דמותו של הרב יורם אברג'ל זצ"ל | רבנים שונים | בית המדרש

מדורים
מאמרים נוספים

קטגוריה משנית

לימוד השיעור מוקדש לעילוי נשמת

הרב יורם אברג'ל זצ"ל

3451

4 דק' קריאה

נתיבות השקטה אבלה, אין לה מנחם מכל עובריה ושביה. בחצר כולל "רב פעלים" מתנוסס שלט מפואר המודיע כי כולל זה עומד תחת נשיאותו של מורנו הרב יורם אברג'ל שליט"א, ולידו, בניגוד חד ומצמרר תלויה מודעת אבל ענקית. דמעות ההלם עוד רותחות, הבשורה המרה עוד מהדהדת באוזניים, ממאנת לחלחל ללבבות השבורים.
קשה לגולל כך, בכמה מילים, את מסכת חייו של הרב. מסכת חיים קצרה וגדושה, שכל־כולה עבודת ה' רצופה מבוקר ועד בוקר. עבודת ה' של נועם, שמחה, רגישות וכבוד לזולת ושל דקדוק בהלכה. יעידו על כך מאות האברכים בהם תמך, יעידו על כך אלפי תלמידיו ברחבי הארץ והעולם, יעידו על כך אלפי השיעורים שנתן, בכל מזג אויר ושעה של היום, בכל רחבי ארץ הקודש ואף מחוצה לה.
בתורה בלבד
בדרכו של הבעל שם טוב צעד הרב זצ"ל, העלה נשמות מן הארץ והגביהן אל מחוזות קדושה מרוממים. הוא העריץ את פשוטי העם, והתבטל כאחד הקטנים בפני תלמידי החכמים. בלי לחשוש לדברי מתנגדיו הפיץ את תורת החסידות להמוני בית ישראל, והשיב בשלום לאשר פתחו עמו במלחמה. שימש כאב מסור לתלמידיו הרבים והקים עולה של תורה, קידש שם שמיים ברבים והסתפק בקב חרובים מערב שבת לערב שבת. חברו בו, בצדיק אחד - ארץ ושמיים, גופו ונשמתו דרו בו יחדיו בשלום ובמישור.
היו שטעו בו, שתהו אחריו, אך את מבקשי האמת הצרופה הוא כבש. לא בלשון חלקלקה, לא באחיזת עיניים או בסיפורי מופתים (שהיו גם היו דרי קבע בבית מדרשו, נלחשו בהתפעלות מפה לאוזן וחוללו ישועות), אלא בתורה בלבד. התורה בכלל, ותורת החסידות בפרט, כאשר יצאו מפיו, יישרו כל לב מבקש ה', יישבו תהיות באמונת ה' ובאמונת חכמים, ושומעי לקחו ידעו מרגוע לנפשם.
לצורך הכנת הכתבה על דמותו המאירה, פניתי אל מסתופפי הקבע בצלו, בני משפחתו, אשתו, בנותיו, נכדיו ומשמשו, ובפי בקשה תמימה: "ספרו לי על עבודת ה' של הרב".
מרוקו, אוקראינה ופולין
בסעודות השבת של הרב לא השתתפו אורחים מבחוץ, הן היו קודש לחיזוק הקשרים במשפחה, למפגש בלתי אמצעי עם הנכדים והנכדות, לדברי תורה וקריאת משניות, ובעיקר – לזמירות השבת. הרב זצ"ל היה משקיע זמן רב בשירי השבת בסעודה, כאשר נכדיו יושבים על ברכיו ולא מפספסים מילה ממילות הפיוטים הארוכים.
קשר וקרבה מיוחדת היו לו לחסידות בכלל ולחסידות חב"ד ואדמו"ריה בפרט, בכל בוקר היה מעביר שיעור בספר התניא, ועל בסיס שיעורים אלו הוציא לאור את סדרת הספרים "בצור ירום" - פירוש פשוט ומתוק על התניא, כאשר שמו "יורם" רמוז בשם הספר. יחד עם זאת לא הפסיק הרב לטפח את שורשיו המרוקאיים. במשך חמש שנים הוא שימש במסירות את ה"באבא סאלי" ועד יום הסתלקותו היה קשור בו בכל נפשו ומאודו. על בסיס היותו יהודי מרוקאי, בנה הרב את עולמו הפנימי והתרחב אף למחוזות רחוקים בערבות אוקראינה ופולין. זה היה הגורם המרכזי לחיבור העמוק ששרר בין כלל ישראל לאישיותו הכובשת – פשטות, תמימות ודעה ישרה המחוברת לחיים עצמם. חיוכו החם והלבבי, הפך ברבות השנים לסמלו המובהק של הרב, מאור פניו הקדושים שיקף את מאור הפנים (הפ' שוואית) של נשמתו הנדירה, המאירה. את חיבורו לכל שכבות הציבור בעם, ניתן היה לראות בקלות באוהלי האבלים הענקיים שהוקמו בחצר ביתו. בשעת תפילת המנחה התבוננתי מן הצד: חבושי מגבעות "קנייטש" חב"דיות התנודדו בדבקות לצד חובשי כיפות סטן לבנות, שנשלפו מן המגירה לכבודו של הצדיק, רבנים נשואי פנים, עטויי פראקים וחבושי המבורג, התפללו בעיניים לחות מדמעות לצד חבושי כיפות סרוגות, וקבוצת חסידי ברסלב אשר ראו בו אב ורב ניצבה ליד תלמידי ישיבה ספרדית. כולם כואבים.
הנהגות קדושות
בתוך גל הפיגועים השוטף את ארץ הקודש, נתפסת הסתלקותו של הרב בקרב האבלים כהסרת כיפת הברזל המגנה עליהם. משמשו בקודש של הרב, המביט בעיניהם הכבויות של המנחמים, מביא מעט מזור לליבם כשהוא מכריז ברמקול את מילותיו הכמעט אחרונות, המצמררות כל־כך, של הרב: "אני יודע שכולם צריכים הגנה, ואת ההגנה לקחתי אני על עצמי", כשכוונתו היא לכל מי שאי פעם תמך במוסדות הקדושים שבנשיאותו והרים יחד עמו את עולה של התורה.
המשפט הזה שנוסך תקווה בעצמות הנוכחים כולם, אופייני כל־כך לרבנו – אוהבם של ישראל. את כל חייו הקדיש למען הזולת, דאג לרווחת תלמידיו במזון גשמי ורוחני, וגם לרחוקים, לבודדים, לעלובים ולעלומי השם. סיפורים לאלפים מסופרים שם - על נתמכים באופן קבוע שאיש לא ידע כי קשר להם עם הרב, על צדקות אינספור שפיזר ביד רחבה, על לילות נדודים בהם ניסה נואשות להמציא משכורת לאברכים הרבים שתחת חסותו. והנה, כך מסתבר, לא רק חייו הוקדשו למען הכלל, לא רק ייסוריו הרבים נתרמו לזכותם של ישראל, אלא אף מיתתו משמשת להם ככפרה.
הנהגות קדושות הנהיג רבינו בביתו, והן מועברות בצורה בלתי מתפשרת לנכדיו. אחת מהן היא הנחת קערה לנטילת ידיים ליד המיטה, בכדי שלא תיגרם חלילה הליכה ללא נטילת ידיים. ילדיו ונכדיו מספרים כי מדי לילה היה עובר בין חדרי הבית, מיטיב לזה שמיכה שנפלה, מברך באהבה ילד אחר ומוודא היטב שלא נשכחה הקערה האהובה, המלאה במים המספיקים לנטילה. רק אחר כך היה פורש לחדרו לתנומה קצרה.
ונ"ח מצא ח"ן
בשעת ההספדים סיפר בנו הרב ישראל, כי ביום מן הימים התקשר אליו אביו ושאלו מדוע לא הופיע כהרגלו לתפילת 'ותיקין' שבבית מדרשו של הרב. הרב ישראל ענה כי מאחר וחזר בשעה מאוחרת מאוד בלילה לביתו, לאחר שמילא את מקום אביו הרב במסירת שיעור תורה בחיפה הרחוקה, קשתה עליו הקימה בבוקר בשעה כה מוקדמת. ענה אביו ואמר: "מה אשמה ההשכמה"? מסיפור קטן זה ניתן אולי להבין כיצד זה בכל בוקר ובכל מזג אויר, קם הרב לתפילה בזמן בו מרננים יחד כוכבי בוקר, טבל במקווה הטהרה, עמד לתפילה לפני קונו ופתח בסדר יום עמוס, שהסתיים אי שם בשעות בהן נושק הלילה ליום.
בכל ח"ן שנותיו פעל הרב בחן, בחסד וברחמים. בכל נ"ח שנותיו היה הוא נח לשמיים ונח לבריות. תורתו החיננית והנעימה, נחת הרוח בה דיבר ופעל, ויראת השמיים שהייתה חלק בלתי נפרד מאישיותו, גרמו לדבריו הטהורים, היוצאים מן הלב, להישמע בקרב אחיו, להיכנס לליבותיהם ולפעול בהם שינוי לטובה.
הבית הצנוע בשכונת "שלום בונייך" שקירותיו עטורים בתמונות צדיקים, מתרוקן לאטו, אוהל המנחמים שקט ואפל. מי ימלא את שעות הלילה בלימוד מתרונן? מי ישב לכתוב ביאור פשוט על תניא עמוק ונשגב? מי יענה לאלפי המכתבים הנשלחים מכל קצווי תבל? מי ינחם את המשפחה החשובה, שהרב היה לה מנהיג, מאור ודרך? על תל העפר הטרי שבפאתי נתיבות יורדת שמש גדולה וכתומה, חושך יכסה את הארץ. מתוך האפלה יזריח ה' יתברך שמשו של מלך המשיח. רבנו שכה הרבה לדבר על בוא הגאולה, יקום ויחזה עמנו עין בעין בשוב ה' ציון, במהרה בימינו אמן.