די למציצנות | הרב נתנאל יוסיפון | בית המדרש

פרשת שבוע ותנ"ך
שלח לך

קטגוריה משנית

3 דק' קריאה

איש קדוש חי בירושלים, נזיר אלוקים, ושמו – רבי דוד הכהן זיע"א. מקובל ופילוסוף גדול היה הרב הנזיר, ומדקדק ומעמיק גדול היה בכל עניין ועניין.
כשהיה מקדים דברים לתלמידיו, שבאו לעסוק לפניו בספרי חכמת הנסתר, היה רגיל לומר בפניהם: מצאנו (חגיגה טו:/ ובמקביל - ירושלמי), שארבעה נכנסו לפרד"ס – בן עזאי הציץ ומת... בן זומא הציץ ונפגע... רבי עקיבא נכנס בשלום ויצא בשלום. "שמעו נא יקירי לבבי, וזכרו והיזהרו מאד – כשמציצים נפגעים, כשנכנסים לפני ולפנים ביסודיות – נכנסים בשלום ויוצאים בשלום".
אינה דומה התמונה המצטיירת בעיני המציץ הצצה חטופה, לתמונה המצטיירת בעיני המתבונן התבוננות מעמיקה וממושכת. ואם כך הדבר במראות גשמיים, הרי שיש עניינים רוחניים מעמיקים, שרק בהתבוננות ממושכת בכוחנו לעמוד על טיבם.
בשעה שבאו ישראל לבקש לשלוח מרגלים לתור את הארץ, אומר משה (בפרשת דברים) – "וייטב בעיני הדבר". מכאן מדקדקים, שהיוזמה הוטבה בעיני משה, אך לא בעיני ה'. לפיכך, ה' מצווהו – 'שלח לך אנשים', לך – לדעתך, אך לא לדעתי.
אם כך – מדוע בכל זאת הוטבה הבקשה בעיני משה?
נראה, שכוונת משה בשליחת המרגלים הייתה שונה מכוונתם של המרגלים. משה חזק מאד היה בתכונת – 'הראיה', ובפרט בתחום – 'ראיית הארץ'. משה מבקש לראות את ה'- "הראני נא את כבודך", ומקבל זאת רק בצורה חלקית – "וראית את אחורי, ופני לא יראו". וזאת מפני, שאיש לא יכול לראות את פני ה' בעודו בחיים – "כי לא יראני האדם, וחי".
ומדוקדקים הדברים – 'וחי', כל זמן שחוצצת בפני משה, מחיצת הגוף, לא יוכל לראות פני ה', אך עם מותו והידבקותו בשכינה – יראה. ובכל זאת, משה לא התאווה למוות, הוא העדיף להוסיף ולחיות, והתחנן לראות... לראות פני הארץ הקדושה. "ואתחנן אל ה'... אעברה נא ואראה את הארץ..". ואכן, הדבר האחרון שעשה משה בחייו הוא לראות את פני הארץ – "ויראהו ה' את כל הארץ..".
ראיית הארץ הקדושה היא ראיית פני ה' מחיים. הקב"ה מסתכל בארץ תדיר, "ארץ אשר עיני ה' אלוקיך בה...", ומי שמסתכל בארץ ישראל מסתכל בעיני ה' תמיד – "כי עין בעין יראו בשוב ה' ציון". (דומים הדברים לעולי הרגלים לבית המקדש. על מקום המקדש נאמר – "והיו עיני וליבי שם כל הימים", ולפיכך יש מצווה לראות את המקום ברגל, "יראה כל זכורך", ו'כשם שבא לראות – כך בא ליראות', כמביט עין בעין בעיני השכינה). כששניים מסתכלים זה לזה בעיניים, קשר עין, זהו המבט העמוק והפנימי ביותר.
משה שמח בכך, שהמרגלים ילכו ויראו את הארץ. בטוח הוא, שמבט עיניהם יגרום להם לחבבה, יראו וייראו. לפיכך, מצווה הוא עליהם – "וראיתם את הארץ". תראו, תתבוננו, תעמיקו. הראייה עמוקה היא, אך לשם כך זקוקים להביט ולהתבונן באריכות, ואט אט לחשוף את יופייה וטובה של הארץ. וכך מציע להם משה – "עלו זה בנגב, ועליתם את ההר", התחילו בנגב היבש, המשיכו בהר, וכך תחשפו אט אט לכל יופייה וקדושתה של הארץ.
אולם, המרגלים נהגו אחרת. הם הלכו 'לתור' את הארץ במקום 'לראותה'. הפועל – 'לתור', חוזר על עצמו בפרשייה זו פעמים רבות. הם תרו – חיפשו. מי שמחפש חפץ שאבד, אין לו זמן להתבונן לעומק, הוא תר במהירות אחר העניין, ועובר למקום הבא. המרגלים באו והתבוננו בשטחיות, הם רק 'הציצו', ולכן נפגעו ומתו. מי שמביט בארץ במבט שטחי, לא זוכה ליופייה וטובה, ואלו התוצאות.
לפיכך, הפרשה מסתיימת בפרשת ציצית. על פתיל התכלת בציצית נאמר – "וראיתם אותו... ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם..", תראו ולא תתורו. הראיה העמוקה מנטרלת את המבט השטחי, התר וחומד את הצד החיצוני.
(ואכן, בפרשת דברים, אומר משה רבינו על שליחות המרגלים: "וישיבו אותנו דבר... טובה הארץ... ולא אביתם לעלות". משה, הרואה המעמיק, כלל לא שמע את העשירייה החוטאת, הוא שמע רק את יהושע וכלב המצהירים – "טובה הארץ מאד מאד").
ובדורנו, דור פלאי הטכנולוגיה המחנכים את האדם למבט שטחי וקופצני, דור 'אתרי' האינטרנט, בהם תרים כל היום, עלינו לחדש את מידת 'הראיה', הראיה המעמיקה. ראיית איש את אשתו, עם את ארצו, וכולנו ביחד – ראיית פני משיח ופני ה' המשיב שכינתו לציון.