שליחי המלך | הרב יצחק קפלן | בית המדרש

מדורים
קרוב אליך

קטגוריה משנית

2 דק' קריאה

מלבד הדמויות הראשיות של העלילה, מככבים במגילת אסתר עוד כמה וכמה שחקני משנה וניצבים. דמויות המפתח בארמון המלך שבשושן הבירה נחשפים בכתבי החסידות כנושאי משרות בכירות בארמונות של מעלה. נערוך היכרות עם כמה מהם.
שבעת הסריסים ושבע הנערות
הסריסים העומדים לפני המלך הלא הם מלאכי השרת העומדים ברום עולם. איש אינו יכול להגיע אל המלך בכוחות עצמו, ולכן אנו קוראים על "סריסי המלך אשר העמיד לפניה", הם מלאכי מרום הנשלחים מאת המלך אל כלתו, ומסייעים לה לעלות ולהתקרב אל המלך. לכה דודי לקראת כלה.
אך לא די בהושטת היד ובסיוע מלמעלה, שכן גם אסתר המלכה – נשמתו של כל אחד מישראל – צריכה לעשות צעד מכיוונה שלה. שבע נערותיה של אסתר מייצגות את מאמציה של אסתר עצמה להתעלות ולהתקרב אל המלך.
ושתי
בתחילה שולח אחשוורוש את סריסיו אל ושתי. ושתי היא מלכה זרה, מלכה מזויפת, מלכה ממונה מטעם הקליפות אשר זכו לפתע בכוח שלטוני בשל גלות ישראל וגלות השכינה. במצב כזה, בשבת המלך בשושן הבירה, השליחים האלוקיים מוכווני המטרה מזמינים את ושתי אל המלך.
לרע המוחלט אין דריסת רגל בהיכל ה', אך ושתי היא קליפת נוגה, אותו כוח של סטרא־אחרא שבפנימיותו ניצוץ קדוש המצפה לתיקונו. הבקשה ממנה היא אפוא להסיר מעליה את לבושיה הצואים ולבוא אל המלך כניצוץ מופשט בלבד. למעשה יש כאן קיצור דרך – בימים כתיקונם יש צורך בעבודתו של האדם כדי להשיב את הניצוץ אל היכל המלך. אבל בשושן הכל הפוך כידוע.
אך שליחי המלך שבים ריקם. ושתי ממאנת. קריאתו של המלך אינה מצליחה למצוא הד בלבה של מלכת הקליפות, אשר כבולה בלבושיה הרעים ואינה מסוגלת להיפטר מהם. מתברר כי רק אסתר יודעת להגיב בהתעוררות פנימית, בתנועה משלה כלפי מעלה, כנגד קריאתו של המלך. מעתה מוכרז בכל העולמות אשר לא תבוא הקליפה־ושתי לפני המלך כשהיא לעצמה, ותיקונה וזיכוכה לא יגיעו אלא לאחר שמלכותה ייתן המלך לרעותה הטובה ממנה, בעבודתם של ישראל המבררים את הטוב מתוך הרע ומביאים את הבריאה כולה אל תיקונה ושלמותה.
חרבונה
איך נחת לו חרבונה בתוך שושנת יעקב? טוב, בפורים גם חרבונה יכול, במיוחד כשמדובר ב"אחד מן הסריסים", לאמור האחד והמיוחד שבהם. שישה סריסים ואחד חרבונה, ואין להתפלא, שכן השביעי הוא תמיד יוצא דופן. היום השביעי, השנה השביעית, וגם האלף השביעי, שאף הוא סוג של "חרבונה" – עליו אמרו חז"ל "שית אלפי שנין הוי עלמא וחד חרוב" (ששת אלפי שנה קיים העולם, ואחד – חרֵב). אין הכוונה שהעולם ייחרב חלילה בבוא האלף השביעי, אלא שיאבד את מציאותו הלעומתית המסתירה את האור האלוקי. האלף השביעי הוא יום שכולו שבת, כולו ביטול והשבתת מציאות ה"יש".
חרבונה הוא אפוא בחינה של התבטלות, שהיא האחרונה שבשבע המידות העליונות. בחינה פנימית זו התבטאה היטב במסירות־נפשם של היהודים בעמק שושן באותם ימים קשים, ולכן היא שהביאה להשלמת המהפך ולתלייתו של המן על העץ. אין פלא אפוא שגם חרבונה הלז, הסריס השביעי, זכור לטוב.