לימוד יומי באמונה- חנוכה נר שישי | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חנוכה

קטגוריה משנית

605

3 דק' קריאה

ביאורים- להשיב את המלכות
וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
לפעמים אנחנו מתרגלים למצב הנוכחי שבו יש לנו מדינה עצמאית. כמעט אלפיים שנה חלמו יהודים והשתוקקו להגיע למצב שבו אנחנו נמצאים היום. "להיות עם חופשי בארצנו". במשך דורות רבים יהודים היו כפופים לקיסר, לסולטאן, למלך או לסתם פריץ. מדינה יהודית עצמאית הייתה חלום רחוק ולא מציאותי. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הייתה רק משאלת לב ותפילה.
הרמב"ם, בפתיחתו להלכות חנוכה, מדגיש שבעקבות ניצחון החשמונאים " חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". בדברים אלה מדגיש הרמב"ם שההישג הצבאי של החשמונאים לא היה רק רוחני-דתי. זה היה גם הישג לאומי. אלפיים שנות גלות העם היהודי קיים מצוות. אבל חלקים מהעם היהודי שכחו שלהיות יהודי זה לא רק להיות דתי. להיות יהודי זה גם לחזור ולהקים מדינה, לנהל חיים של עם ולא של יחידים שמפוזרים בגלות. תשועת העם הייתה החזרת המצב הלאומי המתוקן . לא עוד עבדים ונתינים המשועבדים לממלכה זרה, אלא עם עצמאי המנהל את חייו כרצונו. "וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה" .

הלכה- היכן מדליקים נרות בבית משותף?
הגמרא במסכת שבת אומרת: "נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ".
בבית צמוד קרקע, שעליו דיברה הגמרא, ישנם שני יתרונות להדלקה בפתח הבית: א. פרסום הנס לעוברים ברחוב; ב. החנוכייה ניצבת משמאל לדלת, והמזוזה מימינה, וכך האדם מוקף במצוות.
בבית משותף יש להתלבט היכן להדליק: האם בפתח הדירה הפונה לחדר המדרגות, או בחלון הפונה לרחוב?
על ידי ההדלקה בפתח הבית יהיה האדם מוקף במצוות, אך פרסום הנס יהיה מצומצם (רק לדיירי הבניין). לעומת זאת בהדלקה בחלון יהיה פרסום הנס מרובה, אך האדם לא יהיה מוקף במצוות. האם נעדיף את ההדלקה בפתח או את פרסום הנס ? מה משמעותי יותר?
הרב משה פיינשטיין פוסק שכאשר אי אפשר לקיים את שתי הדרישות – פרסום הנס עדיף מפתח הבית, מכיוון שהוא עיקר המצווה. לכן למעשה, אדם הגר בבית משותף ידליק בחלון הפונה לרשות הרבים שממנו יוכלו לראות את החנוכייה כמה שיותר אנשים. ( עפ"י 'הלכה ממקורה' – הרב יוסף צבי רימון)

דברים שבלב- "ובן אדם יתאמץ בך..."
"צר לי אדוני, אנחנו סוגרים בדיוק בשעה חמש. ועכשיו – חמש".
"אבל אין לך מושג כמה התאמצתי להגיע לכאן, נסעתי שלוש שעות ו..."
"אני מאוד מעריך את המאמץ, אך לצערי לא אוכל לעזור לך. שלום..."
***
בעולם הזה מה שתופס זה התכל'ס. מה שיוצא בפועל. בעולם האמת, המדדים הם אחרים. השכר שהאדם מקבל הוא על פי המידה שבה הוא התאמץ כדי לעשות מה שנדרש ממנו. ה' מתייחס למאמץ, ולא רק לתוצאות.
בעצם המאמץ ישנה אמירה גדולה ומשמעותית: אני לא מוותר. אני אמשיך, וגם אם אכשל לא אפסיק להתאמץ. כש'נכנסים לראש' הזה, מתחשבנים פחות על חשבונות כמו: "הרי גם ככה אין סיכוי".
התפקיד שלנו הוא להיות אחראים על ההשתדלות, ולא על התוצאות. בעיקר משום שהתוצאות לא תמיד בידינו. מה שכן נמצא בידינו הוא היכולת להתאמץ, להשתדל.
במבט הזה אפשר להסתכל גם על מלחמת המכבים ביוונים. ברור שבמהדורות החדשות בתקופתם ניבאו כולם שחורות למכבים ההזויים. הרי מה ההיגיון שבלצאת עם קומץ לוחמים מול צבא אדיר ומיומן כמו הצבא היווני?
אך נראה שגם המכבים ידעו שיש להתמקד במאמץ ולא בתוצאות. הם שאלו את עצמם "מה אנחנו צריכים לעשות כעת?", ולא – "מה יהיו התוצאות?".
את הכלל הזה אפשר ללמוד גם מאחת מהלכות חנוכה. מובא בהלכה הכלל ש" כבתה – אין זקוק לה ", כלומר, עלינו מוטלת רק הדלקת הנר. אם כבה – איננו חייבים להדליקו שנית. בהלכה זו מופיע שוב העיקרון של ההשתדלות ללא התלות בתוצאות. תפקיד ההדלקה מוטל עלינו. מה שיעלה בגורל הנר שהדלקנו – הוא כבר מחוץ לאחריותנו.
בתוך עולם מושגים כזה, שבו ההשתדלות היא העיקר, הרצון הטוב מקבל משמעות עצומה. בדרך כלל אנחנו נוטים לזלזל ברצון שלא מגיע לתוצאות. דרך חג החנוכה כוח הרצון, המאמץ וההשתדלות מקבלים מקום מרכזי וחשוב. לכן: לא נתייאש, ולא נוותר מראש, גם כשאומרים לנו שאין לנו סיכוי . למה? כי הסיכויים וההערכות הם לא התפקיד שלנו. התפקיד שלנו הוא לעשות, "וה' יעשה הטוב בעיניו".

שאלה: האם אנחנו מסוגלים להעריך מאמץ של מישהו אחר, גם אם הוא לא הביא לתוצאות?