פרק י"א חלק כ"ד | בשביל הנשמה | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
נצח ישראל למהר"ל

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

אברהם בן רוחמה חזוט

5 דק' קריאה

"חיבה יתירה", כי הצלם והתורה גורמים ליציאת הדבקות והאהבה אל הפועל
וְאָמַר עוֹד (אבות שם): חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת 1 . וּמְאֹד יֵשׁ 2 לְהַפְלִיא עַל זֶה, אֵיךְ דִּבֵּר הַתַּנָּא הָאֱלֹקִי דְּבָרָיו בְּחָכְמָה וְהַשְׂכֵּל, שֶׁאָמַר: חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ, וּמַה הוֹסִיף הַתַּנָּא בְּזֶה שֶׁאָמַר חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ? אֲבָל בֵּאוּר עִנְיָן זֶה, שֶׁבָּא לוֹמַר כִּי דָּבָר זֶה, מַה שֶּׁנִּבְרָא הָאָדָם בְּצֶלֶם אֱלֹקִים, 3 גָּרַם לוֹ הַחִבּוּר וְהַדְּבֵקוּת אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁיָּצָא אֶל הַפֹּעַל מַה שֶּׁהוּא חָבִיב אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, עַד שֶׁהָיָה מְקַבֵּל הָאָדָם הָאַהֲבָה וְהַחִבּוּר מִן הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, וּלְפִיכָךְ אָמַר: חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ כו'. וְרוֹצֶה לוֹמַר, 4 שֶׁנּוֹדַע לוֹ הַחִבָּה הַזֹּאת, וְיָצְאָה אֶל הַפֹּעַל הַגָּמוּר. וּמִפְּנֵי כָּךְ מֵבִיא הַכְּתִיב (בראשית ט, ו): כִּי בְּצֶלֶם אֱלֹקִים עָשָׂה אֶת הָאָדָם, וְאֵינוֹ מֵבִיא מִקְּרָא (בראשית א, כז): וַיִּבְרָא אֱלֹקִים אֶת הָאָדָם בְּצַלְמוֹ, כִּי אֵין רְאָיָה כִּי נוֹדַע לוֹ הַחִבָּה. אֲבָל שֹׁפֵךְ דַּם הָאָדָם בָּאָדָם דָּמוֹ יִשָּׁפֵךְ 5 (בראשית ט, ו), וּבָזֶה נוֹדַע לָאָדָם הַחִבָּה, שֶׁהֲרֵי בִּשְׁבִיל זֶה הַשּׁוֹפֵךְ דַּם הָאָדָם נֶהֱרַג, וְהִנֵּה נוֹדַע לָאָדָם חִבָּתוֹ שֶׁל הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא. וְכֵן מֵבִיא מִקְּרָא (דברים יד, א) בָּנִים אַתֶּם לַה' אֱלֹהֵיכֶם, וְלֹא הֵבִיא בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל (שמות ד, כב), כִּי לֹא מָצָאנוּ שֶׁנּוֹדַע לְיִשְׂרָאֵל הַחִבָּה הַזֹּאת. אֲבָל מַה שֶּׁצִּוָּה הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא עַל: לֹא תִתְגֹּדְדוּ וְלֹא תָשִׂימוּ קָרְחָה בֵּין עֵינֵיכֶם 6 (דברים יד, א), בִּשְׁבִיל שֶׁיִּשְׂרָאֵל הֵם אֶל הַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ, 7 בָּזֶה נוֹדַע לְיִשְׂרָאֵל הַחִבָּה שֶׁהֵם בָּנִים לַמָּקוֹם.
וְעוֹד יֵשׁ לְךָ לָדַעַת, כִּי מַה שֶּׁאָמַר: חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לוֹ, כִּי הֶפְרֵשׁ יֵשׁ בֵּין חִבָּה שֶׁהִיא נוֹדַעַת לְשֶׁאֵינָהּ נוֹדַעַת, וּלְכָךְ אָמַר: חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת, כְּלוֹמַר, בִּשְׁבִיל שֶׁהַחִבָּה הִיא יְתֵרָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִיא נוֹדַעַת, וְאֵינָהּ אַהֲבָה מֻסְתֶּרֶת. וְדָבָר זֶה בָּרוּר.
וְהוֹסִיף לוֹמַר: חִבָּה יְתֵרָה נוֹדַעַת לָהֶם 8 , כִּי דָּבָר זֶה שֶׁנָּתַן לָהֶם הַתּוֹרָה שֶׁהִיא חֶמְדָּה, הוּא גּוֹרֵם שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ הוּא אוֹהֵב שֶׁלָּהֶם, וּמִפְּנֵי זֶה הַחִבָּה בְּפֹעַל וּבִשְׁלֵמוּת.
________________________________
עוד אמר רבי עקיבא, חיבה יתירה נודעת 1 לו שנברא בצלם. יש 2 להתפלא על ניסוח דבריו, שנאמרו בחכמה מופלאה, מדוע הוסיף לומר חיבה יתירה נודעת לו שנברא בצלם, הרי כבר אמר חביב אדם שנברא בצלם? ביאור הענין, רבי עקיבא בא לומר, שבריאתו בצלם 3 היא סיבת הדבקות בקב"ה, והדבקות בקב"ה היא הגילוי בפועל של בריאת האדם בצלם, היא מגלה על החביבות של האדם אצל הקב"ה, לכן הוסיף לומר חיבה יתירה נודעת לו וכו'. כלומר, 4 נודעה החיבה היתירה כאשר יצאה אל המציאות. מסיבה זו הביא את הפסוק: כי בצלם אלוקים עשה את האדם, ולא הביא את הפסוק: ויברא אלוקים את האדם בצלמו, כי מפסוק זה אין ראיה שנודעה החביבות. אבל מהפסוק: שופך דם האדם באדם דמו ישפך 5 כי בצלם אלוקים עשה את האדם, מוכח היטב חביבות האדם, שהרי מפני חביבות זו נהרג האדם שהוא שופך דם האדם. וכן בפסקה הבאה, חביבין ישראל שנקראו בנים למקום וכו', הביא את הפסוק: בנים אתם לה' אלוקיכם, ולא הביא את הפסוק: בני בכורי ישראל. כי מהפסוק בני בכורי ישראל לא נודעת החיבה. אבל מפסוק בנים אתם וכו' נודעת החיבה, כי בתחילת הענין ציווה: לא תתגודדו ולא תשימו קרחה בין עיניכם למת, 6 מפני שבנים אתם לה' אלוקיכם. 7 בצווי זה נודעה החיבה לישראל שהם בנים למקום.

נצח ישראל למהר"ל (120)

בשביל הנשמה

91 - פרק י"א חלק כ"ג

92 - פרק י"א חלק כ"ד

93 - פרק י"א חלק כ"ה

טען עוד

עוד עליך לדעת, מה שאמר חיבה יתירה נודעת לו, כי יש הבדל בין חיבה נודעת לחיבה שאינה נודעת. לכן אמר, שהחיבה אינה רק חיבה נסתרת, אלא היא חיבה גדולה כל כך עד שהיא נודעת. דבר זה ברור.
עוד אמר רבי עקיבא, חיבה יתירה נודעת להם 8 שניתן להם כלי חמדה. דברים אלו באו להסביר מדוע הקב"ה אוהב את ישראל, בפועל ובשלמות, וזאת מפני התורה שניתנה להם.

ביאורים
רבי עקיבא ממשיך ומתאר את מעלתם של ישראל במהלך המשנה במילים: 'חיבה יתירה נודעת'. מה באו מילים אלו להוסיף על גבי מה שנאמר קודם לכך באותה משנה "חביב האדם"? מה משמעות החיבה הזאת וכיצד היא באה לידי ביטוי? לדברי המהר"ל, הביטוי 'חביב האדם' הוא ביחס אל הפוטנציאל שגלום בעצם בריאת האדם בצלם; ואילו הביטוי 'חיבה יתירה נודעת לו' הוא ביחס אל המימוש של הפוטנציאל. ההיבראות בצלם גרמה לכך שיצאה מדרגת האדם אל הפועל באופן שנעשה האדם לכלי קיבול לאהבה האלוהית. המעלה הרוחנית שהיא הצלם, יצרה את האפשרות שהקשר בין ישראל לה' יתברך יבוא לידי ביטוי. המעלה הרוחנית הזאת אפוא היא ההתאמה שקיימת בין ישראל לה' יתברך. [ממש כשם שכאשר אנו מוצאים באדם אחר תכונות אופי זהות לנו, אנו חשים קרבה ואהבה אליו. כך, כביכול, התכונות שבאות לידי ביטוי אצל ישראל על-ידי הצלם (כגון, גילוי שמו ומגמותיו של ה' בעולם), מאפשרות את החיבה היתירה, את הדבקות, השייכות והקרבה לה']. המהר"ל מבאר שזאת גם הסיבה שהפסוקים שנבחרו כדי לבאר את הקרבה על-ידי התנא מבטאים יחס מעשי מיוחד ולא רק הבעת תכונה ללא השלכה מעשית הנגזרת מן התכונה. כך באיסור לשפוך דם מצד מעלת האדם, וכן באיסור להצטער על המת יתר על המידה (לא תתגודדו). בשני הציוויים מתגלה החיבה בפועל ממש. כאשר הקב"ה פונה אל האדם (או: אל ישראל) בציווי הנגזר מחיבתו היתרה, בזה גילה לו (או: להם) את החיבה היתרה. אם-כן, התנא לימדנו בתוספת המילים 'חיבה יתרה נודעת' שכאשר קיימת חיבה גדולה מאוד, אזי מטבע הדברים היא איננה נשארת בצורה נסתרת, אלא היא יוצאת אל הפועל ופורצת. זוהי עדות לחיבה בדרגה גבוהה. על פי עיקרון זה בונה המהר"ל את הנדבך הבא: "חביבין ישראל שניתן להם כלי חמדה". חיבת ישראל נודעה בשיא מעלתה על-ידי נתינת התורה. ההתקשרות של ישראל אל ה', נותן התורה מתאפשרת על-ידי התורה שהיא הגורם המסייע לנו להידבק ברצון ה' ובחכמתו. בדרך זו מתגלה חיבת ה' לעמו ישראל.

הרחבות
* להודיע שבחיו של מקום
בִּשְׁבִיל שֶׁהַחִבָּה הִיא יְתֵרָה כָּל כָּךְ עַד שֶׁהִיא נוֹדַעַת, וְאֵינָהּ אַהֲבָה מֻסְתֶּרֶת. הגמרא אומרת: "לדעת כי אני ה' מקדִשכם. אמר לו הקדוש ברוך הוא למשה: 'מתנה טובה יש לי בבית גנזי, ושבת שמה, ואני מבקש ליתנה לישראל – לך והודיעם'. מכאן אמר רבן שמעון בן גמליאל: הנותן פת לתינוק צריך להודיע לאמו". ממשיכה הגמרא ושואלת: הרי ישראל הכירו בכך שהשבת ניתנה להם מאת הקב"ה, ומדוע צריך להוסיף פסוק מיוחד 'לדעת', פסוק בו משה מודיע שהשבת מהקב"ה. התירוץ הוא שאמנם על שבת הם ידעו, אך לא על מתן שכרה הרב, שגם הוא מהקב"ה, ואותו גילה משה [שבת י:]. מכאן למדים שיש חשיבות בהודעה על הטובה, ולא די בעשייתה.
הרב קוק מוסיף לנו נדבך להבנת הגמרא: ישנן מתנות שאין בהן עומק מיוחד, וניתן להשיג את כל המתנה בלי התבוננות יתרה. התינוק יכול לתפוס בשכלו שקיבל פת, ושהיא מאוד טעימה, אך אינו מסוגל לתפוס את רגש הידידות שהיווה את המניע לנתינת המתנה. אשר על כן, יש צורך ליידע בעניין המתנה את אמו של התינוק וזאת כדי שתדע להעריך את הרגשות שהביאו לנתינתה. כך גם השבת, בה גנוזים סודות גדולים, שנוגעים לבריאת העולם ולדרך להביא את העולם לתכליתו. לולא היה מגלה משה את 'מתן שכרה', היינו נשארים עם עוד יום מנוחה, ולא יום שהוא "מעין עולם הבא" [ברכות נז:] ו"זכר למעשה בראשית" [שמות רבה יט, ז]. לכן היה צריך הקב"ה לגלות את סודה למשה – "לדעת כי אני ה' מקדִשכם" [עין איה, שבת א, א, טו-טז].

לעילוי נשמת הענה פערל בת נעכה ע"ה