^ 1.אולם הרמב"ן מבאר שם שאין זו הקלה משום הפסד מרובה אלא תקנה משום יישוב הארץ.
^ 2.מדברי הסמ"ג ומפירוש זה בדברי הרי"ף יש מקור לפולמוס שהיה בעקבות דוד שמש שנפל והזיק את חברו, שהיו שרצו לפטור הואיל והייתה רוח שאינה מצויה שבאה רק פעם בשנה והיו שרצו לחייב הואיל ודוד שמש מניחים למשך כמה שנים וסברו שיש לאמוד את הגדר של רוח מצויה בהתאם למשך הזמן שמניחים את החפץ במקום. וראה בחוט שני לרב קרליץ (הלכות ריבית, בענייני חו"מ עמ' קעו) שסבר שיש לחייב, ולעומת זאת בספר פתח האהל (ב"ק סא ע"ב אות ב הערה 29) הביא בשם הגרי"ש אלישיב שפטר בזה. מדברי הסמ"ג יש חיזוק לסברת הרב קרליץ.
^ 3.וזו לשונו: "דהד' אבות נזיקין אינו חייב עליהן רק כשאפשר להחזיק ברשותו ובשמירה שלא יזיקו, דאז רחמנא חייביה בשמירה וכשלא שמרו חייבין בתשלומין, אבל הני דחשיב בפרק לא יחפור, הוא באופן דכשיתחייב לשלם ההיזק אין אפשרות לו לעשות תשמיש זה ברשותו כלל, ויתבטל תשמיש זה מרשותו כיון דאי אפשר כלל בעשיה ובשמירה, ובביטול רשות לא חייביה רחמנא".
^ 4.בנתיבות סימן שטז (ס"ק ג) חידש על פי שיטתו שבשוכר הדר יחד עם המשכיר בבית אין את ההקלות של הלכות שכנים ואסור לו להשתמש באופן שיזיק את שכנו המשכיר, ולפיכך אין לו רשות להושיב שוכר אחר תחתיו אם לא נוחה מכך דעת המשכיר, למרות שבשני שותפים כן רשאי האחד להושיב אחר תחתיו.
^ 5.וזו לשונו: "נראה דענין קביעות ההרחקות נמסרה לחכמים, כי לעולם אין שימושי בני אדם מצטמצמים כל אחד בחלקו, כי החופר בור בצד המצר משמש קרקע של חברו לו לכותל, והנוטע אילן שרשיו נכנסין לחברו וכן בחלונות וכן בכל הרחקות השנויות, ונצטוינו שחכמים ישקלו הדברים כפי הראוי והנכון לפי טבע העולם, ומה שראו חכמים להתיר ע"כ משועבד חלק שמעון לראובן לתשמיש זה, ואם הוא מוחה בו באלמות נגד הדין, הרי זה כמזיקו בגרמא והוא אבזריהו דגזל, ומה שאסרו חכמים אם ראובן עושה באלמות הרי זה מזיק לחברו". צריך עיון על דבריו מדברי רב יוסף בדף כג ע"א שלפי שהיה אנין דרש "אפיקו לי קורקור מהכא", ולכאורה אם מדובר בזכויות קנייניות מסתבר שהדין אחיד בין כולם לפי המקובל ואינו משתנה בין אדם לחברו לפי גודל אנינותו, אך אם איננו עוסקים בהגדרות קנייניות אלא בשאלה אם נחשב מזיק או לא בהחלט יש מקום לבדוק כל מציאות לגופה ובמקום שיש אנין יש נזק. ויש לדחות ששם מדובר בדבר שהוא ודאי נזק לכולם אלא שאינו ברמה של קוטרא ובית הכסא והדיון בגמרא שם הוא רק אם יש בנזק זה חזקה בנזיקין או לא, ולגבי שאלה זו אכן יש מקום לחלק בין אנין לאחר, אולם עיין בריב"ש (סימן קצו) שנפסקו דבריו ברמ"א (קנה, טו) שאף שקול הפטיש אינו נחשב נזק, אם יש חולה בבית נחשב לנזק ורשאי החולה לדרוש סילוקו. משמע שאף לעצם הגדרת הנזק יש חילוק בין אדם לחברו, וחזרה קושייתנו. וצריך לומר (ר' משה לוין) שהחצר משועבדת לא לגרום הפרעה משמעותית. כאשר יש חולה או אנין ההפרעה היא משמעותית.
^ 6.לכאורה תירוצו קשה מאוד, וכי על עגל שנולד לפרתו של אדם אין חיוב שמירה וחיוב תשלום כשמזיק? ועיין בספר דינא דגרמי עם פירושם של הרב זאב יעקובזון והרב אביגדור ראובן שיר שהקשו כן ופלפלו ליישבו.
^ 7.לפי זה צריך עיון מדוע חכמים מחייבים להרחיק, ודחוק לומר שלדעתם כן נחשב שור, ונראה שלדעתם מכל מקום נחשב כנזק בגרמא של הנוטע וגרמא לכתחילה אסור, ורבי יוסי אוסר לכתחילה רק בגירי דידיה.
^ 8.קצת קשה מדוע ההגדרה של נזק תלויה בכך שהוא עושה בתוך שלו, הרי מסתבר יותר שאבן הבוחן היחידי יהיה מה רמת הסיכון שמסכן את חברו, ואם ברי שיוזק חברו מה לי בכך שהוא עושה ברשותו.
^ 9.לולא הסברא שכל מרא ומרא דקא מחיית קא מרפית לה לארעאי (יז ע"ב).
^ 10.בהמשך אומרים התוס' שלא נחלקו רבי יוסי וחכמים לעניין תשלומים אלא לעניין הרחקה. המהר"ם ביאר דבריהם שוודאי חכמים לא חייבו לשלם בדבר שאינו גירי ולכן אם חייבו על כרחך שזהו גירי וממילא גם רבי יוסי יחייב להרחיק ולשלם. בכך מסבירים מדוע הגמרא הקשתה על רבי יוסי מהדין שחייבים על גץ היוצא מתחת הפטיש ולא תירצה שדין זה אמרוהו חכמים החולקים על רבי יוסי. לכאורה לפי זה יוצא שגם רבי יוסי שמיקל בדיני שכנים אינו מיקל יותר מדיני נזיקין ואין מקרה שבנזיקין יהיה חייב ובכל זאת יתיר רבי יוסי בדיני שכנים. נמצא שהתוס' יותר קיצוניים מהרמב"ן ולשיטתם אין שום הקלה בהלכות שכנים, ואינו מחלק בין דבר הנשאר ברשותו לדבר היוצא לרשות חברו. ואמנם התוס' באו לתרץ את המקרה של גץ שהוא כן הולך ונכנס לרשות חברו, אך בתשובתם כתבו באופן כללי שכל דבר שחייבים לשלם עליו מדיני נזיקין ודאי שלא התיר רבי יוסי לסומכו.
אך נראה לדחות דברינו שיתכן שיש נזקי ממון שחייבים עליהם בדיני נזיקין ובכל זאת פטור ואין צורך להרחיק בשכנים משום שאינם גרמי, אלא שהמקרה של גץ מפטיש אינו נזקי ממון אלא אדם המזיק בעצמו ובכך אם חייב לשלם על כרחך שמוגדר כגירי וממילא גם בהלכות שכנים יחייב רבי יוסי להרחיק. ועוד, שניתן לפרש את התוס' באופן אחר ולבאר שכוונת דבריו היא שלא נחלקו כלל לעניין תשלומים משום שגם אם אין זה גירי מכל מקום אם חכמים מחייבים גם רבי יוסי מחייב לשלם למרות שאינו מחייב להרחיק. לפי זה התוס' סוברים כרא"ה, שיובא בהמשך בעניין חיוב תשלומים בנזקי שכנים, החולק על הרמב"ן וסובר שבמקרים שלפי רבי יוסי אינו חייב להרחיק מכל מקום אם הזיק חייב לשלם, אך לדעתם אין הכרח שכך הדין בכל המקרים אלא לפחות בחלקם.
^ 11.אם נדקדק יתכן שיש בדברינו שני טעמים מעט שונים: אפשר להדגיש את הצד שעיקר הטעם הוא משום שלא חייבה התורה שיפסוק חיותו, ואפשר להדגיש את הצד שטובת הכלל היא שכל אחד יוכל להשתמש בחלקו למרות שחברו נפגע מכך, וצריך לומר לפי"ז שבדרך כלל המשתמש נהנה יותר ממה ששכנו ניזוק (אף שלמעשה לא פלוג ובאופן כללי אומרים שלניזק להרחיק עצמו ולא הולכים לבדוק בכל מקרה אם הרווח של זה גדול מההפסד של זה אך מכל מקום במקרים חריגים כדברי הרא"ש כן מסייגים ההיתר) הסייג של הריצב"א מתאים יותר לצד הראשון ואילו הסייג של הרא"ש לצד השני.
^ 12.מפשט דברי הטור משמע שהטעם שמחייב בשאר המקרים אינו כעיטור מצד ממון המזיק אלא מצד ששם לא נחשב לגרמא בניגוד לניפוץ כותנה, אך מצד שני הטור כתב שדעתו כדעת העיטור, ואולי כתב כן רק משום שלהלכה סובר כמותו אף שלא מטעמו, אולם גם הרא"ש עצמו בתשובה (כלל קח סימן י) הביא את דעת העיטור והסכים עימו. ועוד, שקשה לומר ששאר המקרים כגון מניח גפת מוגדרים כולם כאדם המזיק ואינם גרמא ולכאורה פשוט כעיטור שהחיוב הוא מצד ממון המזיק, אך קושיא זו יש לתרץ שהחיוב הוא מצד גרמי, וכפי שחילק הרא"ש (כב ע"ב) שכל נזק שיבוא בוודאות מוגדר כגרמי.