מאמר שלישי פרק כ"א חלק ב' | רבנים שונים | בית המדרש

קטגוריה משנית

4 דק' קריאה

בקשת משה למתנת חינם
וּכְדֵי שֶׁיּוּבַן זֶה הֵיטֵב אֲבָאֵר הַפְּסוּקִים שֶׁבָּאוּ בִּתְפִלָּתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה כְּדֵי שֶׁיּוּבַן הַקֶּשֶׁר יָפֶה. הִנֵּה בִּתְחִלָּה אָמַר: "וָאֶתְחַנַּן אֶל ה'" [דברים ג, כג], וְאָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה: אֵין חִנּוּן בְּכָל מָקוֹם אֶלָּא מַתְּנַת חִנָּם [רש"י שם], וְדִקְדְּקוּ זֶה לְפִי שֶׁשֹּׁרֶשׁ חִנָּם חָנַן, וּבָאוּ לְהוֹרוֹת שֶׁאֵין רָאוּי לָאָדָם לִתְלוֹת תְּפִלָּתוֹ בְּמַעֲשָׂיו הַטּוֹבִים וְלֹא בִּזְכוּת עַצְמוֹ, כְּמַאֲמַר אֱלִיפַז*: "מָה אֱנוֹשׁ כִּי יִזְכֶּה וְכִי יִצְדַּק יְלוּד אִשָּׁה" [איוב טו, יד], וְגִנּוּ חֲכָמִים לְחִזְקִיָּה שֶׁתָּלָה תְּפִלָּתוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ, וְאָמְרוּ [ברכות י:] כִּי לְפִי שֶׁתָּלָה הַדָּבָר בִּזְכוּת עַצְמוֹ תָּלוּ לוֹ בִּזְכוּת אֲחֵרִים, וְנֶאֱמַר לוֹ: "וְגַנּוֹתִי* עַל הָעִיר הַזֹּאת לְהוֹשִׁיעָהּ לְמַעֲנִי וּלְמַעַן דָּוִד עַבְדִּי" [מלכים ב יט, לד], וּבַעֲבוּר זֶה לֹא תָלָה מֹשֶׁה רַבֵּנוּ תְּפִלָּתוֹ בִּזְכוּת עַצְמוֹ אֶלָּא בְּמַתְּנַת חִנָּם, וּלְפִיכָךְ אָמַר: "ה' אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ" וגו', כְּלוֹמַר כָּךְ הוּא דַּרְכְּךָ עִמִּי לַעֲשׂוֹת חֶסֶד חִנָּם שֶׁאַתָּה הַחִלּוֹתָ מֵעַצְמְךָ בַּסְּנֶה לְהַשְׁפִּיעַ עָלַי שֶׁפַע נְבוּאִיִּי מִבִּלְתִּי שֶׁאֶהְיֶה רָאוּי וְלֹא שֶׁאָכִין עַצְמִי לְכָךְ.

הסיבות האפשריות למיתת משה
וְכֵן אָמְרוּ רַבּוֹתֵינוּ זִכְרוֹנָם לִבְרָכָה בְּסִפְרֵי [במדבר פנחס פיסקא קלד], "אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ" נִסִּים וּגְבוּרוֹת, שֶׁנֶּאֱמַר: "אֲסֻרָה נָּא וְאֶרְאֶה" [שמות ג, ג], הִנֵּה בֵּאֲרוּ שֶׁ"אַתָּה הַחִלּוֹתָ" נֶאֱמַר עַל הַתְחָלַת נְבוּאָתוֹ שֶׁל מֹשֶׁה, וּכְאִלּוּ אָמַר, רִבּוֹנוֹ שֶׁל עוֹלָם אַל יִקְשֶׁה בְּעֵינֶיךָ לַעֲשׂוֹת עִמִּי חֶסֶד אַף עַל פִּי שֶׁאֵינִי רָאוּי אֵלָיו וְלָתֵת לִי מַתְּנַת חִנָּם, שֶׁכֵּן דַּרְכְּךָ עִמִּי שֶׁאַתָּה מֵעַצְמְךָ הַחִלּוֹתָ בַּסְּנֶה לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ וגו', וְאַחַר שֶׁכָּךְ דַּרְכְּךָ עִמִּי עֲשֵׂה גַּם עַתָּה עִמִּי הַחֶסֶד הַזֶּה שֶׁאֲנִי שׁוֹאֵל, "אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה" וגו', וְהַתְּפִלָּה הַזֹּאת הִיא עַל דֶּרֶךְ "הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ"* [דברי הימים א טז, לה], וּמָה הוּא הַמּוֹנֵעַ שֶׁלֹּא תַעֲשֶׂה עִמִּי הַחֶסֶד הַזֶּה, שֶׁהַמִּיתָה הַזֹּאת הַנִּגְזֶרֶת עָלַי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה אֶלָּא מֵאֶחָד מִג' פָּנִים, אִם מִצַּד הָעֹנֶשׁ הַמַּגִּיעַ מֵאִתְּךָ עַל חֶטְאִי, אוֹ מִצַּד הוֹרָאַת הַמַּעֲרֶכֶת*, אוֹ שֶׁהִגִּיעַ זְמַנִּי לְהִפָּטֵר, וְאֵלּוּ הַשְּׁלשָׁה הֵם הַקִּצִּים הַקְּבוּעִים לְחַיֵּי הָאָדָם. אָמַר דָּוִד עַל שָׁאוּל: "כִּי אִם ה' יִגֳּפֶנּוּ אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה" [שמואל א כו, י], רָמַז בָּזֶה שֶׁהַמִּיתוֹת הֵן שָׁלֹשׁ: אִם כְּרֵתִית* אוֹ טִבְעִית אוֹ מִקְרִית, כִּי "ה' יִגֳּפֶנּוּ" יִרְמֹז עַל הַמִּיתָה הַכְּרֵתִית, וְהִיא מִיתַת הָעֹנֶשׁ עַל חֵטְא, "אוֹ יוֹמוֹ יָבֹא וָמֵת" יִרְמֹז עַל הַמִּיתָה הַטִּבְעִית, וְהוּא שֶׁהִגִּיעַ זְמַנּוֹ לְהִפָּטֵר כְּפִי מִזְגּוֹ, "אוֹ בַמִּלְחָמָה יֵרֵד וְנִסְפָּה" יִרְמֹז עַל הַמִּיתָה הַמִּקְרִית הַמַּגַּעַת לָאָדָם בְּלֹא עִתּוֹ וּבְלֹא חֵטְא קֹדֶם אֶלָּא מִצַּד הוֹרָאַת הַמַּעֲרֶכֶת אוֹ הַגְּזֵרָה הַכּוֹלֶלֶת שֶׁכָּל מִי שֶׁיִּכָּנֵס בְּמִלְחָמָה פְּלוֹנִית יָמוּת, וְאִם לֹא הָיָה יוֹצֵא לַמִּלְחָמָה לֹא הָיָה מֵת, וְאִם יֵצֵא יָמוּת מִצַּד הַהוֹרָאָה הַכּוֹלֶלֶת אַף עַל פִּי שֶׁאֵין בְּיָדוֹ עָוֹן אֲשֶׁר חֵטְא. וְלֹא הִזְכִּיר הַמִּיתָה הַבְּחִירִיִּית לְפִי שֶׁאֵין אָדָם שֶׁיִּבְחַר מָוֶת מֵחַיִּים, וְלֹא הִסְכִּים* בָּזֶה אֶל הָאֱמֶת, שֶׁהֲרֵי מִיתַת שָׁאוּל בְּחִירִיִּית הָיְתָה, שֶׁנֶּאֱמַר: "וַיִּקַּח שָׁאוּל אֶת הַחֶרֶב וַיִּפֹּל עָלֶיהָ" [שמואל א לא, ד], וְכֵן מֹשֶׁה לֹא הִזְכִּיר אוֹתָהּ שֶׁהוּא לֹא הָיָה בּוֹחֵר מָוֶת מֵחַיִּים, וְלָזֶה לֹא הִזְכִּיר אֶלָּא אֵלּוּ הַשָּׁלשׁ מִיתוֹת בִּלְבַד.
____________________________________
אֱלִיפַז – מחבריו של איוב. וְגַנּוֹתִי – ה' ישמור. הוֹשִׁיעֵנוּ אֱלֹהֵי יִשְׁעֵנוּ – הושיענו כמו שהושעתנו בעבר. הוֹרָאַת הַמַּעֲרֶכֶת – הנהגה טבעית. כְּרֵתִית – עונש כרת. וְלֹא הִסְכִּים וכו' – דוד טעה בעניין זה.

ביאורים
בימים הקרובים נעסוק בביאור תפילתו של משה רבֵנו דרך לימוד הפסוקים בתחילת פרשת ואתחנן. רבי יוסף אלבו בחר לפרט פסוקים אלו משום שיש בהם יסודות בדרכי התפילה.
"וָאֶתְחַנַּן אֶל ה' בָּעֵת הַהִוא לֵאמֹר: אֲדֹנָי אֱלֹהִים אַתָּה הַחִלּוֹתָ לְהַרְאוֹת אֶת עַבְדְּךָ אֶת גָּדְלְךָ וְאֶת יָדְךָ הַחֲזָקָה אֲשֶׁר מִי אֵל בַּשָּׁמַיִם וּבָאָרֶץ אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה כְמַעֲשֶׂיךָ וְכִגְבוּרֹתֶךָ: אֶעְבְּרָה נָּא וְאֶרְאֶה אֶת הָאָרֶץ הַטּוֹבָה אֲשֶׁר בְּעֵבֶר הַיַּרְדֵּן הָהָר הַטּוֹב הַזֶּה וְהַלְּבָנֹן" [דברים ג, כג-כה].
תפילתו של משה מורכבת משלושה חלקים: ביטול כלפי ה' שהוא ענווה, שבח הבורא ובקשה.
את המילה 'ואתחנן' דרשו חכמים – "אין חנון בכל מקום אלא מתנת חנם" [ספרי כו]. משה רבֵנו לא מבקש להיכנס לארץ מכוח זכויותיו, משום שבעמידה מול ה' נדרשת מאיתנו ענווה. חזקיהו, לעומת זאת, כן ציין בתפילתו את מעשיו הטובים: "אנא ה' זכר נא את אשר התהלכתי לפניך באמת [...] והטוב בעיניך עשיתי" [מלכים ב, כ, ג], ובשל כך גינו אותו. התפילה אינה מקח וממכר – נותנים מצוות ומקבלים את המבוקש. בתפילה אנו פונים לה' כאדם הצמא למים, מתוך כניעה וכמיהה לרוות צימאוננו. גישתנו לתפילה מתוך ענווה מעוררת בנו את התחושה שאנחנו רק בני אדם שעומדים לעומת מלך מלכי המלכים, והוא בלבד ממלא חסרוננו. תמיד אנו נישאר 'חייבים' לו, ולעולם לא יהיה מצב בו נוכל לעמוד כלפי הבורא ולומר: "מגיע לי עבור זכויותי".
כך גם מבוארת המשך תפילתו של משה: "אתה החילות" – אתה התחלת את הקשר ביננו במתנת חינם. ה' פנה אל משה במעמד הסנה בלי הכנה והכשרה כפי שהיינו מצפים מאדם שמתמנה למנהיג. זוהי דרכו של ה' לפעול: להתחיל בחסד גמור. על כן משה פונה בתפילה לה' שגם כעת יעשה עמו חסד.
בסיום מפרט רבי יוסף אלבו שלושה סוגי מיתה אפשריים: הגיעו של האדם לזמנו, מגיפה או מלחמה וחטא הגורם עונש. משה רבֵנו פונה לה' בתפילתו ומבקש רחמים על גזֵרת מיתתו לפני הכניסה לארץ בכל אחת מאפשרויות המיתה. מחר נלמד כיצד זה נדרש מהפסוקים.

הרחבות
• מיתה בלא חטא
שֶׁהַמִּיתָה הַזֹּאת הַנִּגְזֶרֶת עָלַי אִי אֶפְשָׁר שֶׁתִּהְיֶה אֶלָּא מֵאֶחָד מִג' פָּנִים. רבי יוסף אלבו מונה שלושה גורמי מוות בעולם: חטאות האדם, מוות טבעי בבוא הזמן להיפטר מן העולם ומוות מקרי כמו מלחמה או מגיפה.
הגמרא מבררת האם ישנם מי שמתים בלא חטא או שכל מיתה באה בעקבות חטא מסוים. מסקנת הגמרא היא שיש מיתה בלא חטא, שהרי התנאים מונים ארבעה צדיקים שמתו בעטיו של נחש. באופן פשוט, כוונת הגמרא לומר שבעקבות הנחש שגרם לחטא אדם הראשון נענשו גם אותם ארבעה צדיקים שלא חטאו מעולם [שבת נה:].
הרב קוק מסביר בעומק את דברי הגמרא: הנחש מבטא את מציאותו של כוח הרע בעולם. כוח זה אינו תלוי בחטא מסוים אלא הוא מציאות קיימת שיש לה תפקיד, גם הטוב צריך שיגבילו אותו – גם הטבה בלי גבול היא חסרון: "רבי אומר איזוהי דרך ישרה שיבור לו האדם כל שהיא תפארת לעושה ותפארת לו מן האדם" [אבות ב, א]. גם הצדיק הגמור זקוק לקיומו של כוח הרע על מנת שיגביל את הרצון להיטיב ויעמיד אותו על מקומו הראוי. מציאות זו של הרע בעולם מגבילה גם את ההארה והטובה, שלה זוכה העולם בקיומו של הצדיק [עין איה שם].