החופש | הרה"ג זלמן ברוך מלמד שליט"א | בית המדרש

משפחה חברה ומדינה
החופש הגדול

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

יעקב בן בכורה

2 דק' קריאה

היום מדברים הרבה על חופש, על חופש הפרט, על המגמה שכל יחיד יוכל לחיות את חייו לפי רצונו הוא, בלי כל כפיה חיצונית מצד אחרים, בין מצד הפרט ובין מצד החברה כולה. היהדות הדתית נתפסת בעיני נושאי דגל החופש, כאויבת החופש. הציבור הדתי נראה בעיניהם כמקור הסכנה העיקרי לשאיפת החופש, שכן הוא שואף לדעתם לכפות על הצבור החילוני את דרך התורה, במידה שהוא יוכל לכפות. ובתוך המסגרות החברתיות הדתיות בעצמם יש אוירה לוחצת ואף יותר מזה, שמכתיבה לאנשים את דרך התורה ואינה נותנת להם את החופש לבחור באופן חופשי את הדרך בה הם חפצים.

אך הסתכלות זו, כאילו החילוניים הם הדוגלים בחופש והדתיים דוגלים בכפיה דתית, היא שטחית ומוטעית. כי אדרבא, יסוד השאיפה הדתית היא השחרור מהשפעות זרות. שורש כל החטא הוא ההשפעה הזרה החיצונית שמטעה אותו מדרכו ומחפצו הפנימי.

זה היה חטאו של אדם הראשון ששמע לדעה אחרת, שהתפתה להשפעתה של חוה, וזה היה חטאה של חוה שהתפתתה לדבריו של הנחש. האדם לא השיב להקב"ה: אכלתי מרצוני החופשי, אלא אמר: האישה השפיעה עלי, והאישה לא אמרה להקב"ה: אכלתי כי התחשק לי לאכול, אלא אמרה: הנחש הוא שגרם לי. חטאם היה שהושפעו מאחרים, ולא נשארו נאמנים לעצמם ולעצמיותם. וכאשר אדם הראשון נשאל על-ידי הקב"ה, "איכה?", הוא לא ידע להשיב תשובה ברורה. השאלה הייתה לא רק במובן מקומו הפיזי, היכן אתה עומד? אלא במובן יותר עמוק: "איכה?" - איפה אתה עומד במובן הרוחני? מי אתה? מה דרכך? ולא ידע להשיב, מפני שאיבד את האני שלו, את העצמיות שלו, כי הלך אחרי השפעות זרות, הוא השתחווה לאל זר.

זה היה חטאו של הירח, שלא היה מרוצה ממצבו וערכו כפי שהוא. והוא רצה יותר ממה שמתאים לו. הלבנה קטרגה ואמרה, אין שני מלכים משמשים בכתר אחד. היא רצתה להיות המולכת היחידה, רצתה ליטול חלק לא לה, להיות לא מה שהיא באמת. יש כאן חטא של סטייה מהעצמיות הטבעית האמיתית שלה. וזה בעצם כל שורש החטא בעולם: כשאדם סוטה מעצמיותו, ממהותו, ומושפע מאחרים, ואינו מגלה את טיבעו העצמי, הפנימי המיוחד שלו. כך זה בפרט וכך זה בכלל. גם לכלל יש ייחודיות עצמית משלו וענינו לשמור על מהותו המיוחדת, ולא לנטות אחרי אלוהי נכר. וכך עניינם של ישראל, לשמור על ייחודם, לגלות את אופים העצמי הישראלי, את רצונם הפנימי. בחופש גמור, בלי כל לחץ מבחוץ, בלי לקבל השפעות זרות, אלא להיות מה שהם באמת. הוי אומר, שאכן השאיפה הדתית באמת, היא שאיפת החופש הגמור, שעל-ידו אפשר יהיה להגיע לגילוי העצמי הנשמתי הפנימי של האדם היחיד, ושל הכלל כולו, לסלק כל כפיה חיצונית וכל השפעה זרה, ולהיות מה שאנחנו באמת, כפי שמתגלה לנו על-ידי התורה שניתנה לנו מאת יוצר האדם הבוחר בישראל.

החופש הגדול