׂנְאַת חִנָּם, אֲשֶׁר הוּא הַחִלּוּק וְהַפֵּרוּד, הוּא הֶפֶךְ עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר הוּא אֶחָד, וְהוּא כּוֹלֵל הַכֹּל. וּלְפִיכָךְ אָמְרוּ (יומא ט, ב) כִּי שָׁקוּל שִׂנְאַת חִנָּם נֶגֶד ג' חֲטָאִים. כִּי שִׂנְאַת חִנָּם מְטַמֵּא וּמְקַלְקֵל הַנֶּפֶשׁ בִּכְלָל, אֲבָל ג' עֲבֵרוֹת אֵלּוּ מְטַמְּאִים הַחֲלָקִים, כָּל אַחַת וְאַחַת חֵלֶק אֶחָד, עַד שֶׁהוּא כֻּלּוֹ טָמֵא, וְשִׂנְאַת חִנָּם מְטַמֵּא הַכֹּל בִּכְלָל, כִּי עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ כּוֹלֵל וּמְאַחֵד כָּל כֹּחוֹת הַנֶּפֶשׁ, וְכַאֲשֶׁר יֵשׁ כָּאן שִׂנְאָה, הוּא פֵּרוּד וְחִלּוּק, וְזֶהוּ כְּנֶגֶד עֶצֶם הַנֶּפֶשׁ, אֲשֶׁר הוּא הַקִּשּׁוּר אֶל כָּל הַכֹּחוֹת.
________________________________
אבל מקדש שני, שלא היה כל כך במעלה, מתייחס אל האדם שאינו שלם, על כן הוא מתייחס אל האדם שיש לו נפש, 1 מבלי להתייחס אל כל אחד מכוחות הנפש. מסיבה זו, כשם שבית המקדש הראשון חרב בשלושת העבירות הללו, המטמאות את שלושת כוחות הנפש שבאדם, כך בית המקדש השני חרב בעוון שנאת חינם, כי שנאת חינם היא הניגוד לנפש, לפי שהנפש היא אחת המאחדת בתוכה את הכוחות הנפרדים, אשר הם כוחות רבים, ושנאת חינם היא חילוק ופירוד, ולכן היא ההפך מהנפש אשר היא מאוחדת. על כן אמרו חכמים כי שקולה שנאת חינם כנגד שלושת העבירות, כי שנאת חינם מטמאת את עצם הנפש, ושלושת העבירות מטמאים את כוחות הנפש, עד שהנפש כולה נטמאת.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

38 - פרק ד' חלק ה'

39 - פרק ד' חלק ו'

40 - פרק ד' חלק ז'

טען עוד

ביאורים
בית המקדש השני חרב בגלל שנאת חינם. בבית המקדש השני מצב העם לא היה בשלמות. הגמרא במסכת יומא[סט:] מספרת שחכמים ביטלו את יצר העבודה הזרה. גם הנבואה כבר לא הייתה קיימת בתקופת בית שני. משמעות הדבר היא שמעלת הבית הראשון הייתה גדולה. הייתה יכולת להגיע לקשר קרוב מאוד עם הקב"ה, ומנגד אפשר היה להתרחק רחוק ככל האפשר. לעומת זאת, בית שני חסר היה את המעלה הזאת. באנושות בכלל ועם ישראל בפרט לא הורגש הצורך העז בקשר לאלוהות (צורך שעלול להביא גם לעבודה זרה). גם העלייה החלקית מהגולה לא הייתה 'כחומה', דהיינו עם ישראל כולו, מה שהיה עשוי להביא השראת שכינה מלאה.
מעלתו של העם התבטאה בהיותו עם אחד. מצב זה, אומר המהר"ל, אינו כמצב הנפש המעולה בכוחותיה, שבה כל כוח וכוח מופיע בשלמות ומכוון למטרתו. כוחות הנפש, חלקי העם היו רחוקים משלמות. עם זאת, נשארה עוד מעלה לעם ישראל. מעלתם הייתה כמו מעלת הנפש בהיותה נפש-אחת, שכל חלקיה, על מתכונותיהם השונות וההבדלים הרבים ביניהם, כולם כלולים בחטיבה אחת שנקראת נפש. בהסבר זה נראה שהמהר"ל אינו מתכוון לאחדות חיצונית כפי שניתן היה להבין בפירושים הראשונים. אלו לא כוחות שונים שעובדים בשיתוף פעולה, אלא נפש אחת הבאה לידי ביטוי בצורות שונות. זו המעלה שהייתה לעם ישראל בזמן בית המקדש השני, והיא אבדה בשנאת החינם. השנאה הפרידה את האחדות ששררה, וניכור חל בין איש לרעהו ובין קבוצה לרעותה, ובית המקדש שהיה כנגד הנפש, חרב כיוון שבעם כבר לא הייתה אחדות. אחדות זו היא מהותית, שכן משמעותה אינה רק גשמית. לאחדות יש משמעות רוחנית, הבאה לידי ביטוי בזכות לבית מקדש, על אף שעם ישראל איננו במעלתו הגבוהה. חשוב להעיר שבאחדותה של נפש עם ישראל אי אפשר לפגוע. אמנם הדרגה הרוחנית הנ"ל, תלויה באחדות בפועל, ולכן בהיעדרה, חרב בית המקדש, שהוא הביטוי של דרגה זו.

הרחבות
* חומרת איסור שנאת חינם
שָׁקוּל שִׂנְאַת חִנָּם נֶגֶד ג' חֲטָאִים. הסבר נוסף לכך ששנאת חינם שקולה כנגד עבודה זרה גילוי עריות ושפיכות דמים, כתב הרשב"א : "באמת שהשנאה כוללת כל עברות , שעל ידי כך יבוא השונא להרוג את הנפש אשר שונא לו מתמול שלשום, וכדי להנקם או להינצל מאויביו ילך אל עם אחר, וזה נגלה ומבואר שהוא אילן נושא כל העבירות" [שו"ת הרשב"א החדשות שסח]. שנאת חינם עלולה להעביר את האדם על דעתו ולגרור אותו למעשים רעים ולעברות חמורות בין אדם לחברו ובין אדם למקום, שכן השונא עלול להזיק או אף לרצוח את חברו. מעשים כאלה גורמים לשונא להתרחק מהחברה ולהתנתק ממנה, והוא עלול בשל כך להתרחק אף מעם ישראל כולו.
חומרתו של איסור שנאת חינם מבואר בדרך אחרת אצל הר"ן : "ושנאת חִנם גם כן על דרך זו, שהיא עבירה שמתמיד בה האדם תמיד ... מפני זה אמרו רבותינו ז"ל ששקולה שנאת חנם כנגד שלש עבירות, עבודת זרה, גילוי עריות, שפיכות דמים [יומא ט:]... ולפי שהנכשל באותן עבירות, אינו נכשל בהם אלא פעם אחת בזמן מרובה, ועוֹן שנאת חנם נכשל האדם תמיד" [דרשות הר"ן, הדרוש העשירי]. חומרת עוון שנאת חינם גדולה משום שאדם ששונא את חברו עלול להתמיד ולשקוע בחטא זה בשונה מחטאים חמורים אחרים שבדרך כלל אינם אלא מעידה חד פעמית.