מאמר שלישי פרק כ' חלק ב' | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
ספר העיקרים

קטגוריה משנית

200

4 דק' קריאה

התפילה מועילה גם לדברים הפכיים
וְאִם כֵּן הַתְּפִלָּה הִיא כְּמוֹ הַצֳּרִי* הַכּוֹלֵל שֶׁהוּא מוֹעִיל לְכָל הֶחֳלָיִים וּלְכָל הָאֲרָסִים הֵן חַם וְהֵן קַר, לֹא כִּשְׁאָר מִינֵי הַתְּרִיַּא"ק* שֶׁהֵם מוֹעִילִים לָחֳלָאִים פְּרָטִיִּים בִּלְבַד, יֵשׁ מֵהֶם לְאֶרֶס חַם וְיֵשׁ מֵהֶם לְאֶרֶס קַר בִּלְבַד, וְלֹא נִמְצָא אֶחָד מֵהֶם מוֹעִיל לַסַּם הַחַם וְהַקַּר וְלָחֳלָיִים הֶפְכִּיִּים אֶלָּא הַתְּרִיַּא"ק הַגָּדוֹל בִּלְבַד. וְכֵן הַתְּפִלָּה תּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים וַאֲפִלּוּ לִדְבָרִים הֶפְכִּיִּים, שֶׁהֲרֵי מֹשֶׁה אָמַר בִּתְפִלָּתוֹ: "זְכֹר לְאַבְרָהָם" וגו' [שמות לב, יג], וְאָסָף אָמַר: "אַל תִּזְכָּר לָנוּ עֲוֹנוֹת רִאשׁוֹנִים" וגו' [תהלים עט, ח], נִמְצָא שֶׁתּוֹעִיל אֶל הַזְּכִירָה וְאֶל הַשִּׁכְחָה, וְלֹא נִמְצָא מִצְוָה שֶׁתּוֹעִיל לְכָל הַדְּבָרִים אֶלָּא הַתְּפִלָּה, וְלָזֶה מַה שֶּׁבֵּאֲרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה [בבא קמא צב:] שֶׁמַּה שֶּׁנִּזְכַּר בַּכָּתוּב: "וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם" וגו' [שמות כג, כה], שֶׁהָעֲבוֹדָה הַהִיא אֵינָהּ עֲבוֹדַת הַקָּרְבָּנוֹת שֶׁהִיא בְּמָקוֹם מְיֻחָד אֲבָל* הִיא* עֲבוֹדָה שֶׁהִיא בְּכָל מָקוֹם, וְאִי אֶפְשָׁר גַּם כֵּן שֶׁתִּהְיֶה כַּעֲבוֹדַת הָעֶבֶד לָאָדוֹן, שֶׁהַשֵּׁם יִתְבָּרַךְ אֵינוֹ מִצְטָרֵךְ אֶל עֲבוֹדַת זוּלָתוֹ, וְלָזֶה תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בְּהֶכְרֵחַ* שֶׁיִּהְיֶה הָאָדָם מַזְכִּיר שְׁבָחָיו שֶׁל מָקוֹם וּמַכִּיר שֶׁהַכֹּל בָּא מֵאִתּוֹ וּמְבַקֵּשׁ צְרָכָיו מִמֶּנּוּ בִּהְיוֹתוֹ מִתְחַנֵּן לְפָנָיו וּמוֹדֶה שֶׁאֵין לוֹ עוֹזֵר וְסוֹמֵךְ מִבַּלְעָדָיו, וְזוֹ הִיא הָעֲבוֹדָה אֵלָיו.

תועלת "ועבדתם את ה' אלוהיכם"
וּלְפִי שֶׁמָּצְאוּ בַּפָּסוּק הַהוּא וּבַבָּא אַחֲרָיו אַרְבָּעָה דְבָרִים כּוֹלְלִים מֻשָּׂגִים עַל יְדֵי הַתְּפִלָּה, וְלֹא נִמְצָא זוּלָתָהּ מִן הַמִּצְווֹת וּמִן הָעֲבוֹדוֹת שֶׁתּוֹעִיל לְכָךְ, לְפִיכָךְ בֵּאֲרוּ שֶׁהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב, שֶׁאֲנַחְנוּ נִמְצָא שֶׁנֶּאֱמַר בַּעֲבוֹדָה הַזֹּאת: "וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ" וגו' [שמות כג, כה], וְנִמְצָא בִּימֵי דָּוִד שֶׁהוֹעִילָה לָרָעָב כְּמוֹ שֶׁאָמַרְנוּ, וְכֵן "וַהֲסִירוֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ" בְּחִזְקִיָּה, וְ"לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ" בְּחַנָּה, וְ"אֶת מִסְפָּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא" בְּחִזְקִיָּהוּ וּבְיִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל*, "אֶת אֵימָתִי אֲשַׁלַּח לְפָנֶיךָ" וגו' בְּחִזְקִיָּה עִם סַנְחֵרִיב מֶלֶךְ אַשּׁוּר וּמַחֲנֵהוּ. וְנִמְצָא גַּם כֵּן תּוֹעִיל הַתְּפִלָּה לְכָל הַצָּרוֹת, כְּמוֹ שֶׁנִּרְאֶה מִתְּפִלַּת שְׁלֹמֹה: "דֶּבֶר כִּי יִהְיֶה, רָעָב כִּי יִהְיֶה, שִׁדָּפוֹן אַרְבֶּה וְיֵרָקוֹן כָּל נֶגַע וְכָל מַחֲלָה" [מלכים א ח, לז]. וְתוֹעִיל גַּם כֵּן לְהִנָּצֵל מִצָּרָה וּמֵהַגָּלוּת, נֶאֱמַר בְּיִשְׂרָאֵל בִּהְיוֹתָם בְּמִצְרַיִם: "וְיִצְעָקוּ וַתַּעַל שַׁוְעָתָם אֶל הָאֱלֹהִים" וגו' [שמות ב, כג], "וַיִּשְׁמַע אֱלֹהִים אֶת נַאֲקָתָם" וגו' [שמות ב, כד], וְכֵן דָּנִיֵּאל וְעֶזְרָא בִּתְפִלָּתָם עָלוּ יִשְׂרָאֵל מִן הַגָּלוּת.

התפילה מועילה לכל האנשים
נִמְצָא אִם כֵּן שֶׁהַתְּפִלָּה הִיא כְּמוֹ הַצֳּרִי הַכּוֹלֵל כָּל מִינֵי הַתַּחֲלוּאִים וּמוֹעִיל לְכָל הַגּוּפִים, וְעַל כֵּן תּוֹעִיל לְכָל מִינֵי הָאֲנָשִׁים, אָמַר שְׁלֹמֹה: "וְגַם אֶל הַנָּכְרִי אֲשֶׁר לֹא מֵעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל הוּא וגו' וּבָא וְהִתְפַּלֵּל" וגו' [מלכים א ח, מא-מג]. וְתוֹעִיל גַּם כֵּן אֲפִלּוּ לִרְשָׁעִים גְּמוּרִים, כְּמוֹ שֶׁנִּזְכַּר בְּפֶרֶק שִׁשָּׁה עָשָׂר מִזֶּה הַמַּאֲמָר מֵעִנְיַן תְּפִלַּת מְנַשֶּׁה:
____________________________________
הַצֳּרִי – התרופה. הַתְּרִיַּא"ק – מין ממיני התרופות. אֲבָל – אלא. הִיא – התפילה. תִּהְיֶה הָעֲבוֹדָה הַזֹּאת בְּהֶכְרֵחַ – מוכרחים להסביר שהעבודה המדוברת היא התפילה. וּבְיִשְׂרָאֵל בָּעֵגֶל – גזירת הכליה על ישראל התבטלה באמצעות התפילה.

ביאורים
התפילה מועילה לכל תחומי החיים. תמיד קיימת האפשרות להתפלל על כל דבר שמבקש לִבנו. לעִתים אנו מתפללים שהקב"ה ימחל וישכח לנו עוונות, ולעִתים אנו מתפללים שהקב"ה יזכור לנו ברית אבות. אין בתפילה קיבעון, אלא יש בה דינמיות שמשתנה לפי נושא התפילה.
רעיון זה מלמד אותנו שהתפילה מבטאת את הקשר שלנו לה'. לדוגמה, כאשר אדם מקבל מכה ברגל – אם יחשוב לעצמו שאין זה אלא מקרה, יש לו שתי אפשרויות: או להתעצבן מכך או להתעלם ולהמשיך כרגיל. אך אם ישים לִבו לכך שיש בזה קריאה אלוהית אליו, או אז יפנה עיניו לשמים וישאל: מדוע זה קרה לי? כעת המכה ברגל קיבלה משמעות, היא הפכה להיות פוטנציאל לקשר בין האדם לה'. בין אם בתפילה ובין אם בשאלה – נוצר קשר חדש. לכן השכר על התפילה לא ממוקד וספציפי כמו שאר המצוות, אלא שכר הכולל את כל המעלות הטובות.
"וַעֲבַדְתֶּם אֵת ה' אֱלֹהֵיכֶם וּבֵרַךְ אֶת לַחְמְךָ וְאֶת מֵימֶיךָ וַהֲסִרֹתִי מַחֲלָה מִקִּרְבֶּךָ: לֹא תִהְיֶה מְשַׁכֵּלָה וַעֲקָרָה בְּאַרְצֶךָ אֶת מִסְפַּר יָמֶיךָ אֲמַלֵּא". בעקבות העבודה שנעבוד את ה' נזכה לברכה בפרנסה, לבריאות, לפריון ולאריכות ימים.
איזו עבודה אפשר לעבוד לה'? הביטוי 'עבודה' כלפי הקב"ה לכאורה אינו שייך, שהרי מעסיק צריך פועלים, אך הקב"ה אינו זקוק לנו. נראה שהביטוי של עבודה לה' כוונתו היא להיות תלוי בה', כמו עובד ומעביד. בתפילה אנחנו מודים: "על ניסך שבכל יום עמנו", על ניסים שאנחנו אפילו לא מודעים אליהם. אנחנו פונים לקב"ה שימלא משאלות לִבנו לטובה. בכך אנחנו מבטאים את התלות הגמורה שלנו בה' בכל דבר ודבר.
"איזו היא עבודה שבלב, הוי אומר זו תפילה". עבודת התפילה מכוונת כנגד הלב, החשוב שבאיברים. ללב אין תפקיד עצמי אלא תפקיד כללי, הוא מזרים דם לכל איבר ולכל תא בגוף בכל רגע. התפקיד הכללי מזכיר לנו את מנצח התזמורת: אין לו כלי נגינה ביד, אך בכל זאת ההרמוניה של המוזיקה תלויה בו. כך גם בתפילה יש היכולת לסייע ולרומם את כל רובדי החיים, ולכן מדמה רבי יוסף אלבו את התפילה לתרופה הגדולה שמרפאת את כל החוליים. התפילה שייכת לכל בני האדם, בכל המקומות בכל המצבים ובכל הזמנים.

הרחבות
• התפשטות הגשמיות
לְפִיכָךְ בֵּאֲרוּ שֶׁהָעֲבוֹדָה הַזֹּאת הִיא הַתְּפִלָּה שֶׁהִיא הָעֲבוֹדָה שֶׁבַּלֵּב. התפילה אינה "צפצוף הזרזיר והתוכי" [כוזרי ב, כד], אלא 'עבודה שבלב'. השולחן ערוך כותב כי בתפילה על האדם לבוא אל התפשטות הגשמיות [אורח חיים צט], כלומר שכחה מצרכיו הגופניים. מקור דבריו ברבנו יונה , המלמד כיצד יש לעמוד בתפילה: "צריך שיתן עיניו למטה וליבו למעלה, כלומר שיחשוב בליבו כאילו עומד בשמים ויסיר מליבו כל תענוגי העולם הזה וכל הנאות הגוף, וכענין שאמרו הקדמונים כשתרצה לכוין פשוט גופך מעל נשמתך . ולאחר שיגיע לזו המחשבה יחשוב גם כן כאילו הוא עומד בבית המקדש שהוא למטה, מפני שעל ידי זה תהיה תפילתו רצויה יותר לפני המקום" [פירוש על פסקי הרי"ף, ברכות כב:].
נוסח התפילה שלנו הפונה ישירות אל הקב"ה מלמד אותנו על הצורך של התפילה לנבוע ממקום פנימי, מהלב. אדם השוכח מכל צרכיו הגשמיים מתעלה מעל עצמו ונוגע בלבו, היינו ברצונו.
ר' צדוק מבאר כי מדרגה זו קרובה לנבואה, ולמרות שהנבואה בטלה ישנה אפשרות לזכות בכוח התורה למדרגה זו. כמו שאמרו בגמרא שהנבואה לא ניטלה מהחכמים [בבא בתרא יב.]. ומסיים דבריו כי עיקר הדבקות בה' היא בכוח הדבקות בתורה [צדקת הצדיק רי].