העבודה היא חיינו- פרק טו | דובי ליברמן | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

1288

2 דק' קריאה

הבינוני נקרא עובד אלוהים. לשון הווה, שמבטאת את העובדה שהוא כל הזמן בתהליך. הצדיק נקרא עבד ה'. הוא לא בתהליך, לא חסר לו שום דבר, הוא עשה את העבודה שלו והגיע אל היעד. עכשיו אפשר לקחת מדבקה, לכתוב עליה "הרב פלוני בן פלוני עבד ה'", ולהדביק עליו.
מה ה' רוצה מהצדיק? פשוט להיות מה שהוא. יש לו את האחריות שלו, זה לא ממש ענייננו. אבל מה ה' רוצה מהבינוני? את התהליך. את העבודה. את הדבר שכל הזמן הולך ומתפתח, הולך ומתהווה. העבודה היא חייו של הבינוני. אם הוא מפסיק לעבוד, אין שום הצדקה לקיומו.
אבל רגע, מיהו הבינוני שלא עובד? הרי אם הוא לא עושה את המוטל עליו הוא בטח רשע! זהו, שלא. יש בינונים שפשוט לא זקוקים לעבודה מתמדת כדי לסור מרע ולעשות טוב. זה לא שהם צדיקים, אלא שתנאי הפתיחה שלהם טובים יותר. יש אנשים שהמוח חזק אצלם יותר. זה יכול להיות מסיבות גנטיות, או בגלל זכות אבות, או מכל סיבה אחרת. מה שמשנה זו השורה התחתונה: הם לא צריכים להתאמץ כדי לבחור בטוב. ברור להם שהם צריכים להימנע מרע. ויש אנשים שכוח התאווה אצלם חלש, מקורר. פשוט לא בא להם כמו לאנשים אחרים.
בניגוד למה שאפשר אולי לחשוב, האנשים הללו אינם מגשימים את שליחותם בעולם יותר מאנשים אחרים. אצל הבינוני יש רק דבר אחד שמשנה: האם הוא עובד או לא. האם הוא כובש בכל יום חלק נוסף בנפש, והופך אותו לידידותי לקדושה. האם הוא קונה הרגלים טובים ונפטר מהרגלים רעים. האם הוא עמל. להישאר במקום – גם אם זה מקום טוב – לא מזכה אותו בנקודות.
התלמוד אומר שקיים הבדל גדול בין מי שחוזר על הלימוד 101 פעמים לבין מי שחוזר רק 100 פעמים. כמה הבדל כבר יכולה חזרה אחת לעשות? ההסבר הוא ש-100 פעמים זה דבר רגיל, בימי התלמוד זה היה הנוהג המקובל, ללמוד ואז לעשות 100 חזרות. אבל הפעם ה-101, זאת שהלומד מוסיף אקסטרה, בתור מאמץ מיוחד, משנה הכול.