לימוד שבועי באמונה כ"ה כסלו- ב' טבת תשע"ז | רבנים שונים | בית המדרש

הלכה מחשבה ומוסר
חנוכה

קטגוריה משנית

439

18 דק' קריאה

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר ראשון
משנה: כ"ה כסלו תשע"ז
לכבוד חנוכה נלמד בשבוע הקרוב נלמד לימוד לחנוכה מתוך חוברות בשביל הנשמה לנוער. חנוכה שמח!
ביאורים- נס, או רגיל?
עַל הַנִּסִּים וְעַל הַפֻּרְקָן וְעַל הַגְּבוּרוֹת וְעַל הַתְּשׁוּעוֹת וְעַל הַמִּלְחָמוֹת שֶׁעָשִׂיתָ לַאֲבוֹתֵינוּ בַּיָּמִים הָהֵם בִּזְּמַן הַזֶּה.
השגחת ה' שומרת עלינו לאורך כל הדורות; מנסי יציאת מצרים, הכניסה לארץ ישראל, דרך ההשגחה בגלות, שבה נשמר עם ישראל שלא יכלה גם במצבים הקשים ביותר, ועד לנסי שיבת ציון בדורנו.
ההשגחה הזאת מלווה גם בנסים רבים. הנס הוא סוג של התערבות אלוקית ישירה, ה' כאילו "לוקח את העניינים לידיים שלו" ומציל את המצב באופן גלוי. אבל לא בכל זמן ישנם נסים גלויים. האם זה אומר שה' איננו משגיח? ודאי שלא. השגחת ה' מלווה אותנו תמיד. גם באופן גלוי וגם בהסתר.
נס חנוכה משלב בתוכו נס גלוי ונס נסתר : נס פך השמן הוא נס גלוי – השמן שהיה אמור להספיק ליום אחד הספיק בסוף לשמונה ימים. נס המלחמה הוא נס נסתר – החיילים ניהלו קרבות מתוכננים עם הרבה תחכום ותעוזה, ממש כמו בימינו. הנס הגלוי בא לעורר אותנו לשים לב לכל הנסים ה'קטנים' והנסתרים שבהם ה' מלווה אותנו יום-יום. בימים ההם, וגם בזמן הזה.

הלכה- מצוות הדלקת נרות חנוכה
תיקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה. בימים אלה חגגו ישראל והודו לה' שעזר להם לנצח את היוונים, לשחרר את ירושלים ולטהר את בית המקדש, ובאותם ימים דלק השמן שבמנורת המקדש בדרך נס.
על אף שמצוות הדלקת נרות בחנוכה היא מצווה מדברי חכמים, מברכים עליה: "ברוך אתה ה' [...] אשר קדשנו במצוותיו, וציוונו להדליק נר של חנוכה". ולכאורה יש לשאול, הרי לא נצטווינו עליה בתורה שבכתב, ואם כן היאך אנו אומרים 'וציוונו'?
אלא שהתורה נתנה סמכות לחכמים לתקן מצוות, שנאמר: "על פי התורה אשר יורוך... לא תסור מן הדבר אשר יגידו לך ימין ושמאל". ועוד נאמר: "שאל אביך ויגדך, זקניך ויאמרו לך". וכדי לזכור ולפרסם את הנס שעשה ה' לנו, תיקנו חכמים להדליק נרות בשמונת ימי החנוכה.
נשים חייבות בהדלקת נרות חנוכה כמו הגברים . ואף שזו מצוות עשה שהזמן גרמה, ובדרך כלל נשים פטורות ממצוות אלו, מכל מקום כיוון שגם הנשים היו שותפות בנס, אף הן חייבות במצווה. (מתוך 'פניני הלכה' זמנים יב, א)

דברים שבלב- גבורה אמתית
"מה יש, רבקי, פעם אחת תעתיקי במבחן. רק פעם אחת. הרי שתינו יודעות שכל המבחן הזה הוא ממש לא פייר. פתאום היא החליטה לעשות מבחן, מהיום למחר".
"אבל אני פשוט לא מסוגלת. הדבר שהכי קשה לי זה לשקר. הלב שלי לא נותן לי".
"תאמיני לי, אני מכירה את זה מקרוב. גם אני הייתי ככה". "אז מה קרה?" "את יודעת, אחרי שהעתקתי בפעם הראשונה היו לי ממש ייסורי מצפון. אחר כך זה עבר. היום זה כבר ממש לא מזיז לי".
"אז זהו, שאני לא רוצה להגיע לשחיקה הזאת ביחס לאמת. אני מעדיפה להיכשל במבחן הטיפשי הזה ולא להיכשל בעקרונות שלי. ללכת עם האמת עד הסוף מבחינתי זה הרבה יותר משמעותי מכל המבחנים בעולם. בשבילי זה המבחן האמתי..."
***
כמה פעמים עמדנו מול מצב כזה; מצב כמעט בלתי אפשרי – להגיד את האמת ולהפסיד או לשקר ולהרוויח. איך אפשר לעמוד בכלל בלחץ הענקי הזה ולא להתקפל? איך אפשר להיות אמתיים ולשמור בגבורה על העקרונות שלנו?
גם בדורם של החשמונאים עמדו היהודים מול לחץ כזה. להיות יהודי בזמן השלטון היווני-הלניסטי לא היה אטרקציה כל כך גדולה. אבל אם היית מחליט להתייוון? או אז היית זוכה לכבוד של מלכים. אז היית הופך להיות 'חלק מהחבר'ה'. זה היה הרבה יותר 'שווה' להתייוון. הרי בינינו, מי צריך את כל הכאב ראש הזה של היהודים, עם כל האיסורים וההגבלות? עדיף הרבה יותר להצטרף למחנה הנאור והריאלי. זה שחי את החיים בכיף ובהנאה, בלי ייסורי מצפון.
להיות חשמונאי, לעומת זאת, היה מעשה חתרני; לא להתפשר. ללכת עם האמת עד הסוף. ובעיקר – גם אם לא נראה כל כך שירוויחו מזה משהו. הרווח שביקשו החשמונאים לא היה איזה רווח חומרי – מעמד מכובד, כסף או הנאות. החשמונאים האמינו ביהדותם והם רצו להיות נאמנים רק לדבר אחד – לרצון ה' . גם אם זה יהיה קשה ולא נוח.
את הגבורה הזאת שאבו החשמונאים – וגם אנחנו בעקבותיהם, מהדבקות בתורה , שהיא הגילוי של רצון ה'. הדבקות בתורה נותנת לנו את הכוח להיות נחושים בשמירה על הערכים שלנו, ולדבוק בהם גם כשמסביב אנחנו לא ממש זוכים להערכה.

שאלה: באיזה תחום הייתם מוכנים להפסיד משהו כדי להשיג ערך שאתם מאמינים בו?

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר שני
משנה: כ"ו כסלו תשע"ז

ביאורים- תורת חיים
בִּימֵי מַתִּתְיָהוּ בֶּן יוֹחָנָן כֹּהֵן גָּדוֹל חַשְׁמוֹנַאִי וּבָנָיו. כְּשֶׁעָמְדָה מַלְכוּת יָוָן הָרְשָׁעָה עַל עַמְּךָ יִשְׂרָאֵל לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ.
מה מיוחד בתורת ישראל? ומדוע התנגדו כל כך היוונים שנמשיך לקיים את התורה? התורה היא לא עוד חכמה יפה. לא מתמטיקה, לא פיזיקה, ואפילו לא רעיונות מוסריים יפים ורוחניים. התורה היא הדרכה אלוקית. ה' יתברך גנז בתוך התורה את רצונותיו, ועל ידי קיום התורה אנחנו דבקים בו. כל חכמה אנושית היא יחסית וחולפת, היום חושבים כך ומחר אחרת. תורת ה' היא תורה נצחית ובלתי משתנית , ממש כמו שה' נצחי ובלתי משתנה.
על הנקודה הזאת נאבקו בנו היוונים. הם הסכימו לקבל את חכמת התורה, אך לא כחכמה אלוקית אלא כעוד חכמה אנושית . כמו איזו פילוסופיה. לכן הם גם התנגדו כל כך למצוות. המצוות מראות יותר מכל דבר שהתורה היא לא רק חכמה, אלא גם דרך חיים.
היוונים רצו "לְהַשְׁכִּיחָם תּוֹרָתֶךָ", כלומר להשכיח שהתורה היא תורת ה', ועל ידי זה " וּלְהַעֲבִירָם מֵחֻקֵּי רְצוֹנֶךָ" – לבטל אותנו מקיום מצוות ה' שמייחדות אותנו מכל העמים.

הלכה- על הנסים
תיקנו חכמים את ימי החנוכה כדי להודות ולהלל לה' על הישועה שעשה לישראל. ותיקנו לכך נוסח 'על הנסים', ואומרים אותו בברכת ההודאה בתפילת שמונה עשרה. וכן נוהגים לאומרו בברכת המזון בברכת 'נודה לך'. ובברכה מעין שלוש אין מזכירים את החנוכה.
אם לא אמר 'על הנסים' בתפילה או בברכת המזון אינו חוזר. ואם נזכר לפני שסיים את הברכה שאומרים בה 'על הנסים', יחזור לומר 'על הנסים'. אבל אם כבר אמר את שם ה' שבסיום הברכה לא יחזור. אולם טוב שיאמר 'על הנסים' בסיום התפילה, לאחר סיום הברכות, ששם מותר להוסיף תחנונים והודאה כרצונו. השוכח לומר 'על הנסים' בברכת המזון, טוב שיאמר אותו בסיום ברכת המזון יחד עם 'הרחמן', ששם מותר להוסיף הודאות כרצונו. (מתוך 'פניני הלכה' זמנים יא, ח)

דברים שבלב- עזות דקדושה
"אני נזכר במשהו ששבר פעם את לבי. זה היה לפני שנים, בדרום אפריקה. ביום שישי אחר הצהריים הלכתי למקווה עם בן דודי, שהוא אחד מגדולי הרבנים שם. היה שם יהודי אחד, עם שני תאומים, בני חמש. ואתם יודעים איך ילדים מתנהגים במקווה: הם לא נכנסים וטובלים ומיד יוצאים. הם משחקים, מתיזים מים אחד על השני; ובסוף, עד שהם כבר מתחילים להתלבש פתאום הם מחליטים שהם מוכרחים שוב לחזור למים... הם היו ילדים חמודים, אבל היה מאוחר, סמוך לשבת. ופתאום, האבא תופס את הילדים שלו ומתחיל להכות אותם כמו משוגע. עכשיו תארו לכם שהייתי מספר לכם: 'כשראיתי את זה, שמרתי על קור רוח ולא כעסתי'. לא! הקב"ה נתן לי את הרגש הזה של כעס בשביל מצבים כאלה! ניגשתי לאותו יהודי ואמרתי לו: 'דע לך, אם זה לא היה מול הילדים שלך, הייתי מכה אותך חמש פעמים'. חוצפה! שני ילדים קטנים. מה הם יכולים לעשות? נורא. קודם כל, הילדים האלה תמיד יזכרו שבמקווה מקבלים מכות. כשהם יגדלו הם לא ילכו למקווה, אלא אם כן יקרה נס. כשאני נזכר במקרה הזה כואב לי עד היום. מה הבעיה של היהודי הזה? הוא ממש לא יודע מה זאת יהדות. ובכן, כעס זה דבר חשוב – כשמשתמשים בו במקום הנכון". (הרב שלמה קרליבך)
***
כשהלב מתוקן, אומר הרב קרליבך, יש מקום לכל המידות. גם מידת הכעס, מוצאת את מקומה החיובי והנכון. לצערנו, לפעמים דווקא אנשים טובים נכנעים למצבים מקולקלים כי אין להם מספיק עוצמה ונחישות להתנגד בכל תוקף. הם 'עדינים' מדי. 'טובים' מדי. אך האמת היא שמי שחושב שלהיות טוב זה רק להיות נחמד בכל מצב – טועה. מי שטוב באמת יודע להגיב גם בתקיפות ובנחישות כשהוא רואה מעשים שליליים. אולי לכן דווקא בחג החנוכה, החג שבו מנקים את הלב ומאירים את הפינות האפלות ביותר, נעשה הניצחון דווקא בידי כהנים. ללמד אותנו שדווקא אנשי הרוח העדינים יודעים להשתמש בגבורתם שמקורה בקודש ולהילחם ללא מורא נגד כל המתנגדים שרוצים לכבות את שלהבת הנשמה של עם ישראל. כי מי שטוב באמת לא מוותר לרע, אלא נאבק אתו עד לניצחון!

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר שלישי
משנה: כ"ז כסלו תשע"ז

ביאורים- ברחמיך הרבים
וְאַתָּה בְּרַחֲמֶיךָ הָרַבִּים עָמַדְתָּ לָהֶם בְּעֵת צָרָתָם. רַבְתָּ אֶת רִיבָם. דַנְתָּ אֶת דִּינָם. נָקַמְתָּ אֶת נִקְמָתָם
בחיים אפשר ללמוד בשתי דרכים – בדרך הקלה ובדרך הקשה. בצבא אומרים: "מה שלא נכנס דרך הראש, ייכנס דרך הרגליים". אפשר להבין משהו על ידי הסבר הגיוני –'דרך הראש' . אבל אם לא מבינים בצורה כזאת, עונש חמור וקשה יבהיר בצורה ברורה את מה שלא הובן קודם לכן – 'דרך הרגליים'.
הדרך הקשה נקראת מידת הדין . במידת הדין דנים את האדם בדיוק לפי מה שמגיע לו. ואם לא מגיע לו – הוא 'חוטף'. מידת הרחמים , לעומת זאת, היא מידת הסבלנות . לנהוג במידת הרחמים פירושו לתת צ'אנס גם למי שלא מגיע לו לפי שורת הדין. בתקופת החשמונאים, המצב הרוחני היה קשה מאוד. רבים רבים מעם ישראל הלכו אחרי תרבות יוון הנוצצת ואיבדו את זהותם. למרות כל זאת, בזכות צדקותם וגבורתם של החשמונאים, נהג בנו ה' במידת הרחמים. למרות המצב הרוחני הקשה נתן לנו ה' את האפשרות לתקן, וסייע לנו במערכה נגד היוונים. בזכות רחמי ה' וחסדיו זכינו לגבור על היוונים ולהשיב את עבודת המקדש למקומה.

הלכה- הלל וקריאה בתורה
מצווה לומר בכל יום משמונת ימי החנוכה הלל שלם בברכה , שכך ההלכה – שבכל עת שישראל נמצאים בצרה גדולה כשעבוד של עבדות או בגזירת מיתה, כשנגאלים מצרתם צריכים לומר הלל. מהמצווה לומר הלל שלם בברכה בכל ימי החנוכה אפשר ללמוד על מעלת חנוכה, שהרי אפילו בחג הפסח אומרים הלל שלם רק ביום הראשון, ואילו בימי החנוכה אומרים הלל שלם בכל הימים.
נשים פטורות מאמירת הלל מפני שזו מצווה שתלויה בזמן . ואישה שתרצה לומר הלל בחנוכה תבוא עליה ברכה, אלא שלמנהג ספרד לא תברך על אמירתו ולמנהג אשכנז תברך.
תיקנו לקרוא בתורה בחנוכה בקרבנות הנשיאים שהביאו בימי חנוכת המשכן. בכל יום קוראים נשיא אחד וביום השמיני מתחילים לקרוא בנשיא השמיני ומסיימים אחר פרשת הנרות שבתחילת פרשת 'בהעלֹתך'. (מתוך 'פניני הלכה' זמנים יא, ח)

דברים שבלב- הקרב על הנשמה
"אני באמת לא מבין אותך, מתתיהו. מתי תפסיקו כבר, כל המשפחה שלכם, עם הפאנאטיות הזאת, ותתחילו להתבשם גם אתם מהתרבות היוונית. אתה לא מבין מה אתם מפסידים בסירוב הטיפשי הזה להצטרף: יופי, חכמה, טיפוח, הנאה. ממש טעם החיים בהתגלמותו..."
"כן, כן תיאודוטוס. אני שומע את הדברים הללו כבר זמן רב. יופי, אסתטיקה, פילוסופיה. רק דבר אחד חסר אצלכם שם".
"למה אתה מתכוון, מתתיהו?"
"נשמה, תיאודוטוס, נשמה. זהו המאבק שלנו, אם עדיין לא הבנת. התרבות היוונית אולי מאוד מפותחת בכל מה שקשור למעטפת של החיים – וזה כולל אפילו את השכל והחכמה. אבל עם ישראל לא בא לעולם כדי להעניק לכולם חכמה יפה ומעניינת. הוא הביא לעולם צדק, מוסר, ערכים נצחיים. את זה לא תוכל התרבות היפה של יוון לספק גם בעוד אלף שנים".
"אני לא מבין אותך מתתיהו, אנטיוכוס לא מונע ממך ללמוד תורה. הוא אפילו מוכן לשמוע את הרעיונות היפים שיש בה. הוא רק לא סובל את הקיצוניות הזאת שלכם".
"זאת בדיוק הנקודה, תיאודוטוס. כל החכמה הזאת, של היוונים, לא נמצאת בכלל על הסקאלה של התורה. התורה היא לא רעיונות יפים שאיזה אדם חשב עליהם. אנטיוכוס רוצה שנתייחס לתורה כמו אל עוד חכמה. הוא מסרב לקבל את העובדה שהיא קדושה, שהיא לא שייכת למושגים האנושיים. אמת מוחלטת. על זה בדיוק אנחנו נאבקים, על הנשמה שלנו. על המצוות שמייחדות אותנו מכל עמי תבל. החברים היוונים שלך לא מסוגלים לתפוס שהתורה היא לא סתם עוד חכמה יפה. ולא, תיאודוטוס, אלה לא סתם פלפולים של בית מדרש. אלה החיים שלנו. זאת מלחמה בין תרבות ששמה במרכז את היופי החיצוני והמושך, לבין תרבות שמתרכזת בפנים. אני רואה את החברים המתייוונים שלך נוהרים לאצטדיון לצפות בעוד תחרות היאבקות אכזרית, ומתחזקת אצלי יותר ההכרה על מה אנחנו נלחמים. רק תרבות שמחפשת את ההנאה החושנית יכולה לשים במרכז כאלה אצטדיונים, ועוד לכנות את זה בילוי תרבותי".
"אוי, מתתיהו, מתתיהו, מתי תתבגר כבר? הלא תרבות יוון היא העתיד. היהדות היא נחלת העבר. עוד תיווכח בעצמך מתתיהו, ההיסטוריה תוכיח את צדקתי..."

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר רביעי
משנה: כ"ח כסלו תשע"ז

ביאורים- בגלל הרוח
מָסַרְתָּ גִבּוֹרִים בְּיַד חַלָּשִׁים. וְרַבִּים בְּיַד מְעַטִּים. וּטְמֵאִים בְּיַד טְהוֹרִים. וּרְשָׁעִים בְּיַד צַדִּיקִים. וְזֵדִים בְּיַד עוֹסְקֵי תוֹרָתֶךָ.
אנחנו מתפעלים מאוד מכוח ועוצמה. חיילים קרביים, אנשים שריריים, מכונות ענקיות או מבנים עצומים – כשאנחנו עומדים מול דברים כאלה, מיד אנחנו מרגישים קצת קטנים. הרי מה הכוח שלנו ביחס ללוחם חזק? כמה קטנים אנחנו נראים ליד גורד שחקים!
אבל חג החנוכה מלמד אותנו להסתכל על התמונה בצורה אחרת. מה שבאמת מזיז את העולם הוא לא הגוף, לא החומר, אלא הרוח. הניצחון של החשמונאים על היוונים הוא ניצחון הרוח על החומר . קבוצה קטנה של לוחמים חסרי כל רקע צבאי מסודר, ומולם – צבא של עשרות אלפי לוחמים מאומנים ומנוסים, משוריינים מכף רגל ועד ראש. והנה, כל אלה, ללא רוח לחימה שנובעת מצדק מוסרי, ללא אידיאולוגיה שבשמה נלחמים – אינם שווים הרבה. החשמונאים ידעו שהעוצמה שלהם אינה מגיעה מהחרבות ומהכוח בלבד. כל אלה מקבלים את כוחם מהרוח שנושבת בגבם. רוח ה'.
המבט על נרות החנוכה מנקה לנו את המבט על העולם; לא להתפעל כל כך מכוח פיזי, מרשים ככל שיהיה. לדעת שניצחון יגיע "רק בגלל הרוח".

הלכה- מקום הדלקת הנרות וזמנה
כל דיני המקום והזמן שקבעו חכמים להדלקת נר חנוכה נועדו לפרסם את הנס . לפיכך תיקנו להדליק את הנרות ליד הפתח או ליד החלון הפונה לרשות הרבים, כדי שהעוברים ברחוב יראו את הנרות.
תיקנו להדליק את הנרות משתשקע החמה , שאז הוא הזמן שהנרות ייראו למרב האנשים, כי מצד אחד כבר נעשה חשוך ואור הנר ניכר היטב, ומצד אחר הרחובות עדיין מלאים באנשים שחוזרים מעבודתם. אולם אין הפרסום לרבים מעכב את המצווה, וגם יהודי שגר לבדו במקום שומם צריך להדליק נרות חנוכה כדי לזכור בעצמו את הנס.
מי שהוא באמצע עבודתו ואינו יכול לשוב לביתו להדלקת נרות בצאת הכוכבים, רשאי להמשיך בעבודתו עד שיסיים, אבל ייזהר שלא לאכול עד שיקיים את המצווה. ואם זו עבודה שהעיסוק בה יכול להימשך זמן רב עד שיש חשש שלבסוף ישכח להדליק נרות, יוכל להמשיך בעבודתו רק אם יבקש מחברו שיזכיר לו בסיום עבודתו להדליק נרות. (מתוך 'פניני הלכה' זמנים יג, ד)
דברים שבלב- רץ אל האור
ערב שוב יורד,
צונח לרחוב,
בין אלפי פושטי ידיים,
נשמות אבודות.
כשהערב שוב יורד
נופל אל הבור,
גם אני עכשיו פושט ידיי,
מבקש לחזור.
כשהחושך משתלט עליי,
אני רץ אל האור.

(רץ אל האור/ עידן עמדי)
"אנחנו מדליקים את האור של חנוכה על פתח הבית שלנו. הוא מאיר לרחוב, וכל הרוחות שבעולם לא יכולות לכבות אותו..." (הרב קרליבך)
על מה אנחנו חושבים כשאנו מביטים בנרות המרצדים להם בחושך החורפי? נראה שיש משהו מיוחד מאוד במצוות הדלקת הנרות. על אף שבכל המצוות אנו מקיימים את המצווה דווקא בצד ימין, את נר חנוכה מדליקים משמאל לפתח הבית. נוסיף לכך את העובדה שזמן מצוות הדלקת נרות חנוכה הוא בלילה ונקבל תמונה מעניינת: נראה שכל הרעיון של מצוות נר חנוכה הוא להאיר את החושך . צד שמאל מכונה בתנ"ך 'צפון'. הצפון הוא המקום שבו השמש מוצפנת – מוסתרת מאתנו, לכן זהו מקום חשוך.
ישנה אמרה חסידית מפורסמת האומרת ש"חושך לא מגרשים במקלות". וכבר אמר בעל חובות הלבבות ש"מעט מן האור דוחה הרבה מן החושך ". בחג החנוכה אנחנו הופכים כל בית ובית למחנה צבאי שנלחם בחושך שקיים בעולם. אם זה חושך הכפירה ואם זה חושך הפריצות והחוצפה. אם אלה מחשכי הניכור והאכזריות ואם אלה מחשכי הבדידות והפחד. את כל המחשכים הללו אנחנו מאירים בנרות הקטנטנים הללו. "הנרות הללו קודש הם". והקודש הזה הוא הכוח העצמתי שמסלק את החושך; את השכחה, ההכחשה והניכור.
נרות חנוכה הם גם עדות חיה לעוצמתו של הבית היהודי. דווקא הבית הזה, הנרדף, המוכה, שדורות ביקשו ידיים זדוניות לפגוע בקדושתו, דווקא בית זה הוא סמל הניצחון על היוונים. הוא בעצם הנס שמפרסמים על ידי נרות החנוכה. היוונים רצו לטמא את כל השמנים, ביקשו לפרוץ ולכבות את אורו העדין והטהור של הבית היהודי, אך עוצמתו של בית זה היא שגירשה את החושך היווני והיא שנשארה לנו לדורות במצוות נר חנוכה כעדות חיה לניצחון זה.
בתקופת החורף, בקור, דווקא אז: "כשהחושך משתלט עליי, אני רץ אל האור".

משימה: הכינו פעילות למשפחה לזמן שבו החנוכייה דולקת. משחק 'נקודות אור': כל אחד בתורו צריך לומר נקודות של אור בחיים שלו.

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר חמישי
משנה: כ"ט כסלו תשע"ז

ביאורים- למען השם
וּלְךָ עָשִׂיתָ שֵׁם גָּדוֹל וְקָדוֹשׁ בְּעוֹלָמֶךָ.
חשבו לרגע מה היה קורה אם לא היו לבני אדם שמות. כל מיני אנשים מסתובבים להם בעולם, חסרי שם. מעניין, הא? ומה אם אתם רוצים לקרוא לחבר שלכם? "היי אתה! מה כולכם מסתובבים? התכוונתי אליך. לא, לא! אליך..." בקיצור, בלגן רציני. מזל שיש לנו שמות. השם שלנו הוא הדרך שבה אנחנו מתגלים לאחרים. ללא שם לא היו יכולים לפנות אלינו, על אף שאנחנו – מצד עצמנו – יכולנו להסתדר לא רע גם בלי שם. כך למשל, אדם טוב זוכה לשם טוב. השם שלו הוא ההתגלות של האדם הזה בעולם, למרות שהוא טוב גם בלי השם הטוב שלו.
השם של ה' הוא הדרך שבה הוא מתגלה בעולם . כשהמצב הרוחני של עם ישראל לא טוב, שמו של ה' מתחלל. לכן נהוג לומר 'חילול השם '. זה לא חילול ה', כי את ה' אי אפשר לחלל. הוא מעל לכל פגיעה של חטא שאנו עושים. אך שמו של ה' מתחלל על ידי מעשים לא טובים שלנו. התגלותו של ה' בעולם איננה שלמה . לכן, על ידי ניצחון החשמונאים על היוונים וטיהור בית המקדש מחדש, חזר שמו של ה' להיות גדול וקדוש בעולם.

הלכה- מהו הקשר בין קולנוע 'אדיסון' והדלקת הנרות?
הגמרא במסכת שבת אומרת שיש להשאיר את הנרות דולקים עד זמן שבו כלתה רגל מן השוק, כלומר, זמן שבו אין עוד אנשים המסתובבים ברחובות.
להלכה אנו פוסקים שיש להשאיר את הנרות דולקים למשך חצי שעה, שהוא הזמן שהיה עובר מהשקיעה ועד שלא היו אנשים מסתובבים עוד בשוק בימי חז"ל. יש שסברו שלכתחילה הנרות צריכים לדלוק עד סוף הזמן שבו נמצאים בפועל אנשים ברחובות. לפי זה, ישנם מקומות שיצטרכו לשים כמות של שמן שתספיק עד השעה עשר לערך, וישנם מקומות שיצטרכו אף יותר.
בירושלים היה גר הרב יצחק זאב סולובייצ'יק. הרב היה גר ברחוב ישעיהו, מול קולנוע אדיסון. בתחילה היה הרב מדליק נרות עד חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. פעם אחת אמר הרב מרדכי אליהו לבנו של הרב סולובייצ'יק: הרי מול ביתכם ישנו קולנוע אדיסון, ושם יש מאות אנשים היוצאים מהצגות עד אחרי חצות לילה. מאז התחיל הרב סולובייצ'יק לשים בחנוכייה שמן שיספיק עד לאחר שיצאו האנשים מהצגת חצות. אולם כל זה איננו מעיקר הדין. להלכה די לשים שמן כך שידלוק חצי שעה לאחר צאת הכוכבים. ( עפ"י 'הלכה ממקורה' – הרב יוסף צבי רימון)

דברים שבלב- על הגבורות ועל התשועות
"סחתיין על המבצע המוצלח, מיקי. כל החבר'ה בפלוגה מדברים על מה שעשיתם אתמול בלילה, שמעתי שממש הובלת את הכוח בצורה מדויקת אל היעד. פעולה חלקה, באמת כל הכבוד".
"תשמע, דוגרי, זה היה ממש נס".
"אתה מתכוון נס שלא קרה שום דבר?"
"גם". "מה גם?!"
"אני מתכוון שעצם התכנון של הפעולה הזאת הוא נס מדהים. אין לי מושג מאיפה קיבלתי את האומץ הזה לקבל עליי ועל החיילים שלי את המבצע. זה כאילו איזו רוח גבורה כזאת שרתה עליי באותו רגע. קשה לי להסביר את זה. אבל האמת, עכשיו נזכרתי שקראתי על זה פעם באיזה ספר. שהנס לא חייב להתגלות כמו איזו קריעת ים סוף. גם רעיון יצירתי שצץ פתאום לאחד המפקדים הוא סוג של נס, נס שמופיע בדרך הטבע. אז מה שהרגשתי היה משהו כזה..."
***
"ועל הגבורות ועל התשועות ועל המלחמות" גבורת החשמונאים לקום ולהילחם נגד היוונים גם היא נס, נס טבעי. לפעמים נדמה לאדם שהישועה צומחת על ידי ההשתדלות שלו בלבד; על ידי חכמתו, מקצועיותו, תבונתו וכישוריו המבורכים. ואכן, מותר ויכול האדם לומר: "כֹּחִי וְעֹצֶם יָדִי עָשָׂה לִי אֶת הַחַיִל הַזֶּה". רק חשוב שלא ישכח את המשך הפסוק: "וְזָכַרְתָּ אֶת ה' אֱ-לֹהֶיךָ כִּי הוּא הַנֹּתֵן לְךָ כֹּחַ לַעֲשׂוֹת חָיִל". כך גם בכל הצלחה שלנו, בכל רעיון יצירתי שעמלנו עליו זמן רב. אפשר להסביר כל דבר באופן רציונלי, הגיוני ושכלי. אך במבט זה ממש אפשר אפילו להכחיש נס על טבעי. האמונה חושפת שגם ההצלחות הקטנות שלנו, אלה שכביכול אנו עושים בכוחות עצמנו, הן בסיוע מאת הבורא. נסים נסתרים שנשלחים אלינו מאת ריבון כל העולמים. אולי לכן דווקא בחג שבו אנו חוגגים את הניצחון על המבט האנליטי-שכלי, זה שמנתח כל דבר בכוח ההיגיון בלבד, אנו מגלים שגם הניצחון במלחמה, זה שנראה טבעי, הוא בעצם נס אלוקי נסתר.

משימה: בפעם הבאה שתרגישו שהצלחתם במשהו, מיד הודו לה' בתפילה או בנתינת צדקה.

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר שישי
משנה: א' טבת תשע"ז

ביאורים- להשיב את המלכות
וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה.
לפעמים אנחנו מתרגלים למצב הנוכחי שבו יש לנו מדינה עצמאית. כמעט אלפיים שנה חלמו יהודים והשתוקקו להגיע למצב שבו אנחנו נמצאים היום. "להיות עם חופשי בארצנו". במשך דורות רבים יהודים היו כפופים לקיסר, לסולטאן, למלך או לסתם פריץ. מדינה יהודית עצמאית הייתה חלום רחוק ולא מציאותי. "לשנה הבאה בירושלים הבנויה" הייתה רק משאלת לב ותפילה.
הרמב"ם, בפתיחתו להלכות חנוכה, מדגיש שבעקבות ניצחון החשמונאים " חזרה מלכות לישראל יתר על מאתיים שנה". בדברים אלה מדגיש הרמב"ם שההישג הצבאי של החשמונאים לא היה רק רוחני-דתי. זה היה גם הישג לאומי. אלפיים שנות גלות העם היהודי קיים מצוות. אבל חלקים מהעם היהודי שכחו שלהיות יהודי זה לא רק להיות דתי. להיות יהודי זה גם לחזור ולהקים מדינה, לנהל חיים של עם ולא של יחידים שמפוזרים בגלות. תשועת העם הייתה החזרת המצב הלאומי המתוקן . לא עוד עבדים ונתינים המשועבדים לממלכה זרה, אלא עם עצמאי המנהל את חייו כרצונו. "וּלְעַמְּךָ יִשְׂרָאֵל עָשִׂיתָ תְּשׁוּעָה גְדוֹלָה וּפֻרְקָן כְּהַיּוֹם הַזֶּה" .

הלכה- היכן מדליקים נרות בבית משותף?
הגמרא במסכת שבת אומרת: " נר חנוכה מצווה להניחה על פתח ביתו מבחוץ ".
בבית צמוד קרקע, שעליו דיברה הגמרא, ישנם שני יתרונות להדלקה בפתח הבית: א. פרסום הנס לעוברים ברחוב; ב. החנוכייה ניצבת משמאל לדלת, והמזוזה מימינה, וכך האדם מוקף במצוות.
בבית משותף יש להתלבט היכן להדליק: האם בפתח הדירה הפונה לחדר המדרגות, או בחלון הפונה לרחוב?
על ידי ההדלקה בפתח הבית יהיה האדם מוקף במצוות, אך פרסום הנס יהיה מצומצם (רק לדיירי הבניין). לעומת זאת בהדלקה בחלון יהיה פרסום הנס מרובה, אך האדם לא יהיה מוקף במצוות. האם נעדיף את ההדלקה בפתח או את פרסום הנס ? מה משמעותי יותר?
הרב משה פיינשטיין פוסק שכאשר אי אפשר לקיים את שתי הדרישות – פרסום הנס עדיף מפתח הבית, מכיוון שהוא עיקר המצווה. לכן למעשה, אדם הגר בבית משותף ידליק בחלון הפונה לרשות הרבים שממנו יוכלו לראות את החנוכייה כמה שיותר אנשים. ( עפ"י 'הלכה ממקורה' – הרב יוסף צבי רימון)

דברים שבלב- "ובן אדם יתאמץ בך..."
"צר לי אדוני, אנחנו סוגרים בדיוק בשעה חמש. ועכשיו – חמש".
"אבל אין לך מושג כמה התאמצתי להגיע לכאן, נסעתי שלוש שעות ו..."
"אני מאוד מעריך את המאמץ, אך לצערי לא אוכל לעזור לך. שלום..."
***
בעולם הזה מה שתופס זה התכל'ס. מה שיוצא בפועל. בעולם האמת, המדדים הם אחרים. השכר שהאדם מקבל הוא על פי המידה שבה הוא התאמץ כדי לעשות מה שנדרש ממנו. ה' מתייחס למאמץ, ולא רק לתוצאות.
בעצם המאמץ ישנה אמירה גדולה ומשמעותית: אני לא מוותר. אני אמשיך, וגם אם אכשל לא אפסיק להתאמץ. כש'נכנסים לראש' הזה, מתחשבנים פחות על חשבונות כמו: "הרי גם ככה אין סיכוי".
התפקיד שלנו הוא להיות אחראים על ההשתדלות, ולא על התוצאות. בעיקר משום שהתוצאות לא תמיד בידינו. מה שכן נמצא בידינו הוא היכולת להתאמץ, להשתדל.
במבט הזה אפשר להסתכל גם על מלחמת המכבים ביוונים. ברור שבמהדורות החדשות בתקופתם ניבאו כולם שחורות למכבים ההזויים. הרי מה ההיגיון שבלצאת עם קומץ לוחמים מול צבא אדיר ומיומן כמו הצבא היווני?
אך נראה שגם המכבים ידעו שיש להתמקד במאמץ ולא בתוצאות. הם שאלו את עצמם "מה אנחנו צריכים לעשות כעת?", ולא – "מה יהיו התוצאות?".
את הכלל הזה אפשר ללמוד גם מאחת מהלכות חנוכה. מובא בהלכה הכלל ש" כבתה – אין זקוק לה ", כלומר, עלינו מוטלת רק הדלקת הנר. אם כבה – איננו חייבים להדליקו שנית. בהלכה זו מופיע שוב העיקרון של ההשתדלות ללא התלות בתוצאות. תפקיד ההדלקה מוטל עלינו. מה שיעלה בגורל הנר שהדלקנו – הוא כבר מחוץ לאחריותנו.
בתוך עולם מושגים כזה, שבו ההשתדלות היא העיקר, הרצון הטוב מקבל משמעות עצומה. בדרך כלל אנחנו נוטים לזלזל ברצון שלא מגיע לתוצאות. דרך חג החנוכה כוח הרצון, המאמץ וההשתדלות מקבלים מקום מרכזי וחשוב. לכן: לא נתייאש, ולא נוותר מראש, גם כשאומרים לנו שאין לנו סיכוי . למה? כי הסיכויים וההערכות הם לא התפקיד שלנו. התפקיד שלנו הוא לעשות, "וה' יעשה הטוב בעיניו".

שאלה: האם אנחנו מסוגלים להעריך מאמץ של מישהו אחר, גם אם הוא לא הביא לתוצאות?

קטגוריה: לימוד יומי באמונה- חנוכה
כותרת: חנוכה נר שביעי
משנה: ב' טבת תשע"ז

ביאורים- לעלות קומה
וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ. וּפִנּוּ אֶת הֵיכָלֶךָ. וְטִהֲרוּ אֶת מִקְדָּשֶׁךָ. וְהִדְלִיקוּ נֵרוֹת בְּחַצְרוֹת קָדְשֶׁךָ. וְקָבְעוּ שְׁמוֹנַת יְמֵי חֲנֻכָּה אֵלּוּ. לְהוֹדוֹת וּלְהַלֵּל לְשִׁמְךָ הַגָּדוֹל.
לאחר ניצחון צבאי גדול עלולה להיווצר תחושת 'אופוריה'. הנה, הגענו אל המנוחה ואל הנחלה. עכשיו הכול בסדר ואפשר סוף-סוף לנוח. אך עם הנצח – עם ישראל – אינו מסתפק רק במנוחה ושלווה חומרית. הניצחון על היוונים וההישג הלאומי שבא בעקבותיו היו חשובים ומשמעותיים מאוד, אך זהו לא סוף המסע. ספר שמות המספר על יציאת מצרים ומתן תורה מסתיים בהקמת המשכן. זהו היעד שאליו שואף עם ישראל בכל הדורות: "מקדש ה' כוננו ידיך", "שיבנה בית המקדש במהרה בימינו, ותן חלקנו בתורתך". השלב הראשון הוא רק קומת הבסיס. על גבי הקומה הזאת יש צורך לבנות קומה נוספת.
"וְאַחַר כַּךְ בָּאוּ בָנֶיךָ לִדְבִיר בֵּיתֶךָ". החשמונאים – הכוהנים – לא שכחו את היעד שלשמו יצאו למערכה מלכתחילה. המלחמה הייתה מלחמת תרבות, והניצחון לא יהיה שלם כל עוד לא תשוב התרבות היהודית להופיע במקומה – בבית המקדש. וכך, לאחר טיהור בית המקדש, נבנית הקומה השנייה – קומת הקודש והמקדש – ובכך נשלמת המשימה. כך גם בימינו; בתחילה מופיעה הקומה הראשונה, קומת הקרקע, ועל גביה הולכת ונבנית הקומה הבאה – קומת המקדש.

הלכה- האם מותר להדליק נרות בחלון בדירה בקומה גבוהה?
הגמרא במסכת שבת אומרת: "נר של חנוכה שהניחה למעלה מעשרים אמה פסולה".
לפיכך נראה לכאורה שבדירות הנמצאות בקומות הגבוהות של הבניין ישנה בעיה להדליק בחלון, שהרי הוא בגובה של למעלה מעשרים אמה (9.60 מטר).
אולם לדעת חלק מהראשונים הבעיה קיימת רק כשהחנוכייה מוגבהת באוויר על ידי חצובה וכדומה, אך כשנמצאת בתוך בניין – רגילים האנשים להסתכל לגובה זה בגלל קירות הבניין.
המציאות שלנו שונה מן המציאות בזמן חז"ל מסיבה נוספת. כיום לא רק המדליק נמצא במקום גבוה, אלא גם רבים מבני רשות הרבים, דהיינו השכנים ממול, נמצאים בגובה דומה.
טיעון משמעותי נוסף הוא שגם כשמדליק בגובה של עשרים אמה, מכל מקום בתוך הבית נמצאת החנוכייה בגובה כשר (יחסית לרצפת הבית), ואם כן בכל מקרה יש פרסומי ניסא לבני ביתו ! לפי זה, בכל מקרה יוצא ידי חובה. מתוך כך נראה למעשה שאם בחלון הבית יש פרסומי ניסא, אפשר להדליק בו. ( עפ"י 'הלכה ממקורה' – הרב יוסף צבי רימון)

דברים שבלב- בגלל הרוח
"מה הייתה הקדושה המיוחדת של החשמונאים? גבורה נוראה. 'מעבר' ממש. הם לא פחדו מהיוונים. שבעים כהנים הולכים לגרש צבא של ארבע מאות אלף יוונים?! הלא זה טירוף! אבל לא! זאת ארץ ישראל, זה בית המקדש! אני רוצה לשאול אתכם: בדרך הטבע, האם יכולים מעטים וחלשים לגרש צבא ענק ומאומן היטב? בדרגה של 'מעבר' הכול אפשרי. הכול..." (הרב קרליבך)
***
ההיסטוריה של עם ישראל רצופה נסים. למן נסי יציאת מצרים המופלאים ועד לנסים שזכינו להם בדורנו – נסי תחיית עם ישראל אחרי כמעט אלפיים שנות גלות ושיבתו מארבע כנפות תבל ארצה. נוסיף לכך את ההישגים המדהימים שהצליחה המדינה הקטנטונת הזאת להשיג בשישים שנים; צבא וביטחון, כלכלה, מדע, תעשייה ומסחר ועוד ועוד. מסחרר, לא? חסר כל היגיון? כנראה, אם מדברים על היגיון אנושי. מסתבר שחוקי הטבע וההיסטוריה לא ממש פועלים באופן רגיל על העם שלנו. החיים של עם ישראל מתנהלים בספירה אחרת. בהשגחה אלוקית.
גבורת החשמונאים היא עוד פרק מופלא בהיסטוריה המדהימה של עם ישראל. החשמונאים הבינו את סוד ההשגחה האלוקית שמלווה אותנו, עם ישראל, בכל דור ודור. לכן העזו לצאת למאבק נגד היוונים. זה היה מאבק שעוצמתו הייתה ברוח הגדולה שפעמה בו, וניצחנו בו "לא בגלל הכוח, רק בגלל הרוח..." את הרוח הגדולה הזאת אנחנו מזכירים בכל שנה, וממנה – שואבים כוחות.

השבוע ראינו: גבורת החשמונאים נבעה ממוכנותם ללכת עם האמת – רצון ה', ללא פשרות; מכוחם הרוחני הם שאבו את העוז להשתמש בתקיפות כשנצרכו לכך; מלחמתם של החשמונאים ביוונים הייתה על הנשמה – המאבק בין תרבות פנימית לתרבות חיצונית; אור הבית היהודי שאותו אנו מפרסמים על ידי הנרות הוא ביטוי לניצחון על החושך, על תרבות יוון; גם גבורה צבאית טבעית היא הארה של נס אלוקי נסתר; החשמונאים האמינו בחשיבות המאמץ וההשתדלות, ולא מדדו את ערך מעשיהם על פי התוצאות בלבד; חנוכה הוא נדבך נוסף בהיסטוריה העל-טבעית של עם ישראל, משם שאבו החשמונאים את הכוח להעז ולהילחם ביוונים.